דף ב עמוד א
* מסכת כריתות עוסקת ברובה בחייבי חטאות ובחייבי אשמות (ובמיוחד באשם תלוי), ומכיוון שאין חייבים חטאת ולא אשם תלוי אלא על שגגת עבירה שחייבים על זדונה כרת, לכן פותחת המסכת בפירוט העבירות שחייבים עליהן כרת.
* המשנה מפרטת שלושים ושש עבירות שהעושה אותם במזיד חייב כרת.

דף ב עמוד ב
* הגמרא מבררת מדוע הוצרך התנא במשנה לציין את מנין חייבי הכריתות, ואח"כ הגמרא מביאה משניות נוספות שבהן ציין התנא את מנין הדברים המובאים במשנה ומבררת מה הטעם בכך.
* רבי יוחנן ביאר שהתנא של המשנה השמיע לנו (בכך שציין את מנין חייבי הכריתות) שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, והגמרא מבררת מדוע לא חייב חטאת אחד בלבד אף אם עבר על כל העבירות שיש בהן כרת בהעלם אחד.

דף ג עמוד א
* במקרה שיש שני דברים שהתורה כתבה עליהם לאוים נפרדים אף אם כללה את שניהם בחיוב כרת אחד (כמו: מפטם וסך את שמן המשחה) - אם עבר על שניהם בהעלם אחד, חייב שתים.
* המנין של חייבי הכריתות במשנה בא ללמד שאם עשה את כולם בהעלם אחד חייב שלושים וארבע קרבנות חטאת, והגמרא דנה באיזה אופן מגיעים למנין זה.
* הגמרא מבררת מדוע המשנה החשיבה את "המחלל את השבת" כחיוב אחד בלבד.

דף ג עמוד ב
* אדם השוחט ומעלה קדשים בחוץ - העושה את שניהם בהעלם אחד חייב שתי חטאות.
* אדם שעשה בהעלם אחד שתי עבירות שנאמר על כל אחד מהם בפני עצמו עונש מיתה אך לא נאמר בהם אלא לאו אחד (ומבארת הגמרא שהכוונה היא לאוב וידעוני) - אינו חייב אלא חטאת אחת.
* המשנה נקטה בעל אוב ולא נקטה ידעוני - לדעת רבי יוחנן: הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב, לדעת ריש לקיש: הואיל ואין בו מעשה.

דף ד עמוד א
* אכל חלב של שור ושל כבש ושל עז - לדעת רבי ישמעאל: חייב שלוש מלקויות, לדעת חכמים: חייב אחת. (והגמרא מבררת באריכות במה הם נחלקו).
* אכל בשגגה חלב של שור ושל כבש ושל עז - רבי ישמעאל מודה שאין מביא אלא חטאת אחת.
* בברייתא נאמר לגבי חלב שאם אכל "שתי שמות בהעלם אחד חייב שתים", והגמרא מבררת במה המדובר.

דף ד עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של רבי יהודה וחכמים שנחלקו אם האוכל חלב מוקדשין לוקה שתים או שלוש.
* רבי יהודה סובר שגם על אכילת דם של קודש לוקה שלוש.
* דם נחש ובשרו מצטרפים לשיעור אכילה.
* בשלושה מקומות אמרה התורה שהאוכל דם ענוש כרת, כדי ללמד שיש חיוב כרת על אכילת דם חולין ועל אכילת דם קדשים ועל אכילת דם שהתקיימה בו מצות כיסוי הדם.
* חמשה לאוין אמורים בתורה בדם כדי ללמד על: דם חולין, דם קדשים, דם כיסוי, דם איברין, דם התמצית.
* אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר - לוקה שלוש.

דף ה עמוד א
* האוכל לפני הקרבת מנחת העומר לחם קלי וכרמל - לוקה שלוש. (והגמרא מבררת את הטעם לכך).
* הגמרא מביאה כמה מימרות בנוגע לחשיבותה של גזירה שוה ("לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי...").
* המפטם את שמן המשחה כדי ללמוד בו או למוסרו לציבור - פטור, אך אם מפטמו כדי לסוך בו - חייב, והסך משמן שעשה האדם לצורך עצמו - פטור, לפי שאין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד.
* הגמרא מפרטת עניינים שונים בנוגע לשמן המשחה.

דף ה עמוד ב
* שמן המשחה שעשה משה במדבר נסים הרבה נעשו בו: לא היה אלא 12 לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבוא.
* אפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחים מלך בן מלך אא"כ היתה מחלוקת.
* מלכי בית דוד טעונים משיחה, מלכי ישראל לא טעונים משיחה (ואם יש מחלוקת אז מושחים את המלך בשמן אפרסמון).
* מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין יוני.
* כשמושחים כהן גדול - נחלקו התנאים אם קודם יוצק שמן על ראשו של כהן גדול או קודם נותן לו שמן בין ריסי עיניו.
* אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותן.

דף ו עמוד א
* לעולם יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי.
* רב משרשיא אמר לבניו שכשהם יושבים לפני רבם שיסתכלו בפיו, בגלל שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך".
* המפטם את הקטרת כדי ללמד בה או למוסרה לציבור - פטור, כדי להריח בה - חייב, והמריח בה - פטור אלא שמעל.
* הגמרא מביאה את הברייתא המבארת את אופן הכנת הקטורת ("פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה...").
* כל מעשיה של הקטורת לא יהיו אלא בקודש.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את משקל הקטורת שהיו מכינים בכל שנה.

דף ו עמוד ב
* את הקטורת של הכהן הגדול ביום הכיפורים היו שוחקין "יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה".
* כשם שהדיבור רע ליין, כן הדיבור יפה לבשמים (ולכן כשהוא שוחק אומר: "היטב הדק הדק היטב").
* אחד עשר סממנין נאמרו לו למשה בסיני שצריכים להינתן בקטורת. (והגמרא מבארת את החישוב).
* כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת.
* הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים לעובדי כוכבים ולמתים - פטור.

דף ז עמוד א
* כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו וסך על בני מעיו - חייב.
* מטמא מקדש וקדשיו שלא נודע לו אם חטא - אין מביא אשם תלוי.
* מבעט בכפרת יום הכיפורים - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם יום הכיפורים מכפר עליו.
* האומר "לא יתכפר לי חטאתי" - לדעת אביי: אין מכפרת, לדעת רבא (לפני שחזר בו): מכפרת.
* הגמרא דנה בסתירה בין ברייתות אם יום הכיפורים מכפר לשאינם שבים.

דף ז עמוד ב
* "את ה' הוא מגדף" - נחלקו התנאים אם מגדף האמור בפסוק הוא מברך את השם או עובד עבודה זרה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאף שפחה כנענית שילדה חייבת להביא קרבן.
* לדעת רבי יוסי: חטאת שבאה על חטא אי אפשר להביאה על ידי תנאי, אך חטאת של מחוסרי כפרה שבאה להתירם באכילת קדשים יכולה לבוא על ידי תנאי.
* המפלת לאור שמונים ואחד ללידת נקבה - ב"ש פוטרים מן הקרבן, וב"ה מחייבים.

דף ח עמוד א
* זב שראה שלוש ראיות בליל שמיני - הגמרא מסתפקת מה דעת ב"ה (אם נפטר בקרבן אחד או שעליו להביא קרבן נוסף).
* אשה שיש עליה חמש לידות ודאי וחמש זיבות ספק - מביאה קרבן אחד על הודאי והשאר עליה חובה, ומביאה קרבן אחד על הספק ואין השאר עליה חובה, לדעת רבי יוחנן: על ודאי תאמר שהיא מביאה את הקרבן על האחרונה ותפטר משאר הקרבנות ועל של ספק תאמר על אחת מהן ותפטר, לדעת רבי עקיבא: בין על הודאי בין על הספק תאמר על אחת מהן ותפטר.

דף ח עמוד ב
* כל עבירה שאם היה עובר עליה כמה פעמים בשוגג היה חייב להביא חטאת על כל פעם ופעם - הרי שאם יש לו ספק אם עבר עבירה זו חייב להביא אשם תלוי על כל ספק וספק.
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרטת ארבעה "מחוסרי כפרה".
* זב לא מיטמא באונס ומיטמא בראיות רצופות ביום אחד, בניגוד לזבה.
* מצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, בניגוד למצורעת.
* לא אמרו שהגר מביא קן אלא כדי להקל עליו, ולכן אם רוצה להביא בהמה אחת לעולה רשאי.

דף ט עמוד א
* מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם (הבאים להתגייר) לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.
* הבא להתגייר בזמן הזה לא צריך גם קרבן (הרצאת דם), ונחלקו התנאים אם צריך להפריש רובע דינר לקינו (שכשיבנה בית המקדש יביא ממנו את קינו מיד).
* במשנה נאמר שהבא על שפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון מביאים קרבן לכפרה על הזדון כשוגג, והגמרא מביאה את המקורות לכך.
* במשנה נאמר שהבא על שפחה ביאות הרבה וכן נזיר שנטמא טומאות הרבה מביאים קרבן אחד, והגמרא מביאה את המקורות לכך.

דף ט עמוד ב
* התנאים נחלקו מתי נזיר שנטמא מתחיל למנות שוב את ימי נזירותו בטהרה - ביום הבאת קרבנותיו (יום השמיני) או ביום תגלחתו (יום השביעי).
* במשנה נאמר שהמקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה וכן מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביאים קרבן אחד, והגמרא מביאה את המקורות לכך.
* נחלקו התנאים מתי נקבע דין קרבנות המצורע בעניות או בעשירות - לפי זמן הבאת קרבן חטאת או אשם או ציפורין.
* במשנה מובאים מקרים שבהם אשה שילדה כמה ולדות מביאה קרבן אחד, והגמרא מביאה את המקור לכך.

דף י עמוד א
* אשה היולדת ולד נוסף בתוך 'ימי מלאת' של הולד הראשון - הגמרא מסתפקת בדעת רבי יהודה אם מפסיקה את מנין ימי טהרתה (וימי הטומאה של השני לא נמנים יחד עם ימי הטהרה של הראשון, ורק לאחר ימי הטומאה של הולד השני ממשיכה למנות את ימי הטהרה של הראשון) או אינה מפסיקה את מנין ימי טהרתה (וימי הטומאה של השני נחשבים יחד עם מנין ימי הטהרה של הראשון).
* הגמרא לאורך העמוד מנסה לפשוט את הספק הנ"ל.

דף י עמוד ב
* למסקנת הגמרא: במקרה הנ"ל - ימי הטומאה של הולד השני עולים אף למנין ימי הטהרה של הראשון.
* המשנה מפרטת מי הם החמישה המביאים קרבן עולה ויורד, ובברייתא מבואר מי הוא המביא רק קרבן עשיר או דל ומי הוא המביא קרבן עשיר או דל או בדלי דלות.
* בברייתא נאמר שעשירית האיפה סולת שמביאים בדלי דלות נקנית בפרוטה, והגמרא מבארת מנין נלמד דין זה, ומבארת את החישוב.

דף יא עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהשפחה החרופה שנבעלה לוקה והבועל אינו לוקה.
* נחלקו התנאים מה היא שפחה חרופה - כל שחציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי / שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי / שפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני.
* בשפחה חרופה (בניגוד לשאר עריות) - אם אחד מהם (השפחה או הבועל) קטן או ישן, שניהם פטורים (השפחה פטורה ממלקות והבועל מקרבן אשם).

דף יא עמוד ב
* פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחטאת הבאה על חטא שחייבים על זדונו כרת.
* בתחילת המשנה נאמר "אמרו לו: אכלת חלב - מביא חטאת" - בלישנא הראשונה בגמרא מבואר שמדובר שכך אמרו לו שני עדים והוא הכחישם, ובלישנא השניה בגמרא מבואר שכך אמר לו עד אחד והוא שתק.
* הגמרא מביאה את המקור מהתורה לכך שיש חיוב חטאת כשהאדם אינו מכחיש את דברי העד שמעיד שהוא חייב חטאת.

דף יב עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שלדעת חכמים אם שנים אומרים שאדם מסוים אכל חלב והוא אומר שלא אכל, הרי הוא פטור מקרבן - והגמרא מסתפקת האם הטעם הוא כי "אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש" או שהטעם הוא כי יש לו טענת "מיגו".
* הגמרא מבררת את הנפקא מינה בין הטעמים ("טומאה חדשה"), ומנסה לפשוט את הספק.

דף יב עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה אופנים בהם רבי מאיר (החולק על חכמים וסובר שבמקרה הנ"ל חייב קרבן) מודה לחכמים (שפטור מקרבן).
* חילוק חטאות נעשה על ידי ההעלמה של החטא - כל פעם שנתעלם האיסור מהאדם, וחטא, יש חיוב קרבן בפני עצמו.
* הלישנות בגמרא נחלקו אם רבי יהושע שאמר "תמחויין מחולקין", אמר זאת גם לקולא.
* שיעור הזמן המצרף את האכילות של איסור להחשיבן כאכילה אחת - לדעת חכמים: כדי אכילת פרס, לדעת רבי מאיר (למסקנת הגמרא בתחילת העמוד הבא): אפילו אם אכל במשך כל היום.

דף יג עמוד א
* לדעת שמואל: אפילו אם אכל מאכלים טמאים כל היום כולו בשיעור חצי פרס - גופו נפסל מאכילת תרומה, ובתנאי שאכל כל כזית וכזית מתוך שיעור החצי פרס בכדי אכילת פרס, והגמרא דחתה את דבריו.
* בברייתא נאמר שהתירו לאשה שנגעה בטמא מת להניק את בנה, ובנה טהור - והגמרא מבררת מדוע לא נטמא בנה מהחלב הטמא.

דף יג עמוד ב
* בברייתא מובאות שלוש דעות בנוגע לתנאי החיוב של שתוי יין שנכנס למקדש, והגמרא מכריעה להלכה כדעת רבי אלעזר שאין חייב מיתה אלא אם שתה באופן המשכר (ולא אם הפסיק באמצע שתייתו או שנתן לתוכו מים).
* רב סובר שאם שותה יותר מרביעית יין, אסור להורות הלכה, אף אם מזג את היין במים.
* רב פסק כרבי יוסי ברבי יהודה שמותר לשתויי יין ללמוד תלמוד, כיון שאין מורים על פיה הלכה למעשה.