דף ז עמוד א * היוצא ליהרג והיה קורבנו (שהביא קורבן חטאת או אשם) זבוח באותה שעה - זורקים בשבילו על המזבח מדם חטאתו ומדם אשמו. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שהאשה שיוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד (אלא הורגים אותה עם עוברה). * האשה היוצאה ליהרג - מכים אותה כנגד בית הריון, כדי שימות הוולד תחילה כדי שלא תבוא לידי ניוול. דף ז עמוד ב * האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת - מותר להביא סכין דרך רשות הרבים לצורך הוצאת הולד (כי יתכן שהוא בחיים). * האשה שנהרגה - לדעת רב: רק פאה נכרית שלה מותרת בהנאה ורק אם אמרה "תנו שערי לבתי", לדעת רב נחמן בר יצחק: השער שלה מותר בהנאה. * במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים כמה ייתן מי שיש לו פחות מכפי ערכו אך יותר מסלע, והגמרא מבארת את טעם המחלוקת. * היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחד לראשונה - יצא ידי שתיהן.
דף ח עמוד א * היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לראשונה ואחת לשניה - ידי שניה יצא, ידי ראשונה לא יצא. * בסיום המשנה (שבעמוד הקודם) נאמר שוב הדין שנאמר בתחילת המשנה, ש"אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע", כדי לסתום לנו כדעת חכמים הסוברים שעני הנידון לפי מה שידו משגת נותן יותר מסלע אם כך העריכו אותו. * החל ממשנה זו ועד סוף הפרק, מובאות משניות העוסקות בדינים שונים, ואשר המשותף להם הוא שנאמר בהם שאין לפחות ממספר מסוים ואין (או יש) אפשרות להוסיף על מספר מסוים. * במשנה נאמר ש"אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז", ובברייתא מובא פירוט המבאר את כל המקרים האפשריים. דף ח עמוד ב * אותן נשים טועות שיש להסתפק בהן שמא הן זבות - מביאות קורבן ואינו נאכל. * בנגעי אדם לפעמים מספיק הסגר של שבוע אחד ("צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל"), ובנגעי בתים לפעמים צריך שלושה שבועות של הסגר כדי לטהרם או לטמאם ("מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה"). * רב יהודה מפרש כך את פשט הפסוק: אלמלא צדקתך שהם כהררי אל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה, ורבה מפרש כך את פשט הפסוק: צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. (והגמרא מבארת במה הם חולקים).
דף ט עמוד א * "אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יתר על שמונה" - רב הונא (בסוף העמוד הקודם) מבאר שיש 2 דינים בקטע זה, ועולא מפרש שיש דין אחד בקטע זה. (והם חולקים אם אפשר לעשות 8 חודשים מלאים בשנה). * אם מתאחר ראש השנה יום אחד בלבד אחרי המולד, אין לחשוש שירננו אנשים אחרי חכמים ויאמרו שכל מה שהם רוצים הם עושים. * אם מתאחר המולד יום אחד בלבד אחרי ראש השנה, לא יבואו אנשים לרנן אחרי חכמים, כי יסברו שאכן נראה המולד לבית דין בראש השנה. דף ט עמוד ב * רב הונא סובר כרשב"ג שחודש העיבור (אדר א) יכול להיות 29 יום או 30 יום, ועולא סובר כת"ק שחודש העיבור הוא תמיד 30 יום. * לדעת אחרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה. (ולדעתם אין מצוה לקדש על פי הראיה). * גם שמואל וגם רבי סוברים כדעת רב הונא שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה.
דף י עמוד א * לדעת המשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה", ולדעת רבי יהודה (בברייתא): "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה". (ונחלקו אם "תקיעה תרועה ותקיעה" נחשבים שלוש או אחת). * לדעת רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום (כדעת רבי יהודה). * לדעת רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא. * שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת. דף י עמוד ב * הטעם לכך שלא אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה? * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. * האבוב נקרא חליל כי הקול שלו מתוק (="חלי") לשמיעה. * הגמרא מביאה כמה מעשים, בהם באו לתקן אך נמצאו מקלקלים, לקיים מה שנאמר "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ".
דף יא עמוד א * רבי מאיר סובר שאין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ורבי חנינא בן אנטיגנוס סובר שמעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ורבי יוסי סובר שמעלין מדוכן ליוחסין אך לא למעשרות. * רבי מאיר וחכמים חולקים אם השיר מעכב את הקורבן. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 10 דעות של תנאים ואמוראים למקור לכך שעיקר מצות שירה של הלווים במקדש היא מהתורה. * רב מתנה מביא את המקור לכך שביכורים טעונים שירה. * אין אומרים שירה אלא על היין. דף יא עמוד ב * לוי משורר ששיער ומשוער ששירר - לדעת הברייתא: אינו אלא רק באזהרה, לדעת אביי: עונשו במיתה (והגמרא מקשה עלי ומברייתא, ודוחה את האפשרות שזו מחלוקת תנאים). * מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב - כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה. * למסקנת הגמרא: עולת נדבת ציבור - אין אומרים עליה שירה.
דף יב עמוד א * נסכים הבאים בפני עצמם - הגמרא מסתפקת אם טעונים שירה או לא. * הגמרא מבארת כיצד אפשר לומר שבית המקדש הראשון חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה מפסוק בספר יחזקאל משמע שחרב בשנה השניה לשמיטה. דף יב עמוד ב * הגמרא מבארת (ומביאה דעות שונות) כיצד אפשר לומר שבית המקדש השני חרב בשנה הראשונה לשמיטה (כפי שאמר רבי יוסי בברייתא בעמוד הקודם), והרי לכאורה לפי חישובי השנים עולה שחרב בשנת השמיטה. * שיטת רבי יהודה היא ש"שנת החמישים עולה לכאן ולכאן" (גם נחשבת לשנת היובל, וגם נחשבת לשנה ראשונה למנין השמיטה והיובל הבא). * שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו לגלות. * ארבע משמרות עלו מן הגולה: ידעיה וחרים פשחור ואימר, עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות.