דף ה עמוד א * אם הקדיש לקורבן אבר של בהמה שהנשמה תלויה בו - לדעת כולם: קדשה כולה (והתנאים חולקים אם פשטה קדושה בכולה רק במקרה שהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו). * האומר "ערכי עלי לגבי מזבח" - רבא מסתפק אם נידון ב"השג יד" או לא. * המעריך פחות מבן חדש - לדעת רבי מאיר: נותן דמיו, ולדעת חכמים: לא אמר כלום (ונחלקו אם אדם מוציא דבריו לבטלה או לא). * לדעת רבי מאיר: האומר "ערך כלי עלי" - נותן דמיו. דף ה עמוד ב * לדעת רבי מאיר: המקדיש בהמת חברו - נותן דמיה. * בברייתא מובאים הטעמים למחלוקת שבמשנה ("עובד כוכבים - רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך, רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך"). * רבא אמר, שההלכה שאמר רבי מאיר מסתברת אך לא הטעם שלו, והטעם של רבי יהודה מסתבר אך לא ההלכה שאמר.
דף ו עמוד א * בתחילת בנין בית המקדש - אפילו מים ומלח אין מקבלים בנדבה מעובדי כוכבים, בסוף בנין בית המקדש - דבר המסויים אין מקבלים, דבר שאינו מסויים מקבלים. * עובד כוכבים שהפריש תרומה מתבואתו: אם אמר "בדעת ישראל הפרשתיה" (הפרשתי את התרומה על דעת שיעשו בה מה שעושים בתרומה שישראל מפרישים - רש"י בפירוש הראשון) - תינתן לכהן, ואם לאו - טעונה גניזה (שמא הקדישה). * למסקנת הגמרא: האומר "סלע זו לצדקה" - מותר לשנותה (להשתמש בה), בין לעצמו בין לאחר, בין אמר "עלי" בין אמר "הרי זו". * האומר "סלע זו לצדקה" - כל עוד לא באה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאה ליד גבאי אסור לשנותה. דף ו עמוד ב * ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לשנותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. * הגמרא מבררת את הטעם של דברי ת"ק שאמר ש"הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך", ומבארת את שיטתו של ר' חנינא בן עקביא שאמר שהיוצא ליהרג כן נערך. * הזיק ויצא להריגה - רב יוסף ורבא חולקים מבארת מה שורש מחלוקת ת"ק ורבי יוסי שנחלקו אם פטור או חייב בתשלומין.
דף ז עמוד א * היוצא ליהרג והיה קורבנו (שהביא קורבן חטאת או אשם) זבוח באותה שעה - זורקים בשבילו על המזבח מדם חטאתו ומדם אשמו. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שהאשה שיוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד (אלא הורגים אותה עם עוברה). * האשה היוצאה ליהרג - מכים אותה כנגד בית הריון, כדי שימות הוולד תחילה כדי שלא תבוא לידי ניוול. דף ז עמוד ב * האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת - מותר להביא סכין דרך רשות הרבים לצורך הוצאת הולד (כי יתכן שהוא בחיים). * האשה שנהרגה - לדעת רב: רק פאה נכרית שלה מותרת בהנאה ורק אם אמרה "תנו שערי לבתי", לדעת רב נחמן בר יצחק: השער שלה מותר בהנאה. * במשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים כמה ייתן מי שיש לו פחות מכפי ערכו אך יותר מסלע, והגמרא מבארת את טעם המחלוקת. * היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחד לראשונה - יצא ידי שתיהן.
דף ח עמוד א * היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לראשונה ואחת לשניה - ידי שניה יצא, ידי ראשונה לא יצא. * בסיום המשנה (שבעמוד הקודם) נאמר שוב הדין שנאמר בתחילת המשנה, ש"אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים סלע", כדי לסתום לנו כדעת חכמים הסוברים שעני הנידון לפי מה שידו משגת נותן יותר מסלע אם כך העריכו אותו. * החל ממשנה זו ועד סוף הפרק, מובאות משניות העוסקות בדינים שונים, ואשר המשותף להם הוא שנאמר בהם שאין לפחות ממספר מסוים ואין (או יש) אפשרות להוסיף על מספר מסוים. * במשנה נאמר ש"אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז", ובברייתא מובא פירוט המבאר את כל המקרים האפשריים. דף ח עמוד ב * אותן נשים טועות שיש להסתפק בהן שמא הן זבות - מביאות קורבן ואינו נאכל. * בנגעי אדם לפעמים מספיק הסגר של שבוע אחד ("צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל"), ובנגעי בתים לפעמים צריך שלושה שבועות של הסגר כדי לטהרם או לטמאם ("מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה"). * רב יהודה מפרש כך את פשט הפסוק: אלמלא צדקתך שהם כהררי אל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה, ורבה מפרש כך את פשט הפסוק: צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. (והגמרא מבארת במה הם חולקים).
דף ט עמוד א * "אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה ולא נראה יתר על שמונה" - רב הונא (בסוף העמוד הקודם) מבאר שיש 2 דינים בקטע זה, ועולא מפרש שיש דין אחד בקטע זה. (והם חולקים אם אפשר לעשות 8 חודשים מלאים בשנה). * אם מתאחר ראש השנה יום אחד בלבד אחרי המולד, אין לחשוש שירננו אנשים אחרי חכמים ויאמרו שכל מה שהם רוצים הם עושים. * אם מתאחר המולד יום אחד בלבד אחרי ראש השנה, לא יבואו אנשים לרנן אחרי חכמים, כי יסברו שאכן נראה המולד לבית דין בראש השנה. דף ט עמוד ב * רב הונא סובר כרשב"ג שחודש העיבור (אדר א) יכול להיות 29 יום או 30 יום, ועולא סובר כת"ק שחודש העיבור הוא תמיד 30 יום. * לדעת אחרים: אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה. (ולדעתם אין מצוה לקדש על פי הראיה). * גם שמואל וגם רבי סוברים כדעת רב הונא שאפשר לעשות שמונה חודשים מלאים בשנה.
דף י עמוד א * לדעת המשנה: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה", ולדעת רבי יהודה (בברייתא): "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה". (ונחלקו אם "תקיעה תרועה ותקיעה" נחשבים שלוש או אחת). * לדעת רב כהנא: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום (כדעת רבי יהודה). * לדעת רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא. * שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת. דף י עמוד ב * הטעם לכך שלא אומרים הלל בראש השנה וביום הכפורים: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה? * הסיבה שלא אומרים הלל בפורים: (1) אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. (2) קריאת המגילה היא ההלל. (3) כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. * האבוב נקרא חליל כי הקול שלו מתוק (="חלי") לשמיעה. * הגמרא מביאה כמה מעשים, בהם באו לתקן אך נמצאו מקלקלים, לקיים מה שנאמר "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחׇכְמָתוֹ".