דף כט עמוד א
* חרמי כהנים: כל זמן שהן בבית בעלים - הרי הן כהקדש לכל דבריהן, נתנן לכהן - הרי הן לכל דבריהן כחולין.
* שדה שהחרים ישראל וזכה בה הכהן, והקדישה הכהן ולא גאלה מיד הגזבר - יוצאה ביובל מתחת ידו של כהן זה ומתחלקת לאחיו הכהנים.
* רב ורב יהודה פסקו להלכה שסתם חרמים לבדק הבית, ועולא פסק שסתם חרמים לכהנים.
* עבד עברי, שדה אחוזה, בתי ערי חומה, שדה חרמין בארץ ישראל (לדעת רשב"י), גר תושב (לדעת ר"ש בן אלעזר) - אינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג.

דף כט עמוד ב
* פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני גאולת שדות ובתים.
*המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, לא רשאי לגאול אותה מהלוקח אם עברו פחות משתי שנים - גם המוכר וגם הקונה מצווים ב"עשה" זה.
* המוכר שדהו בשנת היובל עצמה - לדעת רב: מכורה ויוצאה (והלוקח איבד מעותיו), לדעת שמואל: אינה מכורה כל עיקר (והמעות חוזרות).
* המוכר עבדו לעובד כוכבים או לישראל הגר בחו"ל - יצא העבד לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני (ואין המעות חוזרות).

דף ל עמוד א
* המקדש את אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין אלו תופסים) - נחלקו רב ושמואל אם כוונתו היתה לתת את המעות בפיקדון או במתנה.
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* מכר את השדה והקונה מכר אותה לקונה שני במחיר אחר - השדה נגאלת ע"י בעליה לפי המחיר הזול, והגמרא מבררת את המקור לכך.

דף ל עמוד ב
* הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.
* "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף (יגיע למצב ש)מוכר את מטלטליו".
* כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ש"לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין".
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שהבא לגאול את שדהו מן ההקדש מותר ללוות כדי לגאול או לגאול לחצאין.

דף לא עמוד א
* המוכר בית בעיר המוקפת חומה - לדעת המשנה: ניתן לגאול את הבית מיד לאחר המכירה, לדעת רבי (בברייתא): ניתן לגאול את הבית רק לאחר שעברו לפחות שני ימים מיום המכירה. (והגמרא מבררת את טעמיהם)
* המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש - לדעת רבי יהודה (המשנה): הרי זה כמין רבית ואינו רבית, לדעת חכמים: הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו. (והגמרא מביאה 2 הסברים לטעמי המחלוקת)

דף לא עמוד ב
* אם הקונה מכר את הבית לאדם אחר ועברה שנה - נחלקו האמוראים למי נחלט הבית (לקונה הראשון או השני).
* מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני - זה שמכר לו באדר השני כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה.
* גם אם נתן את הבית במתנה ולא גאל תוך שנה - הבית נחלט למקבל המתנה, ורבי מאיר חולק.
* המקדיש בית בבתי ערי חומה - הרי זה גואל מיד וגואל לעולם, אך אם גאלו אחר מיד הקדש - יכול לגאול ממנו רק עד שנה.
* הלל תיקן שהמוכר בית בבתי ערי חומה ורוצה לגאול אותה מהלוקח - יכול לתת את הכסף בלשכה ולא חייב לתת ללוקח ישירות.

דף לב עמוד א
* "הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ונתנה לו בעל כרחו - מובאות 2 לישנות בגמרא בדעת רבא (הלומד מתקנת הלל שבמשנה) אם מגורשת או לא.
* שדה נמצאת בעיר המוקפת חומה, ובית הבנוי בחומה - נחלקו התנאים אם דינם כבתי ערי חומה או לא (ובגמרא מבוארים טעמיהם).
* עיר שגגותיה חומתה, עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, טבריה - הבתים שבהם לא נידונים כבתי ערי חומה.

דף לב עמוד ב
* אחד מעשרה דברים שנאמרו בירושלים: אין הבית חלוט בה.
* ישנה מחלוקת אם קדושה ראשונה (שנתקדשה הארץ בימי יהושע בן נון) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות.

דף לג עמוד א
* ירמיהו החזיר מן הגלות לארץ ישראל את עשרת השבטים ויאשיה בן אמון מלך עליהם.
* בתי החצרים - נגאלין מיד וכל שנים עשר חודש (כבתי ערי חומה), ויוצאים ביובל ובגרעון כסף (כשדה אחוזה).
* המקדיש בית בבתי חצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שניה לגאולתו - לדעת רב הונא: יוצא לרשות המוכר, ורבי אושעיא חולק.

דף לג עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שעיר שיש בה רק שני חצרים של שני בתים בכל חצר נחשבת לבתי חצרים אע"פ שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
* לדעת רבי: אין דין גאולת לוי נוהג אלא עד שיהא לוי והבית יהיה מערי הלוים, ולדעת חכמים: דין גאולת לוי נוהג בערי הלוים גם אם המוכר עצמו לא לוי.
* לדעת כולם: בערי הלוים אין לשנות את המגרש לשדה ולהיפך.
* הערים שניתנות ללוים צריכות להיות עיירות בינוניות (בלא חומה).

דף לד עמוד א
* כהן שהקדיש שדה חרמו (שדה שהחרים ישראל וקיבל אותה הכהן) יוצאת מתחת ידו ביובל ומתחלקת לכהנים - בברייתא מובא המקור לכך, והגמרא דנה בכך.

הדרן עלך מסכת ערכין