דף נב עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה שבסוף העמוד הקודם (שבכור אינו נוטל פי שניים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק). * בעל חוב גובה את השבח, אך אשה לא גובה את כתובתה מהשבח (ומהראוי). (וכן הבנות לא גובות את מזונותיהן מהשבח ומהראוי). * שבח ששבחו הנכסים בין היבום לחלוקה של הנכסים בין האחים - לדעת אביי: היבם נוטל את חלק אחיו, לדעת רבא: היבם לא נוטל את חלק אחיו. (אך לדעת כולם: שבח שהשביחו הנכסים בין מיתת האב ליבום - היבם לא נוטל בזה את חלק אחיו). דף נב עמוד ב * במשנה בעמוד א נאמר: "וכולם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק", ומבארת הגמרא שדין זה בא ללמד שלא נוטלים גם לא ב"שבחא דממילא" וגם לא ב"נכסי דאבי אבא". * לדעת רבי מאיר: הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה, לא חוזרים ביובל, לדעת חכמים: המתנה חוזרת ביובל, לדעת רבי אלעזר: כולם חוזרים ביובל - והגמרא מבארת את טעמיהם. * לדעת רבי יוחנן: האחים שחלקו ביניהם את ירושת אביהם - לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל. * רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהבעל יורש את אשתו מדין תורה, אך אם הורישה לו בית קברות שקבורים בו בני משפחתה, אז משום פגם משפחה יחזיר להם את בית הקברות ויטול דמים (אך לא את דמי קבר אשתו).
דף נג עמוד א * פרק תשיעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בדיני מעשר בהמה. * לדעת רבי עקיבא: לא מקריבים במקדש מעשר בהמה שהופרש בחו"ל. * במשנה נאמר שמעשר בהמה נוהג בחו"ל - והגמרא מבארת שניתן לומר שהמשנה היא כדעת רבי עקיבא, והכוונה של המשנה היא שבחו"ל יש חיוב להפריש מעשר בהמה (אף שלא מקריבים אותו). * הסיבה שאין מפרישים מעשר בהמה בזמן הזה הוא מחשש תקלה. דף נג עמוד ב * לא תיקנו שבזמן הזה בעל הבהמה יטיל מום בכל הבהמות שבעדרו, כדי שלא תקדש אף אחת מהן לקורבן מעשר בהמה וכך לא יבוא לידי תקלה, כי מהרה ייבנה בית המקדש ויהיה צורך בבהמות ללא מום להקרבה. * המשנה בעמוד הקודם, שאמרה שאין חיוב הפרשת מעשר בהמה מבהמות של קודשים, עסקה בקודשים קלים וחידשה דין זה לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שקודשים קלים ממון בעלים הם. * בברייתא ובגמרא מבואר המקור לכך שחדש וישן לא מתעשרים מזה על זה, והמקור לכך שכבשים ועיזים כן מתעשרים מזה על זה.
דף נד עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שאין תורמים מדגן על תירוש ומתירוש על דגן ומדגן ממין אחד על דגן ממין אחר. * כל חיוב שתיקנו חכמים, תיקנוהו כעין החיוב מהתורה, ולכן גם בשני מינים שאינם דגן תירוש ויצהר אי אפשר לעשר מזה על זה. דף נד עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך שאי אפשר לעשר מעשר בהמה מבקר על צאן ומצאן על בקר, ואת המקור לכך שכבשים ועיזים מתעשרים מזה על זה. * הגמרא מבררת מדוע לא לומדים מהמילה "וְדָגָן" שכל מיני דגן יתעשרו מזה על זה. * מניין הבהמות שצריך שתהיינה לאדם בצדדים ובאמצע (כאשר המרחק מכל צד לאמצע הוא שש עשרה מיל) כדי שתצטרפנה יחד לחיוב מעשר בהמה - לדעת רב: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, לדעת שמואל: אפילו חמש מכאן וחמש מכאן ואחת באמצע.
דף נה עמוד א * הטעם שרבי מאיר סובר שהירדן מפסיק למעשר בהמה - לדעת רבי אמי: משום שאין יכולים לילך זו אצל זו (והגמרא מקשה על דבריו), לדעת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: כי הכתוב עשאו גבול בפני עצמו. * אין ירדן (שאמר רבי מאיר בנוגע למעשר בהמה) אלא מבית ירחו ולמטה. * לדעת רבי יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן"? שיורד מדן. * עיקרו של הירדן הוא ממערת פמייס. * כבד שנימוח מטמא ברביעית. * הנודר ממים הבאים מנהר פרת - אסור בכל מימות שבעולם. דף נה עמוד ב * לדעת רבי מאיר: השם של נהר פרת הוא "יובל", ולמה נקרא שמו "פרת"? שמימיו פרים ורבים. * לדעת שמואל: הנהר מגדותיו הוא מתברך במים. * לדעת רב (החולק על שמואל): כשיורד גשם בארץ ישראל, נהר פרת הוא העד הגדול על כך בבבל (כי נהר פרת יורד מארץ ישראל לבבל והוא גדל מחמת הגשמים).
דף נו עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה (שבסוף העמוד הקודם) שבהמה שקנה אדם מחברו או שקיבל מחברו במתנה - פטורה ממעשר בהמה. * קנה עשרה עוברים של בהמות במעי אמם - כולם מתחייבים במעשר בהמה. * בברייתא מבואר באיזה אופן בהמת אתנן זונה חייבת במעשר, והגמרא דנה בכך. דף נו עמוד ב * זונה נוכרית - אתננה אסור בהקרבה, וכוהן הבא עליה אינו לוקה משום "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ"; זונה ישראלית - אתננה מותר, וכוהן הבא עליה לוקה משום "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ". * בברייתא ובגמרא מבואר המקור לדין המשנה ששותפים פטורים ממעשר בהמה ויורשים חייבים במעשר בהמה. * יורשים שחלקו בבהמות שירשו מאביהם, אך לא חלקו בכספים שירשו מאביהם - פטורים מהוספת הקלבון למחצית השקל (למרות שחלקו בבהמה). * אם חלקו את הירושה לפי מספר הגדיים והתיישים שהיו בה ("גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים") וחזרו והשתתפו - לדעת רב ענן: אין דינם כשותפים וחייבים במעשר בהמה, ולדעת רב נחמן: דינם כשותפים ופטורים ממעשר בהמה. * אם חלקו את הירושה "תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה" וחזרו והשתתפו - לדעת רבי אלעזר: אין דינם כשותפים וחייבים במעשר בהמה, ולדעת רבי יוחנן: דינם כשותפים ופטורים ממעשר בהמה.
דף נז עמוד א * לדעת רבי יוחנן: האחים שחלקו את ירושת אביהם - הם נחשבים כלקוחות, ולכן הם מחזירים את הקרקעות זה לזה ביובל, ומחלקים שוב את הקרקעות ביניהם. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שכלאיים וטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום פטורים ממעשר בהמה. * בברייתא נאמר (ומבארת הגמרא שכך גם המשנה סוברת, ומבררת הגמרא את הטעם לכך): הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס - חייבים במעשר בהמה, ורבי שמעון חולק לגבי טומטום ואנדרוגינוס. * כל מקום שנאמר בתורה לשון של "השחתה" אינו אלא דבר ערווה ועבודה זרה. * הגמרא מביאה ברייתא ובה מחלוקת תנאים אלו בהמות פטורות ממעשר בהמה (והגמרא מבררת את הטעם לכך). דף נז עמוד ב * הגמרא מביאה כמה עדויות (על תופעות מוזרות) שהעיד רבי ישמעאל בן סתריאל, ומהעדות הראשונה מתברר טעמו של רבי יהושע שאמר במשנה שבעמוד הקודם: "אפילו נשחטה אמה והשלח קיים אין זה יתום". * במשנה מובאות שלוש דעות מה הם שלושת הזמנים שתיקנו חכמים להפריש בהם מעשר בהמה. * התנאים נחלקו מתי הוא ראש השנה למעשר בהמה (אחד בתשרי או אחד באלול או ספק מה מבין שניהם).
דף נח עמוד א * הגמרא מבארת את הטעמים לדעות התנאים שבמשנה (שבעמוד הקודם) בנוגע לזמני הגורן. * אי אפשר לעשר בהמה ביום טוב כי אסור לצבוע ביום טוב, ואת הבהמה העשירית צובעים בצבע אדום כדי לסמן שחלה עליו קדושת מעשר. * בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (=רבי עקיבא, רש"י). * לדעת בן עזאי: נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות באלול - אין מצטרפים, חמש בהמות באלול וחמש בהמות בתשרי - אין מצטרפים, חמש בהמות בתשרי וחמש בהמות באב - מצטרפים. דף נח עמוד ב * רבא מבאר שלדעת בן עזאי אם נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות באלול וחמש בהמות בתשרי כונסן לדיר להתעשר ונוטל אחד מן האלולין והשאר פטורין, ולא חוששים שמא ייטול מאלו שנולדו באב או בתשרי. * "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט" - צריך שהבהמה תעבור בעצמה ולא שיעבירוה אחרים. * מצוה למנות את כל הבהמות בשבט, אך אם לא מנאם בשבט או שמנאם רבוצים או עומדים - מועיל המניין וחל המעשר. * אף אם לא קרא את שמו של העשירי "עשירי" - חלה עליו קדושת מעשר. * הגמרא מבארת את טעמו של רבי יוסי ברבי יהודה (החולק על ת"ק) הסובר שאף בנוטל בהמות בלי למנות אותן ומפריש מהן למעשר חלה קדושת מעשר על הבהמה שהפריש.
דף נט עמוד א * לדעת רבא: אם יצאו מהדיר תשע בהמות ומנה אותן - חלה על העשירי קדושת מעשר אף אם עדיין לא יצא מהדיר ולא מנאו. (והגמרא מבררת את המקור לדעתו). * קרא לתשיעי "עשירי" ויצא העשירי ולא אמר דבר - התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר. * קרא לתשיעי "עשירי" ומת עשירי בדיר - תשיעי נאכל במומו וכולם פטורים. * קרא לתשיעי "עשירי" ונשתייר העשירי בדיר - לדעת ברייתא אחת: התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר, לדעת ברייתא שנייה (רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון): התשיעי חולין. דף נט עמוד ב * לדעת רבא: מניין הראוי פוטר (=היו לו עשרה טלאים בדיר, ויצאו מקצתם בפתח ומנאם, ומת אחד מהנשארים בדיר או שיצא בפתח אחר - אלו שכבר מנה פטורים מלחזור ולהתעשר). (והגמרא מבררת את המקור לדעתו ומביאה ברייתא כמותו). * לדעת רבא: לא רק ודאי מניין הראוי פוטר אלא גם ספק מניין הראוי פוטר.
