דף ג עמוד א
* המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים - קונסים אותו לפדותה עד עשרה/מאה בדמיה.
* המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסים אותו עד עשרה/מאה בדמיו.
* חכמים חלקו על רבי יהודה (בברייתא בעמוד הקודם) וסוברים שכל זמן שיד עכו"ם באמצע פטורה מן הבכורה - והגמרא מציעה 2 אפשרויות לבאר במה נחלקו.
* שיעור השותפות של הגוי הפוטרת מן הבכורה - רב הונא: אפילו רק אזנו, רב חסדא: דבר שאם ינטל עושה אותו נבלה, רבא: דבר שאם ינטל עושה אותו טריפה.

דף ג עמוד ב
* רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל אם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה - רבי יוחנן חידש שהכוונה היא שחייב ליתנו לכהן אבל אינו קרב לגבי המזבח כי הדבר נחשב למום קבוע.
* רבא פסק ששותפות גוי פוטרת מבכורה ושלא כדעת רבי יהודה.
* רב מרי היה מקנה לעובד כוכבים את אוזניהם של הבכורות, כדי שלא תחול עליהם קדושת בכורה, אך היה אוסר אותם בגיזה ועבודה והיה נותן אותם לכהנים, ומתו כל בהמותיו - והגמרא מבררת את טעמו ואת הטעם לכך שנענש.
* מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.

דף ד עמוד א
* לדעת אביי: כוונת המשנה (בסוף העמוד הקודם) היא שבהמת הכהנים והלוים פטורה מדין פטר חמור, ולדעת רבא: כוונת המשנה היא שהכהנים והלוים פטורים מפדיון הבן.
* למה נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים? - שלא היה באותו מנין של הלוים הראויים לפדות בכורי ישראל כנגדם.
* ב-24 מקומות נקראו הכהנים "לוים".

דף ד עמוד ב
* בפדיון פטרי חמור שהיה במדבר, שה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל (וזה הטעם לדין המשנה, שישראל שיש לו פטר חמור, נותן שה לכהן, וכשהכהן מחזירו לו חוזר הישראל ופודה בו פטר חמור נוסף, וחוזר חלילה).
* למסקנת הגמרא (בסוף העמוד): רבי יוחנן סובר שקדשו בכורות משעה שנאמר להם במצרים "קדש לי כל בכור" ולא פסקה קדושתן מכאן והלאה, וריש לקיש סובר שלאחר שנפדו במדבר הבכורות בלוים פסקה קדושת הבכורות עד שבאו לארץ.

דף ה עמוד א
* הגמרא מביאה 2 שאלות ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי ואת התשובות שהוא ענה לו.
* 300 בכורי הלויים לא נכללו בסך הכללי של 22,000 הלויים שפדו את בכורי ישראל במדבר, כי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו.
* הגמרא מבררת מה המקור לכך שמנה של קודש כפול היה (ולכן בכל ככר של הקדש היו 120 מנה), כפי שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לקונטרוקוס השר.

דף ה עמוד ב
* הטעמים לכך שהתורה קבעה דין פדיון רק לפטר חמור ולא לכל בהמה טמאה: (1) גזירת הכתוב היא, (2) כי החמורים סייעו לבני ישראל בשעת יציאתם ממצרים לשאת את הרכוש הגדול.
* רפידים - ר' אליעזר אומר: רפידים שמה, ר' יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה.
* שטים - ר' אליעזר אומר שטים שמה ר' יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות.
* המקור לכך שאם הולד (פטר חמור / בכור בהמה טהורה) אינו דומה לאמו אינו חייב בבכורה - לתנא של המשנה: מכך שנאמר 2 פעמים "פטר חמור", לדעת רבי יוסי הגלילי: מהפסוק "אך בכור שור". (והגמרא מבררת מה לומד כל אחד מהתנאים מהפסוק של התנא השני).

דף ו עמוד א
* למסקנת הגמרא: פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו הפרה - הרי הוא נחשב כבכור בהמה טהורה.
* חמור שילדה מין סוס ופרה שילדה מין סוס, ויש בולד מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו - הגמרא נשארת בספק האם דין הולד כבכור.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ש"היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור".

דף ו עמוד ב
* רבי שמעון (שבברייתא) חולק וסובר שטמא הנולד מטהור טמא (ובברייתא מובא המקור לדעתו).
* שמעון העמסוני הפסיק לדרוש דרשות מהמילה "את" מהרגע שהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא", אך רבי עקיבא דרש מכך לרבות תלמידי חכמים.
* חכמים ורבי שמעון נחלקו מה המקור לכך שחלב של בהמה טמאה אסור, והגמרא מבארת מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לשם כך.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שחלב של בהמה טהורה מותר באכילה.
* רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל - פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייבת, רבי שמעון אומר: עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

דף ז עמוד א
* הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מסתפקת לדעת רבי שמעון האם גם לגבי להתיר באכילה ולד (הנראה טמא) של בהמה טהורה צריך שיהא ראשו ורבו של הולד דומה לאמו או שמספיק שיהא דומה במקצת סימנים בלבד, והגמרא (בעמוד זה) מכריעה (לאחר כמה נסיונות הוכחה) שצריך.
* ולד הנולד מבהמה טריפה ואביו שלם - לדעת רבי אליעזר: פסול להקרבה (כי זה וזה גורם אסור), לדעת רבי יהושע: כשר להקרבה (כי זה וזה גורם מותר).

דף ז עמוד ב
* הגמרא מכריעה שמי רגלים של חמור אסורים באכילה.
* דבש הגזין והצירעין אסור באכילה לדעת רבי יעקב.
* עור הבא כנגד פניו של חמור (כעין שליא שהחמור נולד בו) - מותר באכילה (לא נחשב כחלק מהחמור).
* במשנה נאמר שדג טמא שבלע דג טהור הדג הטהור מותר באכילה - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר ומהו טעם ההיתר.

דף ח עמוד א
* כל שתשמישו ביום (תרנגול) - יולד ביום, בלילה (עטלף) - יולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה (אדם ובעלי חיים הדומים לו) - יולד בין ביום בין בלילה.
* הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש (הואיל ודיברה עמהם שכינה), וגמל משמש אחור כנגד אחור.
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את זמן עיבורם של בעלי חיים ושל אילנות שונים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן משך עיבורו של נחש הוא 7 שנים.

דף ח עמוד ב
* בעמוד זה מובאת אגדתא ("סבי דבי אתונא") הנחשבת לעמוקה ביותר.
* אגדתא זו מובאת בסוגייתנו כי היא פותחת בשאלתו של הקיסר לרבי יהושע בן חנניה בנוגע למשך זמן עיבורו של נחש.

דף ט עמוד א
* לדעת ר' ירמיה: רבי יוסי הגלילי חולק על המשנה, וסובר שחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים - נותן 2 טלאים לכהן (כי אפשר לצמצם).
* לדעת אביי (והגמרא דחתה דבריו): רבי יוסי הגלילי לא חולק על המשנה, וסובר שרק בבכור בהמה טהורה הדין הוא שרחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שניהם לכהן כי אפשר לצמצם (בגלל גזירת הכתוב), אך חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים הדין הוא שנותן טלה אחד לכהן.

דף ט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה (וכך דעת משנתנו): פטר חמור קודם פדיונו אסור בהנאה, ולדעת רבי שמעון: מותר בהנאה - והגמרא מביאה 2 אפשרויות לביאור טעם מחלוקתם.
* לדעת רבה: רבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה.

דף י עמוד א
* הגמרא דנה בהוכחה שהובאה (מסוף העמוד הקודם) לשיטת רבה הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה.
* לדעת רבי שמעון: בשר בחלב אסור רק באכילה ומותר בהנאה.
* לדעת חכמים (בברייתא בסוף העמוד הקודם) פטר חמור מטמא טומאת אוכלים - ולמסקנת הגמרא (בסוף העמוד) הטעם הוא לא בגלל ש"איסורו חישובו".

דף י עמוד ב
* הגמרא מקשה על רבה (הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה) מברייתא, ומתרצת.
* רב נחמן סובר כמו רבה, ומביא 2 הוכחות לשיטתו, והגמרא דוחה הוכחות אלו.
* ריש לקיש סובר כמו רבה, אך רבי יוחנן/אלעזר חולק וסובר שרבי שמעון מתיר בהנאה פטר חמור גם לאחר עריפה.
* ת"ק בברייתא סובר שניתן לפדות פטר חמור מיד (אפילו בתוך 30 יום ללידתו), וכן סובר שניתן לפדותו אפילו בשה ששויו כל שהוא, אך רבי יוסי בר יהודה סובר שהמינימום צריך להיות בשווי שקל. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף יא עמוד א
* שווי השה שפודים בו פטר חמור - אם בא הפודה לשאול, אומרים לו שלא יפחות מ-3 זוזים, אך אם לא שאל ועשה מעצמו, ניתן לפדות אף בשווי כל שהוא.
* לדעת ריש לקיש: מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו - פודהו בדמי שווי החמור.
* הפודה פטר חמור של חבירו (אפילו שלא מדעתו) - פדיונו פדוי, והחמור שייך לאחר הפדיון לחבירו (ולא לפודה).
* ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו.
* ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו.

דף יא עמוד ב
* הלוקח טבלים ממורחין מן העובד כוכבים - פטור מתרומת מעשר, אך חייב בתרומה גדולה.
* שה שפדו בו פטר חמור - הרי הוא ברשות הכהן אף אם מת לפני שנתנו הפודה לכהן.

דף יב עמוד א
* המשנה (בתחילת העמוד) שאמרה שאין פודים פטר חמור לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי היא כדעת בן בג בג.
* שה "בן פקועה" - לדעת רבי מאיר ניתן לפדות בו פטר חמור, ולדעת חכמים נחלקו האמוראים אם ניתן לפדות בו או לא.
* שה "נדמה" - לדעת רבי אליעזר ניתן לפדות בו פטר חמור, ולדעת חכמים הגמרא נשארת בספק אם ניתן לפדות בו.
* שה "פסולי המוקדשין" - למסקנת הגמרא: לדעת כולם לא ניתן לפדות בו פטר חמור.

דף יב עמוד ב
* שה שנקנה בפירות שביעית - לא ניתן לפדות בו פטר חמור ודאי, אך ניתן לפדות בו פטר חמור ספק (המחוייב בפדיון לדעת רבי יהודה).
* בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות.
* האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה.
* נחשדו הכהנים על פטרי חמורים שעובדים בהם ללא פדיון.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי אליעזר הסובר שהמפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שנתנו לכהן חייב באחריותו.
* זמן פדיון פטר חמור - לדעת רב נחמן: מצוה להשהותו עד לאחר 30 יום, אך אם פדאו מיד הרי הוא פדוי, לדעת רב ששת (בתחילת העמוד הבא): מצות פדיון לאלתר, אך אינו עובר עליו עד 30 יום.

דף יג עמוד א
* מצוות פדיון פטר חמור קודמת לעריפת החמור ("ואם לא תפדה וערפתו"), מצוות יעידה קודמת למצוות הפדייה, מצוות הייבום קודמת למצות חליצה.
* החל מפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ועד סוף פרק שישי, עוסקות המשניות בדינו של בכור בהמה טהורה.
* המסכת פתחה בדיני פטר חמור לפני דיני בכור בהמה טהורה - בגלל שפרק זה חביב על התנא (לאור דרשת רבי חנינא), או בגלל שדיניו מועטים.
* לדעת רבי אושעיא: ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו - קנה וחייבת בבכורה, ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו - קנה ופטור מן הבכורה.

דף יג עמוד ב
* הגמרא מבררת מה אמימר, הסובר שהעובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה (בניגוד לרב אושעיא, הסובר שעובד כוכבים קונה בכסף), דורש מהמילה "לעמיתך".
* הגמרא מקשה מברייתא על רבי אושעיא (הסובר שישראל קונה מטלטלין מגוי בכסף), ומביאה כמה תירוצים של אמוראים לקושיה.
* לדעת רבינא: התנא של הברייתא סובר שהחוזר בו ממקח שהוסכם עליו בדברים בלבד, הרי זה 'מחוסר אמנה', אך זה רק במקח בין ישראל לישראל.

דף יד עמוד א
* כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות - אך אם לא נפדו, פטורים, למרות שאין בהם קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים.
* כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין ליגזז וליעבד - אך אם לא נפדו, אסורים.
* לדעת רבי אלעזר: קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה, אך לא ניתן להביא הוכחה לדבריו מהמשנה.
* כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וילדו לאחר שפדו אותם - הולדות מותרים (אפילו אם התעברו לפני שפדו אותם).

דף יד עמוד ב
* המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח וילדו - ימכרו, ואין צריכין להמתין במכירת הולדות עד שיפול בהם מום.
* לדעת רבא: הקדיש זכר לדמים (היינו: שימכרנו ויביא בדמיו עולה) - קדוש קדושת הגוף (והוא עצמו יקרב עולה).
* לדעת רבי אלעזר: הזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות עובר בלא תעשה, והגמרא דנה בביאור המקור לשיטתו.
* לדעת רבי שמעון (וזו דעת המשנה בעמוד א): קדשים שקדם מום קבוע להקדשן, אם מתו יפדו, אך לדעת חכמים (תנא דבי לוי): אם מתו יקברו.