דף ב עמוד א * מסכת בכורות עוסקת בדינים הבאים: פטר חמור (פרק א), בכור בהמה טהורה (פרקים ב-ו), מומים הפוסלים בכוהנים (פרק ז), בכור אדם (פרק ח), מעשר בהמה (פרק ט). * המשנה מפרטת חמישה אופנים בהם שותפות/בעלות מסוימת עם גוי פוטרת מבכורה, והגמרא מבארת מדוע המשנה היתה צריכה לפרט את כל האופנים הללו. * המשנה חולקת על דעת רבי יהודה הסובר שהמשתתף עם הגוי בחמור חייב בבכורה. * הגמרא מסתפקת האם לדעת רבי יהודה מותר למכור עובר של בהמה גסה לגוי, ומסקנת הגמרא (בעמוד ב) היא שאסור. דף ב עמוד ב • רבי יהודה מתיר למכור לגוי בהמה גסה שבורה (מפני שאינה יכולה להתרפאות ואין חשש שיעשה בה מלאכה בשבת). • ישראל שמכר לגוי בהמה לעובריה - הגמרא מסתפקת האם קנסוהו לפדותה כדין מוכר בהמה גסה לגוי או לא. • אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים (שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה "ֹלֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ").
דף ג עמוד א * המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים - קונסים אותו לפדותה עד עשרה/מאה בדמיה. * המוכר עבדו לעובד כוכבים - קונסים אותו עד עשרה/מאה בדמיו. * חכמים חולקים על רבי יהודה (בברייתא בעמוד הקודם) וסוברים שכל זמן שיד עכו"ם באמצע פטורה מן הבכורה - והגמרא מציעה שתי אפשרויות לבאר במה נחלקו. * שיעור השותפות של הגוי הפוטרת מן הבכורה - לדעת רב הונא: אפילו רק אוזנו, לדעת רב חסדא: דבר שאם ינטל עושה אותו נבלה, לדעת רבא: דבר שאם ינטל עושה אותו טריפה. דף ג עמוד ב * רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל אם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה - רבי יוחנן מחדש שהכוונה היא שחייב ליתנו לכוהן אבל אינו קרב לגבי המזבח כי הדבר נחשב למום קבוע. * רבא פוסק ששותפות גוי פוטרת מבכורה ושלא כדעת רבי יהודה. * רב מרי בר רחל היה מקנה לעובד כוכבים את אוזניהם של הבכורות, כדי שלא תחול עליהם קדושת בכורה, אך היה אוסר אותם בגיזה ועבודה והיה נותן אותם לכוהנים, ומתו כל בהמותיו - והגמרא מבררת את טעמו ואת הטעם לכך שנענש. * מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם.
דף ד עמוד א * לדעת אביי: כוונת המשנה (בסוף העמוד הקודם) היא שהכוהנים והלוויים פטורים מדין פטר חמור, ולדעת רבא: כוונת המשנה היא שהכוהנים והלוויים פטורים מפדיון הבן. (והגמרא דנה ומבארת את שיטתם). * לוייה שילדה מישראל - בנה פטור מחמש סלעים של פדיון הבן. * למה נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים? - שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל . * בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכוהנים "לווים". דף ד עמוד ב * הגמרא מבררת מנין שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר בבהמת הלויים, היה דוקא בשה של הלויים, ולא בשאר בהמות שלהם. * בפדיון פטרי חמור שהיה במדבר, שה אחד של לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל (וזה הטעם לדין המשנה [להלן ט ע"א], שישראל שיש לו פטר חמור, נותן שה לכוהן, וכשהכוהן מחזירו לו חוזר הישראל ופודה בו פטר חמור נוסף, וחוזר חלילה). * למסקנת הגמרא (בסוף העמוד): רבי יוחנן סובר שקדשו בכורות במדבר משעה שנצטוו על כך ולא פסקה קדושתם מכאן והלאה, וריש לקיש סובר שלאחר שנפדו במדבר הבכורות בלוויים פסקה קדושת הבכורות עד שבאו לארץ.
דף ה עמוד א * חייב אדם לומר בלשון רבו. * הגמרא מביאה שתי שאלות ששאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי ואת התשובות שהוא ענה לו. * 300 בכורי הלוויים לא נכללו בסך הכללי של 22,000 הלוויים שפדו את בכורי ישראל במדבר, כי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. * הגמרא מבררת מה המקור לכך שמנה של קודש כפול היה (ולכן בכל ככר של הקדש היו מאה ועשרים מנה), כפי שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לקונטרוקוס השר. דף ה עמוד ב * הטעמים לכך שהתורה קבעה דין פדיון רק לפטר חמור ולא לכל בהמה טמאה: (1) גזירת הכתוב היא, (2) כי החמורים סייעו לבני ישראל בשעת יציאתם ממצרים לשאת את הרכוש הגדול. * "רפידים" - רבי אליעזר אומר: רפידים שמה, רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה. * "שטים" - רבי אליעזר אומר: שטים שמה, רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות. * המקור לכך שאם הוולד (פטר חמור / בכור בהמה טהורה) אינו דומה לאמו אינו חייב בבכורה - לתנא של המשנה: מכך שנאמר שתי פעמים "פטר חמור", לדעת רבי יוסי הגלילי: מהפסוק "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז". (והגמרא מבררת מה לומד כל אחד מהתנאים מהפסוק של התנא השני).
דף ו עמוד א * למסקנת הגמרא: פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו הפרה - הרי הוא נחשב כבכור בהמה טהורה. * חמור שילדה מין סוס ופרה שילדה מין סוס, ויש בולד מקצת סימנים שבהם הוא דומה לאמו - הגמרא נשארת בספק האם דין הוולד כבכור. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ש"היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור". דף ו עמוד ב * רבי שמעון (שבברייתא) חולק וסובר שטמא הנולד מטהור טמא (ובברייתא מובא המקור לדעתו). * שמעון העמסוני הפסיק לדרוש דרשות מהמילה "את" מהרגע שהגיע לפסוק "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא", אך רבי עקיבא דרש מכך לרבות תלמידי חכמים. * חכמים ורבי שמעון נחלקו מה המקור לכך שחלב של בהמה טמאה אסור, והגמרא מבארת מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לשם כך. * הגמרא מבררת את המקור לכך שחלב של בהמה טהורה מותר באכילה. * רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל - פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייבת, רבי שמעון אומר: עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
