דף י עמוד א * הגמרא דנה בהוכחה שהובאה (מסוף העמוד הקודם) לשיטת רבה הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה, ודוחה את ההוכחה. * לדעת רבי שמעון: בשר בחלב אסור רק באכילה ומותר בהנאה. * לדעת חכמים (בברייתא בסוף העמוד הקודם) פטר חמור מטמא טומאת אוכלים - ולמסקנת הגמרא (בסוף העמוד) הטעם הוא לא בגלל ש"איסורו חישובו". דף י עמוד ב * הגמרא מקשה על רבה (הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה) מברייתא, ומתרצת. * רב נחמן בשם רבה בר אבוה סובר כמו רבה, ומביא שתי הוכחות לשיטתו, והגמרא דוחה הוכחות אלו. * ריש לקיש סובר כמו רבה, אך רבי יוחנן/אלעזר חולק וסובר שרבי שמעון מתיר פטר חמור בהנאה גם לאחר עריפה. * ת"ק בברייתא סובר שניתן לפדות פטר חמור מיד (אפילו בתוך שלושים יום ללידתו), וכן סובר שניתן לפדותו אפילו בשה ששוויו כל שהוא, אך רבי יוסי בר יהודה סובר שהמינימום צריך להיות בשווי שקל. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יא עמוד א * למסקנת הגמרא: שווי השה שפודים בו פטר חמור - אם בא הפודה לשאול, אומרים לו שלא יפחות משלושה זוזים, אך אם לא שאל ועשה מעצמו, ניתן לפדות אף בשווי כל שהוא. * לדעת ריש לקיש: מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו - פודהו בדמי שווי החמור. * הפודה פטר חמור של חברו - פדיונו פדוי, והחמור שייך לאחר הפדיון לחברו (ולא לפודה). * ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים - מפריש עליהם עשרה שיים ומעשרם והם שלו. * ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאים בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כוהן ואותו אבי אמו כוהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל - מפריש עליהם עשרה שיים ומעשרם והם שלו. (וכיוצא בזה הדין הוא לגבי טבלים). דף יא עמוד ב * הלוקח טבלים ממורחים מן העובד כוכבים - צריך להפריש ולתת תרומה גדולה לכוהן, אך תרומת מעשר יפריש וישאיר אצלו. * שה שפדו בו פטר חמור - הרי הוא ברשות הכוהן אף אם מת לפני שנתנו הפודה לכוהן (ולכן הנבלה שייכת לכהן).
דף יג עמוד א * מצוות פדיון פטר חמור קודמת לעריפת החמור ("וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ"), מצוות יעידה קודמת למצוות הפדייה, מצוות הייבום קודמת למצות חליצה (בראשונה אך לא עכשיו). * החל מפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ועד סוף פרק שישי, עוסקות המשניות בדינו של בכור בהמה טהורה. * המסכת פתחה בדיני פטר חמור לפני דיני בכור בהמה טהורה - בגלל שפרק זה חביב על התנא (לאור דרשת רבי חנינא), או בגלל שדיניו מועטים. * לדעת רבי אושעיא: ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו - קנה וחייבת בבכורה, ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו - קנה ופטור מן הבכורה. דף יג עמוד ב * הגמרא מבררת מה אמימר, הסובר שהעובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה (בניגוד לרב אושעיא, הסובר שעובד כוכבים קונה בכסף), דורש מהמילה "לַעֲמִיתֶךָ". * הגמרא מקשה מברייתא על רבי אושעיא (הסובר שישראל קונה מטלטלין מעובד כוכבים בכסף), ומביאה כמה תירוצים של אמוראים לקושיה. * לדעת רבינא: התנא של הברייתא סובר שהחוזר בו ממקח שהוסכם עליו בדברים בלבד, הרי זה 'מחוסר אמנה', אך זה רק במקח בין ישראל לישראל.
