דף צד עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ש"שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה", והגמרא מדייקת שהכוונה לירך שלמה ולא חתוכה, ודנה הגמרא ומבארת באיזה מקרה מדובר במשנה. * ייתכן ששמואל סובר שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים. * אסור לאדם להפציר בחברו שיבוא לסעוד אצלו כשיודע שלא יבוא (ואין כוונתו באמת שיבוא לסעוד אצלו וכל כוונתו היא רק כדי שיחזיק לו חברו טובה). * הגמרא מביאה אופנים שונים של דברים האסורים משום גניבת דעת. * אין האורחים רשאים ליתן ממה שנתן לפניהם בעל הבית לבנו ולבתו של בעל הבית (אלא אם נטלו רשות מבעל הבית). * השולח ירך לחברו: שלימה - אינו צריך שייטול הימנה גיד הנשה, חתוכה - צריך ליטול הימנה גיד הנשה. דף צד עמוד ב * אביי רבא ורב אשי חולקים כיצד לבאר את הברייתא שבסוף העמוד הקודם (שלכאורה יש בה סתירה בין הרישא והסיפא למציעתא). * אופן ההכרזה על הטריפה שנמצאה בבית המטבחיים: בא לידינו בשר הראוי לעובדי כוכבים. * במקום שהאדם מטעה את עצמו אין איסור גניבת דעת.
דף צה עמוד א * לדעת רבי: אטליז של עובדי כוכבים וטבחי ישראל מספקים להם את הבשר - בשר הנמצא שם ביד עובד כוכבים, מותר. * לדעת רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין, אסור (שמא נתחלף בנבלה). * הגמרא מקשה ארבע קושיות על רב (מברייתות וממשניות), ומתרצת. דף צה עמוד ב * הגמרא מבררת כיצד רב (שאסר בשר שנתעלם מן העין) אכל בשר, ומציעה שלוש אפשרויות. * כל נחש שאינו סומך עליו ממש (כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, שניחשו וסמכו באופן מוחלט על הנחש שעשו) - אינו נחש האסור מהתורה. * רב לא היה נהנה מסעודת הרשות. * רב היה בודק ב"מברא", ושמואל היה בודק ב"ספרא", ורבי יוחנן היה בודק ב"ינוקא" (היה מבקש מתינוק שיפסוק לו פסוק, ועל פי הפסוק היה מחליט כיצד לנהוג). * רבי יוחנן היה כותב לרב "לקדם רבינו שבבבל", ולאחר מיתתו היה כותב לשמואל "לקדם חבירינו שבבבל". * בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה - אף על פי שאין נחש יש סימן (אם התחזק שלוש פעמים). * הגמרא מספרת על כמה אמוראים שפסקו להיתר בהתבסס על "טביעות עין".
דף צו עמוד א * רבא מסיק ש"טביעות עין" עדיפה מסימנים. * סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה בהסתמך על "טביעות עין" של הקול. * הנוטל גיד הנשה - רבי מאיר סובר שמדרבנן צריך אף חטיטה, ורבי יהודה סובר שלא צריך. * לדעת שמואל: לא אסרה תורה גיד הנשה אלא שעל הכף בלבד. * אכל גיד הנשה ואין בו כזית - לדעת חכמים: חייב, לדעת רבי יהודה: פטור. דף צו עמוד ב * דעת שמואל היא כדעת חכמים, ורבי יהודה חולק על חכמים. (והגמרא מבררת את טעמיהם). * ירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה - הרי היא נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך, אך ירך שנצלתה עם גיד הנשה שבתוכה - לא נאסרה ואוכל עד שמגיע למקומו של גיד הנשה.
דף צז עמוד א * לדעת רב הונא: גדי שצלאו בחלבו - אסור לאכול אפילו מראש אזנו, והגמרא מקשה על כך מדברי רבי יוחנן שאמר שקולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, והגמרא מביאה שלושה תירוצים. * לדעת רבי יוחנן: סומכים על "קפילא ארמאה" (נחתום עובד כוכבים, אם מסיח לפי תומו [רש"י]). דף צז עמוד ב * מין בשאינו מינו: בתערובת היתר - בטעמא, בתערובת איסור - בקפילא. * מין במינו, וכן מין בשאינו מינו, בתערובת איסור ואין קפילא - בשישים. * ירך שנמלחה כשגיד הנשה בתוכה - רבינא אסר (והגמרא מקשה על דבריו), רב אחא בר רב התיר. * מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל. * הגמרא מביאה דעות שונות כיצד מתבצע החישוב של האיסור בשישים. * גיד בשישים ואין גיד מן המניין, כחל בשישים (ובו עצמו משערים, שצריך שיהיה פי ששים כנגד כולו) וכחל מן המניין (והכחל עצמו אסור, ואם נפל לקדירה אחרת אוסר), ביצה (של עוף טמא) בשישים ואין ביצה מן המניין.
דף צח עמוד א * דברי רב נחמן (בעמוד הקודם) ש"ביצה בששים ואין ביצה מן המנין" - אמורים בביצה שיש בה אפרוח. * חֵלֶב שנפל לסיר בשר - משערים את ההיתר ואת האיסור כפי מה שהם נראים לפנינו (ולא מוסיפים גם את הבליעה של הכלי להערכת השיעור). * חצי כזית חֵלֶב שנפל לסיר בשר - מר בר רב אשי סבר שניתן לבטל אותו ב-30, אך רב אשי אמר לו שיש לבטל אותו ב-60. * לדעת רבי יוחנן: חצי שיעור אסור מן התורה. * לדעת רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בביצי היתר - מתבטלת רק אם התערבה לפחות ב-61 ביצי היתר. * האמוראים חולקים (בדעת בר קפרא) אם כל איסורים שבתורה מתבטלים ב-60 או ב-100. דף צח עמוד ב * הגמרא מבארת שהמקור לדעות האמוראים במחלוקת הנ"ל נלמד מדין "זְּרֹעַ בְּשֵׁלָה" (של איל הנזיר). * "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה" - "בשלה": אין בשלה אלא שלימה, רבי שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל. (הגמרא מביאה שתי אפשרויות לביאור המחלוקת). * "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת אביי: הכוונה היא לדין "מין במינו" (בדעת רבי יהודה, שסובר שלא בטל ובאיל נזיר כן בטל), לדעת רבא: הכוונה היא לדין "טעם כעיקר" (שבקודשים אסור ובאיל נזיר מותר).
דף צט עמוד א * "זהו (איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע) היתר הבא מכלל איסור" - לדעת רבינא: הכוונה היא לדין של "מקום חתך" (שבכל איסור והיתר המחוברים אסור מקום החתך ובאיל נזיר מותר). * אביי מקשה ממשנה במסכת ערלה על רב שמואל בר רב יצחק הסובר ש"כל איסורין שבתורה במאה". דף צט עמוד ב * לדעת רבי יוסי בר' חנינא: לא כל השיעורים שווים, ויש שנותנים טעם גם אם יש יותר מ-101 כנגדם. * רבי יהודה סובר שמין במינו לא בטל, אבל רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר כי הוא נחשב ל"זיעה בעלמא". * רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חולק על המשנה (שבדף צו ע"ב) וסובר שאין בגידין בנותן טעם, וכך הגמרא מכריעה להלכה (ולכן ירך שהתבשלה עם גיד הנשה - משליך את גיד הנשה והשאר מותר).
דף ק עמוד א * גיד הנשה שנתבשל עם הגידים כולם אסורים (אם לא מכירו) - והטעם שלא בטל ברוב הוא בגלל שהוא "בריה". * חתיכה של נבלה שנתבשלה עם חתיכות בשר לא מתבטלת ברוב - לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" הטעם לכך הוא: הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים * לדעת רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. * רב חולק על רבה בר בר חנה וסובר שכיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן. (והגמרא מביאה שני תירוצים לשאלה מדוע דין זה הוא רק אם נתנה טעם בחתיכה). דף ק עמוד ב * כל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו רבה עליו ומבטלו. * לדעת רבי יהודה: אין איסור חל על איסור. * האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה - רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר. * הטעם לדעת רבי יהודה (שגיד הנשה נוהג גם בטמאה): לדעתו, למרות שאיסור טומאה קדם, הרי שבא איסור גיד הנשה וחל עליו, שכן איסורו נוהג בבני נח.
דף קא עמוד א * רבי שמעון לומד מהפסוק "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור. * האוכל גיד הנשה של נבלה - רבי מאיר מחייב שתים, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. * הגמרא מוכיחה שדעת חכמים הנ"ל היא דעתו של רבי יוסי הגלילי ("דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה, ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה"). דף קא עמוד ב * לדעת רבי יוסי הגלילי (אף למסקנת הגמרא): באיסור כולל - איסור לא חל על איסור. * דעת רבי יוסי הגלילי - לדעת רב יצחק בר יעקב בר גיורי בשם רבי יוחנן: שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ולדעת רבא: בשני המקרים חייב. * חכמים מדייקים מכך שכתוב "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" ולא כתוב "בני יעקב", שהאיסור החל ממתן תורה ולא מבני יעקב.
דף קב עמוד א * הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ושל רבי אלעזר הסוברים שאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאינו נוהג אלא בטהורים. * הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר הסובר שאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (ולא בחיה ועוף). * לדעת כולם: בן נח מוזהר על אבר מן החי על הטמאים כטהורים. * לדעת רב: אבר מן החי צריך כזית כדי להתחייב עליו. דף קב עמוד ב * הגמרא מקשה (מסוף עמוד א) 3 קושיות (ממשנה בטהרות, מדברי רב, מברייתא) על דעת רב, ומתרצת. * לדעת רבי יוחנן: "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" - זה אבר מן החי, "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וריש לקיש חולק וסובר שבשר מן החי נלמד מ"לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".
