דף פז עמוד א * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה "שחט ולא כסה וראהו אחר - חייב לכסות". * יש לכסות את הדם ביד ולא ברגל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. * "מי ששפך - הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים". * רב אשי מביא את המקור לדין המשנה "כסהו ונתגלה - פטור מלכסות" (רב אשי לומד זאת מהמיעוט "וְכִסָּהוּ"). * כסהו הרוח וחזר ונתגלה - חייב לכסות (כי אין דיחוי אצל מצות). דף פז עמוד ב * מים שנפלו לתוך דם - אם יש בו מראית דם חייב לכסות. * דם שנפל לתוך מים - אם יש בו מראית דם חייב לכסות, ולא אומרים "ראשון ראשון בטל" (כפי שאומרים בדם קורבן שנפל לתוך מים) כי אין דיחוי אצל מצוות. * שמואל פוסק שכל זמן שיש בדם (שהתערב במים) מראה אדמומית הרי הוא מכשיר את הזרעים לקבל טומאה, והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את דבריו והחידוש שבהם. * בגמרא מבואר מתי האוכל "צללתא דדמא" חייב כרת, ומתי "צללתא דדמא" מטמא באוהל.
דף פח עמוד א * למסקנת הגמרא: משקה המת (כגון: דמעת עינו וחלב אשה) טהור ולא גזרו בו חכמים כפי שגזרו בזב (מכיוון שאנשים בדילים מהמת). * לדעת חכמים: חייב לכסות את כל הדם, לדעת רבי יהודה: אין חייב לכסות אלא רק מקצת מהדם (מדם הנפש), ולדעת רשב"ג: צריך לכסות את כל דם הנפש. * המשנה והברייתא מבארים במה מכסים את הדם ובמה אין מכסים. * חול ש"צריך ולא צריך" לכתשו - הלישנות בגמרא חולקות אם נחשב לחול הדק (שמכסים בו) או לחול הגס (שאין מכסים בו). דף פח עמוד ב * הברייתא לומדת מפסוקים שניתן לכסות את הדם בכל דבר שדומה לעפר בכך שהוא מגדל צמחים. * כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט. * לדעת רב נחמן בר רב חסדא: אין מכסים את הדם אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. * לדעת בית שמאי: אין מכסים את הדם אלא בעפר, ובית הלל חולקים. * בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" זכו בניו לשתי מצות: אפר פרה ועפר סוטה.
דף פט עמוד א * בשכר שאמר אברהם אבינו "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" - זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. * "וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ" - רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. * מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין (עבור ציצית)? - מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד. * קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו. * כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה - עשה אזניך כאפרכסת. * אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, אבל עובדי כוכבים אינן כן. * גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. * אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן. * אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה / מי שמשים עצמו כמי שאינו. * מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם (אך לא לדברי תורה ולא יגיס דעתו). * "מכסין בעפר עיר הנדחת" - הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר במה מדובר ומה הטעם. דף פט עמוד ב * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור גיד הנשה. * במשנה נאמר שגיד הנשה נוהג גם במוקדשין - והגמרא מבררת במה מדובר ומה כוונת המשנה.
דף צ עמוד א * בקודשים שאינם נאכלים - לדעת רבי חייא בר יוסף: איסור גיד הנשה לא נוהג בהם, ולדעת רבי יוחנן: איסור גיד הנשה כן נוהג בהם. (רב פפא מבאר שאמוראים אלו לא נחלקו אלא עסקו בדינים שונים, אך רב נחמן בר יצחק חולק עליו). * לדעת רבי: מותר להעלות למזבח גיד הנשה בעודו מחובר לקורבן, ולדעת חכמים: אסור. דף צ עמוד ב * גיד הנשה של קורבן עולה - האמוראים חולקים האם צריך לחולצו מן הירך ולהשליכו לתפוח או שאין בו איסור הקרבה. * רבא מביא שני מקרים בהם לדעתו נקטו חכמים לשון של גוזמא. * לדעת רבי אמי: יש מקרים בהם דיברה תורה לשון הואי, דיברו נביאים לשון הואי, ודיברו חכמים לשון הואי. * שמואל מפרט שלושה מקומות בהם דיברו חכמים לשון הואי (ונקטו בדבריהם את המספר שלוש מאות). * במשנה (בדף הקודם) נאמר שגיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל, והגמרא מביאה שרבי יהודה חולק על כך וסובר שגיד הנשה אינו נוהג אלא באחת מהן והדעת מכרעת את של ימין.
