דף עג עמוד א * טריפה שחוטה - טהורה מידי טומאת נבילה, אך גזרו בה חכמים שאם נגע קודש בטריפה הרי הוא נטמא. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המשא ומתן בין רבי מאיר וחכמים בנוגע למחלוקתם במשנה (בדף הקודם) בנוגע לעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתך את ידו (לרבי מאיר: הבשר מגע נבילה, ולחכמים: מגע טריפה שחוטה). * לדעת ריש לקיש: רבי מאיר וחכמים חולקים אף באיבר המדולדל של בהמה ונשחטה הבהמה (לדעת רבי מאיר לא מועילה השחיטה לטהרו מטומאת נבלה וחכמים חולקים). דף עג עמוד ב * למסקנת הגמרא, רבי יוחנן (החולק על ריש לקיש) סובר שבאבר המדולדל של בהמה לדברי הכל "אין שחיטה עושה ניפול" (ולכן חלה השחיטה אף על האבר לטהרו מטומאת נבלה). * לדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן (כמו מסקנת הגמרא הנ"ל): באבר המדולדל של בהמה - לדעת כולם: "מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול". (והגמרא מביאה סיוע לכך מדברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן).
דף עד עמוד א * רבא מביא את המקור לכך ש"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול". * עובר מת שידו מחוץ למעי הבהמה ושחט את הבהמה - רב חסדא ורבה חולקים אם במקרה זה חכמים מודים לרבי מאיר ומטמאים את היד בטומאת נבילה. * לדעת התנא של הברייתא, המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרת אותה מידי נבילה הוא מהפסוק "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה...". * הושיט את ידו למעי בהמה מעוברת ושחט עובר חי בן תשעה חודשים - הגמרא מסתפקת אם השחיטה מועילה להתירו באכילה. דף עד עמוד ב * לדעת חכמים במשנה (בסוף עמוד א) עובר חי בן תשעה חודשים ניתר בשחיטת אמו - ומחדש רב אושעיא שההיתר הוא רק לאוכלו בלא שחיטה (ולא נחשב כבהמה), אך הרובע אותו חייב מיתה והחורש בו בכלאים לוקה משום כלאי בהמה. * האוכל דם עובר בן תשעה חי שנשחטה אמו - ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים אם לדעת רבי יהודה ענוש כרת (או רק אסור באכילה). * מר זוטרא ורב אשי חולקים אם ניתן לפדות פטר חמור בשה בן פקועה (כאשר הוא פחות משווייו). * בהמה שחוטה שנגע בה טומאה - רבי יוחנן וריש לקיש חולקים מה דין העובר שבמעיה (האם הוא שני לטומאה או ראשון לטומאה כמו הבהמה).
דף עה עמוד א * לדעת רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלין. * התנאים חולקים מאימתי דגים מקבלים טומאה: משיצודו / משימותו / משעה שאין יכולים לחיות. * דגים שנולדו בהם סימני טריפה - הגמרא מסתפקת (בדעת רבי עקיבא) אם הדגים מקבלים טומאה בעודם חיים. * דין חלב של נפל בן שמונה חודשים - לדעת רבי יוחנן (בלישנא הראשונה): כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש (וכך גם דעת רבי יוחנן בלישנא השניה): כחלב חיה. * לפי הלישנא השניה: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של עובר בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי יוחנן: דין החלב כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש: דין החלב כחלב חיה. * השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי אמי: מחלוקת תנאים אם העובר מותר לאחר שישחטנו, לדעת רבא: לדעת כולם מותר העובר לאחר שישחטנו. דף עה עמוד ב * לדעת חכמים: בן תשעה חודשים מותר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה לעצמו, אך אם עמד על פרסותיו על גבי הקרקע צריך שחיטה מדרבנן (ור"ש שזורי חולק ולא מצריך שחיטה מדרבנן). * כל דבר תמוה - אנשים זוכרים (ללישנא הראשונה בגמרא, ולכן לדעת חכמים קלוט בן פקועה מותר אף לאחר שהפריס). * האמוראים חולקים אם תמיד הלכה כרבי שמעון בן שזורי במשנתנו, או רק בשתי משניות בלבד ("במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי").
דף עו עמוד א * בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה - נחלקו הדעות היכן היא "ארכובה" זו (ארכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה עליונה). * "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה". * הגמרא מביאה דעות שונות היכן מקומו של "צומת הגידים" (שדינו הוא שאם ניטל הבהמה טריפה). דף עו עמוד ב * בצומת הגידים של בהמה יש 3 גידים, אחד עבה ושנים קטנים, ונחלקו הדעות כמה גידים צריכים להיחתך כדי שתהא הבהמה טריפה. * בצומת הגידים של עוף יש 16 גידים, ואם נחתך גיד אחד מהם העוף טריפה. * נשברה העצם למעלה מהארכובה (ולא נחתכה לגמרי) ואין רוב הבשר קיים - לדעת רב: האבר והבהמה אסורים, ולדעת שמואל: האבר אסור והבהמה מותרת. (וחזר בו שמואל, המכונה אריוך, והסכים לדברי רב). * נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר מכסים את רובו (לדעת רב פפא: רוב עוביו ורוב הקיפו), האבר מותר. (ונחלקו הלישנות בדעת עולא בשם רבי יוחנן אם "עור הרי הוא כבשר" או "עור מצטרף לבשר").
דף עז עמוד א * התורה חסה על ממונן של ישראל. * רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה תמיד כרבי יוחנן חוץ משלושה מקרים בלבד. * הגמרא מביאה ספיקות שונים בנוגע לדין האמור בברייתא בעמוד הקודם ("נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר חופין את רובו, מותר"). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ששחיטת הבהמה מתירה את השליא באכילה. (ושליא שיצאה מקצתה מן הרחם ואחר כך נשחטה הבהמה אסורה באכילה, כי אין שליא בלא ולד). דף עז עמוד ב * עור - לא נטמא טומאת אוכלין, עור ששלקו - נטמא טומאת אוכלין, עור חמור ששלקו - הגמרא מסתפקת אם נטמא טומאת אוכלין. * במשנה (בעמוד א) נאמר ששליא שיצתה מקצתה מרחם האם בעודה בחיים אסורה באכילה אחר שחיטת האם - ומחדש רבי אלעזר (למסקנת הגמרא) שאם השליא קשורה בולד, והולד לא יצא, השליא מותרת באכילה. * הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה (שבעמוד א) שבהמה מעוברת שלא ילדה מעולם והפילה שליא ישליכנה לכלבים ולא חוששים שמא יש בו קדושת בכור, ואם הבהמה היתה של קורבן תקבר השליא ואסורה היא בהנאה. * לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
דף עח עמוד א * מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין "אותו ואת בנו". * המשנה מביאה 12 מקרים שונים (בהם אדם שחט 2 בהמות) ומפרטת את הדינים השונים במקרים אלו. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמות קודשים. * דין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי. דף עח עמוד ב * הגמרא מבארת שהמקור לכך שדין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים הוא מהמילה "או" (שבפסוק "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"). * בגמרא מבואר מה המקור "לחלק" (שחייב על אחד מהם שישחוט: או שור ובנו או שה ובנו). * לדעת רבי יונתן: כל מקום שנכתבו שני דברים בפסוק, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "או" ביניהם אף אם לא כתוב "או" ביניהם, ורבי יאשיה חולק. * דין "אותו ואת בנו" - לדעת חכמים: נוהג בנקבות בלבד, ולדעת חנניה: נוהג אף בזכרים. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף עט עמוד א * שמואל פוסק כחנניה (שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, משום שחוששים לזרע האב). * למסקנת הגמרא: רבי יהודה מסתפק האם חוששים לזרע האב או לא (והנפקא מינה היא האם ניתן להתיר פרד במין אמו). * רבי אבא סובר שאין חוששים לזרע האב. דף עט עמוד ב * רבי אבא סובר שמה שסומכים על סימני אבידה זה מהתורה. * דין "אותו ואת בנו" ודין "מתנות" נוהגים בכלאים, ונחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נוהגים בכוי (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומה טעם מחלוקתם). * כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומי אמר דין זה ומה טעמו).
דף פ עמוד א * האמוראים והתנאים חולקים מהו "כוי" - איל הבר / הבא מן התייש ומן הצבייה / בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא / מין בהמה היא. * לדעת רב המנונא: "עזי דבאלא" כשרות לגבי מזבח (כי הם בהמה ולא חיה), והאמוראים מקשים על דבריו, ואמימר התיר את חלבן לאכילה משום שסבר שהן חיות. * שור הבר - חכמים ורבי יוסי חולקים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא. דף פ עמוד ב * רבי אושעיא מבאר (מסוף עמוד א) שכל המשנה (שבתחילת הפרק) היא לא כדעת רבי שמעון הסובר ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה". * רבי אושעיא מחדש בדבריו ששחיטת קודשים שחיטה שאינה ראויה היא. * שחט אותו ואת בנו קודשים בפנים, השני מתחייב משום הלאו של אותו ואת בנו, והאמוראים חולקים אם חייב גם משום לאו של מחוסר זמן.
דף פא עמוד א * לדעת רב המנונא (לפי ההבנה שבתחילת הסוגיה): רבי שמעון סובר שדין "אותו ואת בנו" לא נוהג בקודשים. * רבא מקשה על הבנה זו בדברי רב המנונא, ולכן מבאר שרב המנונא אמר שרבי שמעון סובר שאין חיוב מלקות משום "אותו ואת בנו" נוהג בקודשים (משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם - לפי הגרסה והפירוש הראשון ברש"י). * שחט חולין ואח"כ שחט את בנה השלמים - פטור, שחט שלמים ואח"כ שחט את בנה החולין - חייב. דף פא עמוד ב * שחט עולה ואח"כ שחט את בנה החולין - לדעת רבא: פטור ממלקות של אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן חייב. * שחיטה שאינה ראויה לאכילה - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם נחשב לשחיטה או לא (לעניין איסור אותו ואת בנו). * אותו ואת בנו - שחט את הראשון כדי לאכול, ואח"כ שחט את השני לעבודה זרה, והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה - לדעת ריש לקיש: פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן: חייב מלקות משום אותו ואת בנו (לדעת חכמים). * חייבי מיתות/מלקות שוגגים ודבר אחר - לדעת רבי יוחנן: חייב (על אותו דבר אחר), ולדעת ריש לקיש: פטור.
דף פב עמוד א * לדעת רבי יוחנן: שחיטת פרת חטאת לא נחשבת לשחיטה שאינה ראויה. * לדעת רבי יוחנן: עגלה ערופה לא נאסרת מחיים ושחיטתה לא נחשבת שחיטה שאינה ראויה, ולכן גם לדעת רבי שמעון חייבים עליה משום "אותו ואת בנו", אבל לדעת ריש לקיש ורבי ינאי היא כן נאסרת מחיים, ולכן רבי שמעון פוטר אותה משום "אותו ואת בנו" כי זו היא שחיטה שאינה ראויה לאכילה ולא נחשבת לשחיטה לדעתו. * שנים שלקחו פרה ובנה ושניהם רוצים לשחוט באותו יום - הדין הוא שהקונה הראשון זכאי לשחוט באותו יום. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאיסור "אותו ואת בנו" הוא גם כאשר שוחט את הבן תחילה. דף פב עמוד ב * הגמרא מסתפקת האם סומכוס סובר שמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות או שאינו חייב אלא אחת אך אם שני האיסורים באים מחמת גופים מוחלקים חייב שתי חטאות. * הגמרא מביאה שלושה ניסיונות (אחד מהם בעמוד הבא) להוכיח כאפשרות הראשונה, ודוחה אותם.
דף פג עמוד א * לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. * בארבעה פרקים בשנה (ערב יו"ט האחרון של חג, ערב יו"ט הראשון של פסח, ערב עצרת, ערב ראש השנה), ולדעת רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט" / "בתה מכרתי לשחוט", ואם לא הודיעו, רשאי הקונה לשחוט ואינו צריך לחשוש. * דרך העולם לטרוח בסעודת החתונה בבית החתן יותר מבבית הכלה. * הגמרא מביאה שני תירוצים לקושיית הגמרא "והא לא משך" על המשנה. * בקודשים - הלילה הולך אחר היום, אך באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה (גזירה שוה ממעשה בראשית). דף פג עמוד ב * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במצוות כיסוי הדם. * במשנה נאמר שמצוות כיסוי הדם לא נוהגת במוקדשין, והגמרא מבררת (עד תחילת העמוד הבא) את הטעם לכך. * השוחט צריך שיתן קודם השחיטה עפר למטה ועפר למעלה. * שחט חיה ואח"כ שחט בהמה (ודם הבהמה על דם החיה) - פטור מלכסות, שחט בהמה ואח"כ שחט חיה - חייב לכסות. * כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
דף פד עמוד א * המקור לכך שדם בהמה לא צריך כיסוי הוא מהפסוק "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". * גם חיה ועוף שאינם צריכים צידה חייבים בכיסוי הדם. * לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר תדיר (שלא יעני). * לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. * לעולם ימכור אדם שדה ויקנה צאן (שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש). * לימדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין. דף פד עמוד ב * הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה. * שתיית מים פושרים מזיקה לגוף - כשהוחמו בכלי מתכת ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה ולא רתחו כל צרכם. * מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן - ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן. * לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. * לדעת רב עינא: השוחט לחולה בשבת - חייב לכסות, אך רבה דוחה את דבריו (ומוכיח זאת מברייתא).
