דף לו עמוד א * "דם קילוח" אינו מכשיר את הזרעים (=את האוכל) לקבל טומאה. * השוחט והתיז דם על הדלעת - לדעת רבי: הוכשרה הדלעת לקבל טומאה, ולדעת רבי חייא: תולין (ורב פפא ורב אשי חולקים בביאור דברי רבי חייא, וכן בביאור דברי רבי אושעיא שאמר "מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין אנו על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"). * רבי שמעון בן לקיש מסתפק לגבי צריד של מנחות שנטמא ללא הכשר משקה, אם מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני (הספק הוא אם חיבת הקודש מועילה רק לפסול אותו עצמו או אף מועילה שיטמא אחרים). דף לו עמוד ב * הגמרא עוסקת בספק של רבי שמעון בן לקיש ומנסה לפשוט את הספק מכמה מקורות. * המקור לכך שדין חיבת הקודש הוא מהתורה הוא מהמילה "וְהַבָּשָׂר" (המופיעה בסוף הפסוק, בפעם השנייה, בויקרא ז/יט). * דם קודשים אינו מכשיר את האוכל לקבל טומאה, ודין זה נלמד מהפסוק "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". * "משקי בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין".
דף לז עמוד א * בהמה מסוכנת שנשחטה קודם מיתתה מותרת באכילה - המשנה מביאה דעות שונות כיצד ניתן לדעת שבהמה מסוכנת שנשחטה אכן היתה בחיים עד גמר השחיטה ולא מתה קודם לכן. * לאורך רוב הדף, הגמרא מבררת מה המקור לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה. דף לז עמוד ב * אחד המקורות שהגמרא מביאה לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה הוא מדברי יחזקאל (שאמר שהקפיד על עצמו בדברים הבאים למרות שהם לא אסורים: לא הרהר ביום, ולא אכל בשר בהמה מסוכנת, ולא אכל מבהמה שנולד ספק בכשרותה / ולא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למרות שהיה כהן). * הגמרא מבארת באלו אופנים בהמה נחשבת למסוכנת (כל שמעמידים אותה על רגליה ואינה עומדת ואפילו יש לה כח לאכול בקעיות של עץ או אף קורות של עץ).
דף לח עמוד א * לדעת רב: אם בשעת השחיטה הבהמה המסוכנת צעקה בקול עבה וחזק או הטילה רעי רחוק מגופה או כשכשה באזנה - הרי זה נחשב לפרכוס ומותרת הבהמה באכילה. * אימתי הפרכוס מוכיח שהבהמה היתה בחיים עד גמר השחיטה? - לדעת רב חסדא: אם פרכסה באמצע השחיטה, לדעת רב נחמן בר יצחק: אף אם פרכסה בתחילת השחיטה, לדעת רבא: דוקא אם פרכסה בסוף השחיטה. (וכל אחד מהם מביא הוכחה לשיטתו). דף לח עמוד ב * רבא פוסק כדברי הברייתא (שמוסיפה על המשנה) שבעוף אפילו אם לא נענע אלא את הכנף שלו או אם לא כשכש אלא את זנבו - הרי מעשה זה נחשב לפרכוס וכשר. * ישראל ששחט בהמה של עובד כוכבים לצורך העובד כוכבים - ת"ק ורבי יוסי מכשירים, ורבי אליעזר פוסל - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר במה נחלקו ת"ק ורבי יוסי.
דף לט עמוד א * השוחט בהמה לאוכלה וחשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת ריש לקיש: מותרת. * שחט את החטאת (או את הפסח) לשמה וחשב לזרוק דמה שלא לשמה - לדעת רבי יוחנן: פסולה, לדעת ריש לקיש: כשרה. (והגמרא מבארת מדוע היה צורך במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשני המקרים הללו). * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד הקודם) על רבי יוחנן (שבמחלוקת הראשונה) ועל ריש לקיש (שבמחלוקת השניה), ומתרצת. דף לט עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רבי יוחנן. * מעשה היה בקיסרי, ששחט ישראל סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, ולא פסקו חכמים לא לאיסור ולא להיתר - והגמרא מבררת מדוע. * שמואל פוסק כרבי יוסי (שבהמת עובד כוכבים ששחטה ישראל מותרת, ואפילו אם שמענו את העובד כוכבים מחשב לעבודה זרה, כי הולכים לפי השוחט).
דף מ עמוד א * אם שחט לשם ההר - שחיטתו פסולה אך אינה נאסרת בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה, אך אם שחט לשם המלאך הממונה על ההרים - שחיטתו אסורה בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה. * לדעת רב הונא: אם היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד (רש"י: ואפילו חצי סימן) לשם עבודת כוכבים - אסרה. * המשתחוה לבהמת חברו - לא אסרה. דף מ עמוד ב * רב נחמן מקשה (מסוף העמוד הקודם) מברייתא על רב הונא, והגמרא מתרצת. * לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחולקים על רב הונא).
דף מא עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה מברייתא ומהמשנה (שבדף מ ע"א) וממשנה במסכת גיטין על האמוראים הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרצת. * הגמרא מבררת אם מחלוקת האמוראים (אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא) היא מחלוקת תנאים, ודוחה זאת (לדעת הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ואומרת שהתנא שסובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו זה רק אם הוא גוי (או ישראל מומר). * המשנה מביאה מקרים שאסור לשחוט משום מראית עין (מקרים בהם נראה כשוחט לעבודה זרה). דף מא עמוד ב * מה שהמשנה (בעמוד הקודם) התירה לשחוט לתוך עוגה של מים (ולא חוששים ששוחט לפרצופו המשתקף במים) זה דוקא במים עכורים (שאז אין פרצופו משתקף במים). * במשנה בעמוד הקודם נאמר "אין שוחטין לגומא כל עיקר" - לדעת אביי: הכוונה היא לגומא שבשוק, לדעת רבא: הכוונה היא אפילו לגומא שבבית. * אם רוצה שחצירו תהיה נקיה ושהשחיטה לא תלכלכך את החצר - עושה חריץ קטן בקרקע חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא דרך החריץ שעשה, אך לתוך הגומא אסור לשחוט ישירות כי נראה שנוהג כמנהג הצדוקים. * רבי ינאי ורבי יוחנן חולקים מה הדין כששוחט בעלי מומים חולין לשם קורבן. * השוחט חולין לשם חטאת - שחיטתו כשרה אם השוחט אינו מחויב חטאת (וכן אם השוחט מחויב חטאת אלא שלא אמר ששוחט לשם חטאתו). * השוחט חולין לשם תמורה ואין לו קורבן בתוך ביתו - שחיטתו כשרה (וכן אם יש לו קורבן בתוך ביתו אלא שלא אמר ששוחט לשם תמורת זבחו).
