דף ל עמוד א * רב אידי בר אבין מקשה ממשנה בפסחים על דעת ריש לקיש בשם לוי סבא הסובר ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף", ואביי מתרץ. * השוחט בשנים ושלושה מקומות - לדעת רב: שחיטתו כשרה, לדעת שמואל וריש לקיש: שחיטתו פסולה. (והגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שתי קושיות על שמואל וריש לקיש, ומתרצת). דף ל עמוד ב * לדעת רב: אם תחב את הסכין בין סימן לסימן וחתך את הסימן התחתון ואח"כ הוציא את הסכין וחתך את הסימן העליון - שחיטתו פסולה (משום "חלדה"). * אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את שני הסימנים - לדעת רב: שחיטתו כשרה, ולדעת בי רב: לא ידוע מה הדין. * הגמרא מביאה את המקור לפסול "דרסה" (=שאם התיז את הראש בבת אחת - שחיטתו פסולה).
דף לא עמוד א * השוחט חיה או עוף - צריך שייתן לפני השחיטה עפר תיחוח למטה כדי שהדם ישפך עליו, ואחר כך יתן עפר למעלה. * צריך שיהיה בסכין שיעור של פעמיים מלא צוואר בהמה הנשחטת (ושיעור של שלושה צווארים אם שוחט שתי בהמות בבת אחת). * מחט לא כשרה לשחיטה, והגמרא מסתפקת לגבי מחט של רצענים. * רבא מדייק מהמשנה, שאם הפיל את הסכין ושחטה תוך כדי נפילתה השחיטה כשירה ולמרות שלא התכוון לשחוט, וכדעת רבי נתן הסובר שלא צריך כוונה לשחיטה (והלכה כמותו). * נדה שטבלה מאונס שלא ברצונה - לדעת רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, לדעת רבי יוחנן: אף לביתה לא טהורה. דף לא עמוד ב * אין מטבילים באוויר אלא רק במים המחוברים לקרקע. * הגמרא מוכיחה ממשנה במסכת מכשירין כדעת רב נחמן שהטבילה מטהרת לחולין אף בלא כוונה. (ורבא מצא ברייתא הסוברת כך). * רבי יוחנן, הסובר שצריך כוונה בטבילת נדה אף כדי להתירה לבעלה (שהוא כחולין), סובר כדעת רבי יונתן בן יוסף המצריך כוונה אף לחולין. * בשחיטת חולין מודה רבי יונתן בן יוסף (ורבי יוחנן) שלא צריך כוונה (כדעת רבי נתן, ולא כדעת חכמים).
דף לב עמוד א * שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה - לדברי הכל פרה פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה - לרבי נתן: פרה פסולה בהמה כשרה, לחכמים: פרה כשרה בהמה פסולה. * במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות מהו משך הזמן של פסול שהייה. * השוחט בסכין רעה, אפילו מוליך ומביא את הסכין על הצוואר כל היום כולו - כשרה, אם לא הפסיק באמצע שחיטתו. דף לב עמוד ב * במשנה (בסוף עמוד א) נאמר למסקנה שלדברי הכל אם שחט את הושט ופסק את הגרגרת הרי היא נבלה, ואילו במשנה בתחילת הפרק הבא נאמר שהרי היא טריפה - הגמרא מביאה ארבעה תירוצים לסתירה זו (והתירוץ הראשון והשלישי נדחו). * לדעת רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה קודם ששחט את הושט - כשירה. (והטעם לכך לדעת רבא הוא כי הריאה תלויה בקנה ולכן נחשבת כמונחת בסל לאחר שחיטת הקנה, והטעם לכך לדעת רבי זירא לפני שחזר בו הוא כי לאחר שנשחטה במקצת שוב אינה נטרפת [ובעמוד הבא מובא שאולי לא חזר בו רבי זירא]).
דף לג עמוד א * אבר שנחתך מן הבהמה בעודה מפרכסת (לאחר שחיטה וקודם מיתה) - האמוראים חולקים אם דינו כאבר מן החי עבור גוי או לא. * מהמשנה עולה שהשוחט בהמה חיה ועוף ויצא מהם דם, אין נאכלים בידים מסואבות (טמאות), והגמרא מקשה מדוע הדין הוא כך והרי ידים שניות הם לטומאה ואין שני עושה שלישי בחולין. * הגמרא מוכיחה בכמה הוכחות שהמשנה עוסקת בחולין ולא בקודשים. * דם קודשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה. דף לג עמוד ב * רב נחמן בשם רבה בר אבוה מעמיד את המשנה בחולין שלקחן בכסף מעשר שני, וכדעת חכמים הסוברים ששני עושה שלישי אף במעשר שני (אף בנגיעה, לדעתו). * רב פפא מעמיד את המשנה בידים שהם ראשונות לטומאה, וכדעת רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר הסובר שיש ידים שהן ראשונות לטומאה אפילו בחולין. * רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מעמיד את המשנה בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא כדעת רבי יהושע הסובר שאין שני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
דף לד עמוד א * הגמרא מבארת שלא ניתן להעמיד את המשנה (שבדף הקודם) בחולין שנעשו על טהרת תרומה (ואף כדעת רבי יהושע). * עולא סובר שרבי יהושע סובר שאפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, ויש בהם דין שלישי לטומאה כדין קודשים. * עולא סובר שלדעת חבריו רבי יהושע סובר שאי אפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, והגמרא מוכיחה שחבריו הם רבה בר בר חנה. * רבה בר בר חנה מביא את טענותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע זה לזה בנוגע למחלוקתם לגבי מעמדו של האוכל אוכל ראשון / שני / שלישי. דף לד עמוד ב * ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר שרבי יהושע דיבר דווקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה או גם בחולין שנעשו על טהרת הקודש (נחלקו מה דינו של האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש, אם נעשה גופו שני לקודש או לא). * לדעת עולא: האוכל אוכל שלישי לטומאה של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה.
דף לה עמוד א * לדעת רבי יונתן בשם רבי: האוכל מאכל תרומה שהוא שלישי לטומאה - אסור לו לאכול תרומה טהורה אך מותר לו לגעת בתרומה טהורה ואינו מטמאה במגעו. * לדעת רב יצחק בר שמואל בר מרתא: האוכל מאכל שלישי של חולין שנעשה על טהרת הקודש - טהור לאכול בקודש. דף לה עמוד ב * למסקנת הגמרא יש שלוש דעות תנאים לגבי חולין שנעשו על טהרת הקודש - המשנה ממנה הקשה רב הונא בר נתן: דינם כקודש, רבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כתרומה, ת"ק דרבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כחולין. * רב אסי מבאר שרבי שמעון סובר שדווקא שחיטתו של הבשר מכשירה אותו לקבל טומאה ולא הדם היוצא ממנו בשעת השחיטה. (והגמרא דנה בדבריו).
דף לו עמוד א * "דם קילוח" אינו מכשיר את הזרעים (=את האוכל) לקבל טומאה. * השוחט והתיז דם על הדלעת - לדעת רבי: הוכשרה הדלעת לקבל טומאה, ולדעת רבי חייא: תולין (ורב פפא ורב אשי חולקים בביאור דברי רבי חייא, וכן בביאור דברי רבי אושעיא שאמר "מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין אנו על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"). * רבי שמעון בן לקיש מסתפק לגבי צריד של מנחות שנטמא ללא הכשר משקה, אם מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני (הספק הוא אם חיבת הקודש מועילה רק לפסול אותו עצמו או אף מועילה שיטמא אחרים). דף לו עמוד ב * הגמרא עוסקת בספק של רבי שמעון בן לקיש ומנסה לפשוט את הספק מכמה מקורות. * המקור לכך שדין חיבת הקודש הוא מהתורה הוא מהמילה "וְהַבָּשָׂר" (המופיעה בסוף הפסוק, בפעם השנייה, בויקרא ז/יט). * דם קודשים אינו מכשיר את האוכל לקבל טומאה, ודין זה נלמד מהפסוק "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". * "משקי בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין".
דף לז עמוד א * בהמה מסוכנת שנשחטה קודם מיתתה מותרת באכילה - המשנה מביאה דעות שונות כיצד ניתן לדעת שבהמה מסוכנת שנשחטה אכן היתה בחיים עד גמר השחיטה ולא מתה קודם לכן. * לאורך רוב הדף, הגמרא מבררת מה המקור לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה. דף לז עמוד ב * אחד המקורות שהגמרא מביאה לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה הוא מדברי יחזקאל (שאמר שהקפיד על עצמו בדברים הבאים למרות שהם לא אסורים: לא הרהר ביום, ולא אכל בשר בהמה מסוכנת, ולא אכל מבהמה שנולד ספק בכשרותה / ולא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למרות שהיה כהן). * הגמרא מבארת באלו אופנים בהמה נחשבת למסוכנת (כל שמעמידים אותה על רגליה ואינה עומדת ואפילו יש לה כח לאכול בקעיות של עץ או אף קורות של עץ).
דף לח עמוד א * לדעת רב: אם בשעת השחיטה הבהמה המסוכנת צעקה בקול עבה וחזק או הטילה רעי רחוק מגופה או כשכשה באזנה - הרי זה נחשב לפרכוס ומותרת הבהמה באכילה. * אימתי הפרכוס מוכיח שהבהמה היתה בחיים עד גמר השחיטה? - לדעת רב חסדא: אם פרכסה באמצע השחיטה, לדעת רב נחמן בר יצחק: אף אם פרכסה בתחילת השחיטה, לדעת רבא: דוקא אם פרכסה בסוף השחיטה. (וכל אחד מהם מביא הוכחה לשיטתו). דף לח עמוד ב * רבא פוסק כדברי הברייתא (שמוסיפה על המשנה) שבעוף אפילו אם לא נענע אלא את הכנף שלו או אם לא כשכש אלא את זנבו - הרי מעשה זה נחשב לפרכוס וכשר. * ישראל ששחט בהמה של עובד כוכבים לצורך העובד כוכבים - ת"ק ורבי יוסי מכשירים, ורבי אליעזר פוסל - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר במה נחלקו ת"ק ורבי יוסי.
דף לט עמוד א * השוחט בהמה לאוכלה וחשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת ריש לקיש: מותרת. * שחט את החטאת (או את הפסח) לשמה וחשב לזרוק דמה שלא לשמה - לדעת רבי יוחנן: פסולה, לדעת ריש לקיש: כשרה. (והגמרא מבארת מדוע היה צורך במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשני המקרים הללו). * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד הקודם) על רבי יוחנן (שבמחלוקת הראשונה) ועל ריש לקיש (שבמחלוקת השניה), ומתרצת. דף לט עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רבי יוחנן. * מעשה היה בקיסרי, ששחט ישראל סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, ולא פסקו חכמים לא לאיסור ולא להיתר - והגמרא מבררת מדוע. * שמואל פוסק כרבי יוסי (שבהמת עובד כוכבים ששחטה ישראל מותרת, ואפילו אם שמענו את העובד כוכבים מחשב לעבודה זרה, כי הולכים לפי השוחט).
דף מ עמוד א * אם שחט לשם ההר - שחיטתו פסולה אך אינה נאסרת בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה, אך אם שחט לשם המלאך הממונה על ההרים - שחיטתו אסורה בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה. * לדעת רב הונא: אם היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד (רש"י: ואפילו חצי סימן) לשם עבודת כוכבים - אסרה. * המשתחוה לבהמת חברו - לא אסרה. דף מ עמוד ב * רב נחמן מקשה (מסוף העמוד הקודם) מברייתא על רב הונא, והגמרא מתרצת. * לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחולקים על רב הונא).
דף מא עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה מברייתא ומהמשנה (שבדף מ ע"א) וממשנה במסכת גיטין על האמוראים הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרצת. * הגמרא מבררת אם מחלוקת האמוראים (אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא) היא מחלוקת תנאים, ודוחה זאת (לדעת הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ואומרת שהתנא שסובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו זה רק אם הוא גוי (או ישראל מומר). * המשנה מביאה מקרים שאסור לשחוט משום מראית עין (מקרים בהם נראה כשוחט לעבודה זרה). דף מא עמוד ב * מה שהמשנה (בעמוד הקודם) התירה לשחוט לתוך עוגה של מים (ולא חוששים ששוחט לפרצופו המשתקף במים) זה דוקא במים עכורים (שאז אין פרצופו משתקף במים). * במשנה בעמוד הקודם נאמר "אין שוחטין לגומא כל עיקר" - לדעת אביי: הכוונה היא לגומא שבשוק, לדעת רבא: הכוונה היא אפילו לגומא שבבית. * אם רוצה שחצירו תהיה נקיה ושהשחיטה לא תלכלכך את החצר - עושה חריץ קטן בקרקע חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא דרך החריץ שעשה, אך לתוך הגומא אסור לשחוט ישירות כי נראה שנוהג כמנהג הצדוקים. * רבי ינאי ורבי יוחנן חולקים מה הדין כששוחט בעלי מומים חולין לשם קורבן. * השוחט חולין לשם חטאת - שחיטתו כשרה אם השוחט אינו מחויב חטאת (וכן אם השוחט מחויב חטאת אלא שלא אמר ששוחט לשם חטאתו). * השוחט חולין לשם תמורה ואין לו קורבן בתוך ביתו - שחיטתו כשרה (וכן אם יש לו קורבן בתוך ביתו אלא שלא אמר ששוחט לשם תמורת זבחו).
