דף כז עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשיעור שחיטת הסימנים (הקנה והושט).
* למסקנת 3 הדעות הראשונות בגמרא - המקור לשחיטה שהיא מן הצואר הוא מהלכה למשה מסיני (כמו גם המקור ל: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור).
* לדעת רבי חייא המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהפסוק: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהיקש בהמה לעוף בפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף".
* המקור לכך שדי בשחיטת סימן אחד לעוף הוא מהפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרמשת במים".
* המקור לכך שלא צריך לשחוט דגים הוא מהפסוק "אם את כל דגי הים יאסף להם".
* הגמרא מביאה דעות שונות אם העוף נברא מן הרקק או מן המים בלבד.
* לדעת רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה (אלא כל אופן של הריגה בסימניו מכשירה אותו לאכילה ומטהרת אותו מידי טומאת נבילה).

דף כח עמוד א
* למסקנת הגמרא: ישנה מחלוקת תנאים אם יש שחיטה לעוף מן התורה או לא.
* לדעת רב נחמן: שחיטת עוף כשירה או בושט או בקנה, ולדעת רב אדא בר אהבה: רק בושט. [הגמרא מקשה כמה קושיות על כל דעה ומתרצת].

דף כח עמוד ב
* רב חסדא מבאר, שדברי רבי יהודה שיש לשחוט גם את הורידין, אמורים רק בעוף אך לא בבהמה.
*לדעת רבי יהודה לא צריך דוקא לשחוט את הורידין ואפשר כל חיתוך שהוא.
* רב ורב כהנא נחלקו אם "מחצה על מחצה" הרי הוא כרוב או לא, והגמרא מבינה כעת שדבריהם אמורים לענין שחיטה (אם דינו של שוחט חצי סימן הרי הוא כשוחט את רובו), ומקשה כמה קושיות על שיטת רב.

דף כט עמוד א
* למסקנת הגמרא: אין שחיטה כשירה עד שישחוט את רוב הסימן, ומחלוקת רב ורב כהנא (אם "מחצה על מחצה" הרי הוא כרוב) נאמרה לגבי קרבן פסח הקרב בטומאה.
* במשנה בתחילת הפרק נאמר פעמיים שמספיק שחיטת רוב הסימנים (ולא צריך את כל הסימנים) - ומבארת הגמרא, שהמשנה השמיעה זאת פעמיים, פעם אחת עבור חולין ופעם אחת עבור קדשים.
* הגמרא מביאה כמה הוכחות לכך שהרישא של המשנה עוסקת בחולין והסיפא של המשנה עוסקת בקדשים (ולא להיפך).

דף כט עמוד ב
* לדעת ריש לקיש בשם לוי סבא: אינה לשחיטה אלא לבסוף, לדעת רבי יוחנן: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
* רבא מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט סימן אחד בעולת העוף מחוץ לעזרה וסימן אחד בפנים.
* רבה בר שימי מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו לרוב הסימנים בפנים.
* רבי זירא הקשה על רבי יוחנן ורבא תירץ, ורבא הקשה על לוי סבא ורב יוסף תירץ ואביי הקשה על תירוץ רב יוסף ותירץ אחרת.

דף ל עמוד א
* רב אידי בר אבין הקשה ממשנה בפסחים על הדעה הסוברת ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף", ואביי תירץ.
* השוחט בשנים ושלשה מקומות - לדעת רב: שחיטתו כשרה, לדעת שמואל וריש לקיש: שחיטתו פסולה [והגמרא הביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) 2 קושיות על שמואל וריש לקיש, ותירצה].

דף ל עמוד ב
* לדעת רב: אם תחב את הסכין בין סימן לסימן וחתך את הסימן התחתון ואח"כ הוציא את הסכין וחתך את הסימן העליון - שחיטתו פסולה (משום "חלדה").
* אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את 2 הסימנים - לדעת רב: שחיטתו כשרה, ולדעת בי רב: לא ידוע מה הדין.
* הגמרא מביאה את המקור לפסול "דרסה" (=שאם התיז את הראש בבת אחת - שחיטתו פסולה).

דף לא עמוד א
* צריך שיהיה בסכין שיעור של פעמיים מלא צואר בהמה הנשחטת (ושיעור של 3 צוארים אם שוחט 2 בהמות בבת אחת).
* מחט לא כשירה לשחיטה, והגמרא מסתפקת לגבי מחט של רצענים.
* רבא דייק מהמשנה, שאם הפיל את הסכין ושחטה תוך כדי נפילתה השחיטה כשירה ולמרות שלא התכוון לשחוט, וכדעת רבי נתן הסובר שלא צריך כוונה לשחיטה.
* נדה שטבלה מאונס שלא ברצונה - לדעת רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, לדעת רבי יוחנן: אף לביתה לא טהורה.

דף לא עמוד ב
* אין מטבילים באויר אלא רק במים המחוברים לקרקע.
* הגמרא מוכיחה ממשנה במסכת מכשירין כדעת רב נחמן שהטבילה מטהרת לחולין אף בלא כוונה. (ורבא מצא ברייתא הסוברת כך).
* רבי יוחנן, הסובר שצריך כוונה בטבילת נדה אף כדי להתירה לבעלה (שהוא כחולין), סובר כדעת רבי יונתן בן יוסף המצריך כוונה אף לחולין.
* בשחיטת חולין מודה רבי יונתן בן יוסף (ורבי יוחנן) שלא צריך כוונה (כדעת רבי נתן, ולא כדעת חכמים).

דף לב עמוד א
* שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה - לדברי הכל פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה - לרבי נתן: פרה פסולה בהמה כשרה, לחכמים: פרה כשרה בהמה פסולה.
* במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות מהו משך הזמן של פסול שהייה.
* השוחט בסכין רעה, אפילו מוליך ומביא את הסכין על הצואר כל היום כולו - כשרה, אם לא הפסיק באמצע שחיטתו.

דף לב עמוד ב
* במשנה (בסוף עמוד א) נאמר שלדברי הכל אם שחט את הושט ופסק את הגרגרת הרי היא נבלה, ואילו במשנה בתחילת הפרק הבא נאמר שהרי היא טריפה - הגמרא מביאה 4 תירוצים לסתירה זו (והתירוץ הראשון והשלישי נדחו).
* לדעת רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה קודם ששחט את הושט - כשירה [והטעם לכך לדעת רבא הוא כי הריאה נחשבת כמונחת בסל לאחר שחיטת הקנה, והטעם לכך לדעת רבי זירא לפני שחזר בו הוא כי לאחר שנשחטה במקצת שוב אינה נטרפת].

דף לג עמוד א
* נחלקו האמוראים אם שחיטה מתירה מידי אבר מן החי אף לגוי (אף קודם שתמות הבהמה).
* מהמשנה עולה שהשוחט בהמה חיה ועוף ויצא מהם דם, אין נאכלים בידים מסואבות, והגמרא מקשה מדוע הדין כך והרי ידים שניות הם לטומאה ואין שני עושה שלישי בחולין.

דף לג עמוד ב
* רב נחמן בשם רבה בר אבוה מעמיד את המשנה בחולין שלקחן בכסף מעשר שני, וכדעת חכמים הסוברים ששני עושה שלישי אף במעשר שני (אף בנגיעה, לדעתו).
* רב פפא מעמיד את המשנה בידים שהם ראשונות לטומאה, וכדעת רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר הסובר שהדין שידים נעשות תחילה נאמר לענין חולין.
* רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מעמיד את המשנה בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא כדעת רבי יהושע הסובר שאין שני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

דף לד עמוד א
* עולא סובר שרבי יהושע סובר שאפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, ויש בהם דין שלישי לטומאה כדין קדשים.
* עולא סובר שלדעת חבריו רבי יהושע סובר שאי אפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, והגמרא מוכיחה שחבריו הם רבה בר בר חנה.
* רבה בר בר חנה מביא את טענותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע זה לזה בנוגע למחלוקתם לגבי מעמדו של האוכל אוכל ראשון / שני / שלישי.

דף לד עמוד ב
* ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר שרבי יהושע דיבר דווקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה או גם בחולין שנעשו על טהרת הקודש (נחלקו מה דינו של האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש, אם נעשה גופו שני לקודש או לא).
* לדעת עולא: האוכל אוכל שלישי לטומאה של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה.

דף לה עמוד א
* לדעת רבי יונתן בשם רבי: האוכל מאכל תרומה שהוא שלישי לטומאה - אסור לו לאכול תרומה טהורה אך מותר לו לגעת בתרומה טהורה ואינו מטמאה במגעו.
* לדעת רב יצחק בר שמואל בר מרתא: האוכל מאכל שלישי של חולין שנעשה על טהרת הקדש - טהור לאכול בקדש.

דף לה עמוד ב
* למסקנת הגמרא יש 3 דעות תנאים לגבי חולין שנעשו על טהרת הקודש - המשנה ממנה הקשה רב הונא בר נתן: דינם כקודש / רבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כתרומה / ת"ק דרבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כחולין.
* רב אסי מבאר שרבי שמעון סובר שדווקא שחיטתו של הבשר מכשירה אותו לקבל טומאה ולא הדם היוצא מהם בשעת השחיטה.

דף לז עמוד א
* בהמה מסוכנת שנשחטה קודם מיתתה מותרת באכילה - המשנה מביאה דעות שונות כיצד ניתן לדעת שבהמה מסוכנת שנשחטה אכן היתה בחיים עד גמר השחיטה ולא מתה קודם לכן.
* לאורך רוב הדף, הגמרא מבררת מה המקור לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה.

דף לז עמוד ב
* אחד המקורות שהגמרא מביאה לכך שבהמה מסוכנת שנשחטה מותרת באכילה הוא מדברי יחזקאל (שאמר ש: לא הרהר ביום, ולא אכל בשר בהמה מסוכנת, ולא אכל מבהמה שנולד ספק בכשרותה / ולא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה למרות שהיה כהן).
* הגמרא מבארת באלו אופנים בהמה נחשבת למסוכנת (כל שמעמידים אותה על רגליה ואינה עומדת ואפילו יש לה כח לאכול בקעיות של עץ או אף קורות של עץ).

דף לח עמוד א
* לדעת רב: אם בשעת השחיטה הבהמה המסוכנת צעקה בקול עבה וחזק או הטילה רעי רחוק מגופה או כשכשה באזנה - הרי זה נחשב לפרכוס ומותרת הבהמה באכילה.
* אימתי הפרכוס מוכיח שהבהמה הייתה בחיים עד גמר השחיטה? - רב חסדא: אם פרכסה באמצע השחיטה, רב נחמן בר יצחק: אף אם פרכסה בתחילת השחיטה, רבא: דוקא אם פרכסה בסוף השחיטה.

דף לח עמוד ב
* רבא מוסיף על דברי המשנה ופוסק שבעוף אפילו אם לא נענע אלא את הכנף שלו, ולא נענע בחזקה אלא את זנבו - הרי מעשה זה נחשב לפרכוס וכשר.
* ישראל ששחט בהמה של עובד כוכבים לצורך העובד כוכבים - ת"ק ורבי יוסי מכשירים, ורבי אליעזר פוסל - והגמרא מביאה 2 אפשרויות לבאר במה נחלקו ת"ק ורבי יוסי.