דף כה עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שכלי חרס לא מיטמא מגבו (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכל הכלים שכן מיטמא מגבו). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים לא מיטמאין מאוירן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שכן מיטמאין מאוירן). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים מיטמאין מגבן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שלא מיטמאין מגבן). * גולמי כלי עץ - טמאין, פשוטיהן - טהורין; גולמי כלי מתכות - טהורין, פשוטיהן - טמאין. דף כה עמוד ב * הטעם לכך שגולמי כלי מתכות טהורין - לדעת רבי יוחנן: הואיל ולכבוד עשויין, לדעת רב נחמן: הואיל ודמיהן יקרים. * לדעת רב נחמן: דין כלי עצם כדין כלי מתכות. * המקור לכך שכלי עצם מקבלים טומאה הוא מהפסוק: "וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים... תִּתְחַטָּאוּ". * שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין. (כך דעת המשנה ות"ק שבברייתא, ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו חולק, והגמרא מביאה שתי דעות מהי דעתו). * התמד: עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. (והגמרא מבררת האם דברי המשנה הללו הם כדעת חכמים או כדעת רבי יהודה שבמשנה שבמסכת מעשרות, והמסקנה היא שהמשנה כדעת רבי יהודה).
דף כו עמוד א * לדעת רבה בר אבוה ורבי יוסי ברבי חנינא: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שהחמיץ, אבל בתמד שלא החמיץ לדברי הכל אינו חייב לעשר. * לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ - קנו מעות מעשר את התמד למפרע והמעות יצאו לחולין (והגמרא מביאה שתי דעות לפרש את היחס בין דבריו לדברי המשנה). * לדעת רבי אלעזר: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שלא החמיץ, אבל בתמד שהחמיץ הכל מודים שחייב במעשר. דף כו עמוד ב * תמד שעדיין לא החמיץ ונטמא (ולמסקנה: אף אם המים היו טמאים קודם שנתנם על גבי השמרים) - ניתן לטהרו ע"י השקה במים (כמו דין טהרת מים טמאים). * לדעת רבי מאיר (וכך הם דברי המשנה): לקטנה (מבת יום אחד) יש דין "מכר" ולנערה יש דין "קנס", ולדעת חכמים: אף לקטנה (מגיל שלוש) יש דין "קנס". * לדעת רבי מאיר (וכך הם דברי המשנה): נערה לא יכולה למאן, לדעת רבי יהודה: גם נערה יכולה למאן ("עד שירבה השחור על הלבן"). * יו"ט שחל להיות בערב שבת - האמוראים חולקים כיצד תוקע להבטיל את העם ממלאכה (לדעת רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה, לדעת רב אסי: תוקע ומריע בנשימה אחת). * יו"ט שחל להיות במוצאי שבת - אומר "המבדיל בין קודש לקודש" בחתימת הברכה. (ואין הלכה כרבי דוסא שסובר שאומר "המבדיל בין קודש חמור לקודש קל", ולא כרב ששת בריה דרב אידי שסובר שאומר זאת גם בפתיחת הברכה). * נוסח ההבדלה ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע: המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ("סדר הבדלות הוא מונה").
דף כז עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשיעור שחיטת הסימנים (הקנה והושט) בעוף ובבהמה. * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה לשון של בדיעבד ("השוחט"). * למסקנת שלוש הדעות הראשונות בגמרא (רב כהנא, רב יימר, דבי ר' ישמעאל תנא) - המקור לשחיטה שהיא מן הצוואר הוא מהלכה למשה מסיני (כמו גם המקור ל: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור). * לדעת רבי חייא המקור לכך ששחיטה היא מן הצוואר הוא מהפסוק: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר". דף כז עמוד ב * לדעת רבי אליעזר המקור לכך ששחיטה היא מן הצוואר הוא מהיקש בהמה לעוף בפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף". * המקור לכך שדי בשחיטת סימן אחד לעוף הוא מהפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם". * המקור לכך שלא צריך לשחוט דגים הוא מהפסוק "אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם". * הגמרא מביאה דעות שונות אם העוף נברא מן הרקק או מן המים בלבד. * לדעת רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה (אלא כל אופן של הריגה בסימניו מכשירה אותו לאכילה ומטהרת אותו מידי טומאת נבילה).
דף כח עמוד א * למסקנת הגמרא: ישנה מחלוקת תנאים אם יש חובת שחיטה לעוף מן התורה או לא. * לדעת רב נחמן: שחיטת עוף כשרה או בוושט או בקנה, ולדעת רב אדא בר אהבה: רק בוושט. (והגמרא מקשה כמה קושיות על כל דעה ומתרצת, ומכריעה בתחילת העמוד הבא כדעת רב נחמן). דף כח עמוד ב * רב חסדא מבאר, שדברי רבי יהודה שיש לשחוט גם את הורידין, אמורים רק בעוף אך לא בבהמה. * לדעת רבי יהודה לא צריך דוקא לשחוט את הורידין ואפשר כל חיתוך שהוא. * "מחצה על מחצה" - לדעת רב: הרי הוא כרוב, לדעת רב כהנא: לא נחשב לרוב, והגמרא מבינה, בשלב הראשון בסוגיה, שדבריהם אמורים לעניין שחיטה (אם דינו של שוחט חצי סימן הרי הוא כשוחט את רובו), ומקשה כמה קושיות על שיטת רב.
דף כט עמוד א * למסקנת הגמרא: אין שחיטה כשירה עד שישחוט את רוב הסימן, ומחלוקת רב ורב כהנא (אם "מחצה על מחצה" הרי הוא כרוב) נאמרה לגבי קורבן פסח הקרב בטומאה. * במשנה בתחילת הפרק נאמר פעמיים שמספיק שחיטת רוב הסימנים (ולא צריך את כל הסימנים) - ומבארת הגמרא, שהמשנה השמיעה זאת פעמיים, פעם אחת עבור חולין ופעם אחת עבור קודשים. * הגמרא מביאה כמה הוכחות לכך שהרישא של המשנה עוסקת בחולין והסיפא של המשנה עוסקת בקודשים (ולא להיפך). דף כט עמוד ב * לדעת ריש לקיש בשם לוי סבא: אינה לשחיטה אלא לבסוף, לדעת רבי יוחנן: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. * רבא מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט סימן אחד (רש"י: בעולת העוף) מחוץ לעזרה וסימן אחד בפנים. * רבה בר שימי מבאר שמחלוקתם היא במקרה ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו לרוב הסימנים בפנים. * רבי זירא מקשה על רבי יוחנן ורבא מתרץ, ורבא מקשה על לוי סבא ורב יוסף מתרץ ואביי מקשה על תירוץ רב יוסף ומתרץ אחרת.
דף ל עמוד א * רב אידי בר אבין מקשה ממשנה בפסחים על דעת ריש לקיש בשם לוי סבא הסובר ש"אינה לשחיטה אלא לבסוף", ואביי מתרץ. * השוחט בשנים ושלושה מקומות - לדעת רב: שחיטתו כשרה, לדעת שמואל וריש לקיש: שחיטתו פסולה. (והגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שתי קושיות על שמואל וריש לקיש, ומתרצת). דף ל עמוד ב * לדעת רב: אם תחב את הסכין בין סימן לסימן וחתך את הסימן התחתון ואח"כ הוציא את הסכין וחתך את הסימן העליון - שחיטתו פסולה (משום "חלדה"). * אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את שני הסימנים - לדעת רב: שחיטתו כשרה, ולדעת בי רב: לא ידוע מה הדין. * הגמרא מביאה את המקור לפסול "דרסה" (=שאם התיז את הראש בבת אחת - שחיטתו פסולה).
דף לא עמוד א * השוחט חיה או עוף - צריך שייתן לפני השחיטה עפר תיחוח למטה כדי שהדם ישפך עליו, ואחר כך יתן עפר למעלה. * צריך שיהיה בסכין שיעור של פעמיים מלא צוואר בהמה הנשחטת (ושיעור של שלושה צווארים אם שוחט שתי בהמות בבת אחת). * מחט לא כשרה לשחיטה, והגמרא מסתפקת לגבי מחט של רצענים. * רבא מדייק מהמשנה, שאם הפיל את הסכין ושחטה תוך כדי נפילתה השחיטה כשירה ולמרות שלא התכוון לשחוט, וכדעת רבי נתן הסובר שלא צריך כוונה לשחיטה (והלכה כמותו). * נדה שטבלה מאונס שלא ברצונה - לדעת רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, לדעת רבי יוחנן: אף לביתה לא טהורה. דף לא עמוד ב * אין מטבילים באוויר אלא רק במים המחוברים לקרקע. * הגמרא מוכיחה ממשנה במסכת מכשירין כדעת רב נחמן שהטבילה מטהרת לחולין אף בלא כוונה. (ורבא מצא ברייתא הסוברת כך). * רבי יוחנן, הסובר שצריך כוונה בטבילת נדה אף כדי להתירה לבעלה (שהוא כחולין), סובר כדעת רבי יונתן בן יוסף המצריך כוונה אף לחולין. * בשחיטת חולין מודה רבי יונתן בן יוסף (ורבי יוחנן) שלא צריך כוונה (כדעת רבי נתן, ולא כדעת חכמים).
דף לב עמוד א * שחט פרה אדומה ושחט בהמה אחרת עמה - לדברי הכל פרה פסולה, נשחטה בהמה אחרת עמה - לרבי נתן: פרה פסולה בהמה כשרה, לחכמים: פרה כשרה בהמה פסולה. * במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות מהו משך הזמן של פסול שהייה. * השוחט בסכין רעה, אפילו מוליך ומביא את הסכין על הצוואר כל היום כולו - כשרה, אם לא הפסיק באמצע שחיטתו. דף לב עמוד ב * במשנה (בסוף עמוד א) נאמר למסקנה שלדברי הכל אם שחט את הושט ופסק את הגרגרת הרי היא נבלה, ואילו במשנה בתחילת הפרק הבא נאמר שהרי היא טריפה - הגמרא מביאה ארבעה תירוצים לסתירה זו (והתירוץ הראשון והשלישי נדחו). * לדעת רבי שמעון בן לקיש: שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה קודם ששחט את הושט - כשירה. (והטעם לכך לדעת רבא הוא כי הריאה תלויה בקנה ולכן נחשבת כמונחת בסל לאחר שחיטת הקנה, והטעם לכך לדעת רבי זירא לפני שחזר בו הוא כי לאחר שנשחטה במקצת שוב אינה נטרפת [ובעמוד הבא מובא שאולי לא חזר בו רבי זירא]).
דף לג עמוד א * אבר שנחתך מן הבהמה בעודה מפרכסת (לאחר שחיטה וקודם מיתה) - האמוראים חולקים אם דינו כאבר מן החי עבור גוי או לא. * מהמשנה עולה שהשוחט בהמה חיה ועוף ויצא מהם דם, אין נאכלים בידים מסואבות (טמאות), והגמרא מקשה מדוע הדין הוא כך והרי ידים שניות הם לטומאה ואין שני עושה שלישי בחולין. * הגמרא מוכיחה בכמה הוכחות שהמשנה עוסקת בחולין ולא בקודשים. * דם קודשים אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה. דף לג עמוד ב * רב נחמן בשם רבה בר אבוה מעמיד את המשנה בחולין שלקחן בכסף מעשר שני, וכדעת חכמים הסוברים ששני עושה שלישי אף במעשר שני (אף בנגיעה, לדעתו). * רב פפא מעמיד את המשנה בידים שהם ראשונות לטומאה, וכדעת רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר הסובר שיש ידים שהן ראשונות לטומאה אפילו בחולין. * רבי אלעזר בשם רבי הושעיא מעמיד את המשנה בחולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא כדעת רבי יהושע הסובר שאין שני עושה שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקודש.
דף לד עמוד א * הגמרא מבארת שלא ניתן להעמיד את המשנה (שבדף הקודם) בחולין שנעשו על טהרת תרומה (ואף כדעת רבי יהושע). * עולא סובר שרבי יהושע סובר שאפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, ויש בהם דין שלישי לטומאה כדין קודשים. * עולא סובר שלדעת חבריו רבי יהושע סובר שאי אפשר להתפיס בחולין דין טהרת הקודש, והגמרא מוכיחה שחבריו הם רבה בר בר חנה. * רבה בר בר חנה מביא את טענותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע זה לזה בנוגע למחלוקתם לגבי מעמדו של האוכל אוכל ראשון / שני / שלישי. דף לד עמוד ב * ישנה מחלוקת אמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר שרבי יהושע דיבר דווקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה או גם בחולין שנעשו על טהרת הקודש (נחלקו מה דינו של האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש, אם נעשה גופו שני לקודש או לא). * לדעת עולא: האוכל אוכל שלישי לטומאה של חולין שנעשו על טהרת תרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה.
דף לה עמוד א * לדעת רבי יונתן בשם רבי: האוכל מאכל תרומה שהוא שלישי לטומאה - אסור לו לאכול תרומה טהורה אך מותר לו לגעת בתרומה טהורה ואינו מטמאה במגעו. * לדעת רב יצחק בר שמואל בר מרתא: האוכל מאכל שלישי של חולין שנעשה על טהרת הקודש - טהור לאכול בקודש. דף לה עמוד ב * למסקנת הגמרא יש שלוש דעות תנאים לגבי חולין שנעשו על טהרת הקודש - המשנה ממנה הקשה רב הונא בר נתן: דינם כקודש, רבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כתרומה, ת"ק דרבי אלעזר ברבי צדוק: דינם כחולין. * רב אסי מבאר שרבי שמעון סובר שדווקא שחיטתו של הבשר מכשירה אותו לקבל טומאה ולא הדם היוצא ממנו בשעת השחיטה. (והגמרא דנה בדבריו).
דף לו עמוד א * "דם קילוח" אינו מכשיר את הזרעים (=את האוכל) לקבל טומאה. * השוחט והתיז דם על הדלעת - לדעת רבי: הוכשרה הדלעת לקבל טומאה, ולדעת רבי חייא: תולין (ורב פפא ורב אשי חולקים בביאור דברי רבי חייא, וכן בביאור דברי רבי אושעיא שאמר "מאחר שרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין אנו על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"). * רבי שמעון בן לקיש מסתפק לגבי צריד של מנחות שנטמא ללא הכשר משקה, אם מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני (הספק הוא אם חיבת הקודש מועילה רק לפסול אותו עצמו או אף מועילה שיטמא אחרים). דף לו עמוד ב * הגמרא עוסקת בספק של רבי שמעון בן לקיש ומנסה לפשוט את הספק מכמה מקורות. * המקור לכך שדין חיבת הקודש הוא מהתורה הוא מהמילה "וְהַבָּשָׂר" (המופיעה בסוף הפסוק, בפעם השנייה, בויקרא ז/יט). * דם קודשים אינו מכשיר את האוכל לקבל טומאה, ודין זה נלמד מהפסוק "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". * "משקי בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין".
