דף ב עמוד א
* הגמרא מקשה על סתירה פנימית בדברי המשנה: בהתחלה כתוב "הכל שוחטין" (אף לכתחילה), ואח"כ כתוב "ושחיטתן כשרה" (בדיעבד).
* "הכל ממירין" (משנה בתחילת מסכת תמורה), "הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין" (משנה בתחילת מסכת ערכין) - דינים אלו הם בדיעבד.
* לדעת התוס': נשים כשרות לשחוט לכתחילה (ואין חידוש באשה יותר מבאיש ולכן המשנה לא כתבה זאת), וכתב הרא"ש שכך הדין ולא כאותו חכם שכתב את "הלכות ארץ ישראל" וכתב חומרות מדעתו.

דף ב עמוד ב
* "הכל חייבים בסוכה", "הכל חייבין בציצית", "הכל סומכין" - דינים אלו הם אף לכתחילה.
* רבה בר עולא מיישב ומפרש כך את המשנה: בחולין שנעשו על טהרת הקודש - הכל שוחטין, אפילו טמא (באמצעות סכין ארוכה כדי שלא יגע בבשר), ובקדשים - לא ישחוט הטמא (שמא יגע בבשר), ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה.

דף ג עמוד א
* אביי מיישב ומפרש כך את המשנה: כותי שישראל עומד על גביו - שוחט לכתחילה, כותי שאין ישראל עומד על גביו אלא רק יוצא ונכנס - לא ישחוט (לכתחילה), ואם שחט, חותך כזית בשר ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו.
* רבא מיישב ומפרש כך את המשנה: כותי שישראל יוצא ונכנס - שוחט לכתחילה, כותי שבא ומצאו ששחט - חותך כזית בשר ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו.

דף ג עמוד ב
* רב אשי מיישב ומפרש כך את המשנה: מומר לאכול נבילות לתיאבון שבדק ישראל כשר את הסכין לפני ששחט - שוחט לכתחילה, מומר לאכול נבילות לתיאבון שלא בדק ישראל כשר את הסכין לפני ששחט - לא ישחוט (לכתחילה), ואם שחט, בודק ישראל סכינו אחריו ואם נמצאת יפה מותר לאכול משחיטתו.
* רבינא (בלישנא קמא) מיישב ומפרש כך את המשנה: מומחה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה - שוחט לכתחילה, מומחה שאין יודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה - לא ישחוט (לכתחילה), ואם שחט, בודקים אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה ואז יהיה מותר לאכול משחיטתו.
* רבינא (בלישנא בתרא) מיישב ומפרש כך את המשנה: מוחזק ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף - שוחט לכתחילה, ואם לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי מותר לאכול משחיטתו.

דף ד עמוד א
* בברייתא מובא שאם מצא בידו של הכותי מחרוזות של צפורים שחוטות קוטע ראשו של אחד מהן ונותן ואם אכלו הכותי אז מותר לאכול את כולם - והגמרא מבארת מדוע אין לחשוש בדבר שמא לא שחטם כראוי.
* נחלקו התנאים אם כל דבר שהחזיקו בהם הכותים ניתן לסמוך עליהם.
* לדעת רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון - בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו.

דף ד עמוד ב
* הגמרא הביאה ברייתא שמוכיחה כדעת רבא, ואח"כ הביאה ברייתא נוספת שמוכיחה כדעת רבא אך דחתה הוכחה זו.
* לדעת רב ענן בשם שמואל: ישראל מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו.
* ההוכחה שהביא רב ענן בשם שמואל לדין הנ"ל, היא מיהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, והגמרא דנה בהוכחה זו.

דף ה עמוד א
* הגמרא הביאה 2 נסיונות לסייע לדברי רב ענן (שאמר בשם שמואל: ישראל מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו), ודחתה את הנסיונות הללו, ולבסוף הקשתה עליו מברייתא ודחתה את דבריו.
* חמורה עבודת כוכבים - שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
* מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא.

דף ה עמוד ב
* מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם - נחלקו התנאים אם מקבלים ממנו את הקרבן.
* יש 2 מקורות לכך שאין מקבלין קרבן מן המומרין, מקור אחד בעולה ומקור אחד בחטאת, והגמרא מסבירה שיש צורך בשני המקורות הללו.
* לדעת רבי יעקב בר אידי: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, ואפילו כשישראל עומד על גביו.

דף ו עמוד א
* רבי מאיר גזר על יין של כותים כי דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה (ורבי מאיר חשש למיעוט וגזר על כל הכותים בגלל אותם כותים שבהר גריזים) - וזו הסיבה שרבן גמליאל ובית דינו אסרו את שחיטתם של כל הכותים.
* אם יודע תלמיד ברבו שאם ישאלנו ישיב לו טעם - ישאל, ואם לא - לא ישאל אלא ינסה להבין בעצמו.
* רבי מאיר ורבן גמליאל גזרו על הכותים - אך גזירתם לא נתקבלה על ידי הציבור, ואח"כ רבי אמי ורבי אסי גזרו - וקיבלו את גזירתם.
* בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?

דף ו עמוד ב
* אין עם הארץ חשוד על הגזל, ולכן באדם זר אין חוששים להחלפה - וחוששים להחלפה רק במקרים בהם עם הארץ מורה לעצמו היתר מסיבות מיוחדות.
* רבי התבסס על עדות שהעידו על רבי מאיר והתיר לאכול ירק ופירות האילן הגדלים בבית שאן בלא מעשר, כי סבר שהיא מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

דף ז עמוד א
* אין דוחין דברי תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחודש.
* בית שאן היתה אחת מהערים שכבשום עולי מצרים בימי יהושע וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל בימי עזרא לקדשם שנית.
* הגמרא מספרת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) את הסיפור על חמורו של רבי פנחס בן יאיר.

דף ז עמוד ב
* הלוקח פירות מן השוק לאכילה ונמלך עליהן לבהמה - הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר.
* גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן.
* למה נקרא בתורה שמן של הפרדות "ימים"? שאימתם מוטלת על הבריות.
* למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה (אך מי שזכויותיו מרובות אין בכח הכשפים להזיקו).
* אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה.

דף ח עמוד א
* ליבן סכין ושחט בה שחיטתו - כשרה (ואין אומרים שהבהמה נשרפה בחום הסכין ולא נשחטה על ידי חוד הסכין והרי היא נבילה).
* ליבן שפוד והכה בו את האדם בכוח ונשחת העור באותו מקום וכשנתרפא עלה שם נגע - הגמרא נשארה בספק אם נדון משום שחין או משום מכוה.
* סכין של עבודת כוכבים - מותר לשחוט בה (חוץ ממקרה שהבהמה מסוכנת), ואסור לחתוך בה בשר (חוץ ממקרה בו הנתחים טובים ועומדים לשלוח אותם כדורון לאדם חשוב).

דף ח עמוד ב
* משמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שיעשה בהם שימוש לעבודת כוכבים.
* השוחט בסכין של עובדי כוכבים - רב אמר: קולף, ורבה בר בר חנה אמר: מדיח.
* סכין ששחט בה בהמה טריפה, נחלקו הדעות כיצד מכשירה - במים רותחים או בצונן.
* הטבח צריך שלשה סכינין - אחת ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים.
* הטבח צריך שני כלים של מים - אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים.

דף ט עמוד א
* לדעת רב יהודה בשם רב: תלמיד חכם צריך שילמד 3 דברים: כתב שחיטה ומילה. לדעת רב חנניא בר שלמיא בשם רב: אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית.
* כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו.
* הטבח צריך לבדוק בסימנים לאחר שחיטה (לבדוק שנשחטו כראוי), ואם לא בדק נחלקו הדעות אם אסורה באכילה בלבד או אף יש לה טומאת נבילה.
* בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה - בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה.

דף ט עמוד ב
* רב הונא סובר שמחמירים במקום שיש חשש סכנה יותר מבספק איסור.
* רבא סובר שכשם שבספק סכנה הולכים לחומרא, כך גם בספק איסור יש ללכת לחומרא - אביי הקשה על דבריו ורבא תירץ, רב שימי הקשה על דבריו והגמרא תירצה, ורב אשי הוכיח, וכך נשאר למסקנה (בעמוד הבא), שמחמירים בספק סכנה יותר מבספק איסור.
* ספק טומאה ברה"ר - ספיקו טהור, ואילו ספק מים מגולין - אסורין.

דף י עמוד א
* 3 משקים אסורים משום גילוי (מים יין וחלב) - והם נאסרים לאחר ששהו גלויים משך זמן כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו.
* השוחט בסכין ונמצאת פגומה - לדעת רב הונא: פסולה, לדעת רב חסדא: כשרה.
* רב חסדא סובר שאין ספק מוציא מידי ודאי, והגמרא מקשה עליו מ-2 ברייתות ומתרצת.

דף י עמוד ב
* הגמרא פוסקת שהלכה כרב הונא אם לא שיבר בה עצם אחר השחיטה, והלכה כרב חסדא אם שיבר בה עצם אחר השחיטה.
* רב כהנא הצריך את השוחט לבדוק סכינו בין שחיטת כל בהמה ובהמה.
* לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם.
* לדעת רבי יונתן: המקור לכך שיש להעמיד דבר על חזקתו הוא מהפסוק "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים", אך רב אחא בר יעקב חולק על כך.

דף יא עמוד א
* לאורך כל הדף הגמרא מבררת מה המקור לכך שהולכים אחר הרוב אף ב"רובא דליתיה קמן".
* הגמרא דחתה את ההצעות (למקור לדין הנ"ל) של האמוראים הבאים: רבי אלעזר (מראש העולה), מר בריה דרבינא (משבירת עצם בפסח), רב נחמן בר יצחק (מאליה).
* ההצעות של האמוראים הבאים (למקור לדין הנ"ל) לא נדחו (בשלב זה): רב ששת בריה דרב אידי (מעגלה ערופה), רבה בר רב שילא (מפרה אדומה), רב אחא בר יעקב (משעיר המשתלח).

דף יא עמוד ב
* ההצעות של האמוראים הבאים (למקור לדין הנ"ל) לא נדחו (בשלב זה): רב מרי (ממכה אביו ואמו), רב כהנא (מהורג את הנפש), רבינא (מעדים זוממין), רב אשי (משחיטה עצמה).
* למסקנת הגמרא (בתחילת העמוד הבא): כל ההצעות של האמוראים נדחו, ולא ניתן להוכיח מהמקורות שהביאו שאף באופנים שיש אפשרות לברר את הדבר הולכים אחר הרוב [וכתב רש"י שהדין שהולכים אחר הרוב הוא מהלכה למשה מסיני או מהפסוק "אחרי רבים להטות" ואין לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן].

דף יב עמוד א
* הרואה שוחט, ויודע בו שאינו בקי הוא בהלכות שחיטה, אין שחיטתו כשרה אלא אם ראה את השחיטה מתחילה ועד סוף שנעשית כהלכה, ואין השחיטה כשירה אם ראה ששחט את אחד מסימני השחיטה של הבהמה כהלכה וכאשר שחט את הסימן השני לא ראה את השחיטה.
* האומר לשלוחו "צא ושחוט" והלך ומצא שחוט - חזקתו שחוט, ואף ש"אין חזקה שליח עושה שליחותו" (ולכן האומר לשלוחו "צא ותרום" והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום), הרי שהשחיטה כשרה כי "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".
* רב נחמן בר יצחק דוחה את הצעת הגמרא שישנה מחלוקת תנאים אם "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן", ולדעתו כולם סוברים ש"רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן".

דף יב עמוד ב
* רבא מדייק מדברי המשנה שלכתחילה אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט אפילו חולין (ואפילו אחרים עומדים על גבן).
* המשנה שלנו שסוברת שלא צריך כוונה לשחיטה היא כדעת רבי נתן ולא כדעת חכמים החולקים עליו.
* במקום בו יש צורך בכוונה - רבי יוחנן מסתפק אם לקטן יש מחשבה או אין לו מחשבה (ורבי אמי מברר מה בדיוק היה הספק של רבי יוחנן).

דף יג עמוד א
* מחשבה של קטן הניכרת מתוך מעשיו נחשבת למחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה - ורבי יוחנן הסתפק (בלישנא הראשונה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן.
* מעשה של קטן (אם עשו מעשה מוכיח על מחשבתן ופירשו שעל דעת כן עושים) נחשב למעשה - ורבי יוחנן הסתפק (בלישנא השניה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן, ומסקנתו שדין זה הוא מהתורה.
* שחיטת עובד כוכבים לא אסורה בהנאה לדעת המשנה, ולא כדעת רבי אליעזר הסובר שאסורה בהנאה.
* שחיטת מין, אף אם ישראל הוא, סתם שחיטתו לעבודת כוכבים היא ואסורה אף בהנאה.

דף יג עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן (ולכן אמר רבה בר אבוה שרוב הנכרים אינם מינים ולכן שחיטת הנכרי אינה אסורה בהנאה).
* מותר לקבל קרבן מגוי ואין דינו כמין ישראל שאין מקבלים ממנו קרבן.
* לדעת רבי יהודה בן בתירא תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המשנה בעמוד א היא כדעתו.
* מותר לשחוט בלילה לכתחילה אם יש אבוקה כנגדו, ואם אין אבוקה כנגדו השחיטה מותרת רק בדיעבד.