דף קלג עמוד א * אסור לכהן לחטוף מעצמו את המתנות (זרוע לחיים וקיבה) קודם שניתנו לו. * "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" - רבי מאיר ביאר שחטאם של בני שמואל לא היה עבירת גזל אלא שהיו תובעים בפיהם את חלק לויה (מעשר ראשון). * כהן שבני העיר מכירים ואוהבים אותו, יכול לזכות את המתנות שעתידים לתת לו (אף שעדיין לא זכה בהם בפועל) לתלמיד חכם עני. * כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנום / כזורק אבן למרקוליס. * במשנה (בדף הקודם) נאמר שהמשתתף עם עובד כוכבים לא צריך לרשום (לעשות סימן בבהמה זו שיהא ניכר שיש בה שותפות עם עובד כוכבים, ולכך היא פטורה מן המתנות), והגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שכן צריך לרשום, ומתרצת בעמוד הבא. דף קלג עמוד ב * אין אמונה בעובד כוכבים (=אין ישראל רגילים להאמין לגויים בשמירת ממונם). * המוכר פסולי המוקדשין שנפדו ושחטן ומכרן - צריך לרשום אלא אם זה בכור או מעשר. * כהן או עובד כוכבים שהוא שותף בראש או ביד או במעיים של הבהמה - לדעת רב הונא: פטור הישראל רק מאותה מתנה בה הוא שותף, לדעת חייא בר רב (והגמרא דוחה את דבריו מברייתא): פטור מכל המתנות. * עשרים וארבע מתנות כהונה הן (עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים) וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח - כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח. * כהן שמכר (קודם שחיטה) לטבח רק את הראש - חייב הטבח במתנות לחיים.
דף קלד עמוד א * כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" - הברייתות חולקות אם התנאי חל או לא חל ונותנן ישראל לכל כהן שירצה. (אך אם אמר לו "חוץ מן המתנות" - התנאי חל). * אם שקל הטבח בעצמו את הבשר ונתנו ללוקח עם המתנות שבו - לדעת רב: תובע הכהן (אף) את הטבח שייתן לו את המתנות, לדעת רב אסי: תובע הכהן את הלוקח. * גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו - רצה מזה גובה רצה מזה גובה. * לדעת רבי מאיר: ספק לקט - לקט. * ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא (ולכן: גר שנתגייר והיתה לו פרה וספק אם נשחטה לפני או אחרי שהתגייר - פטור מלתת את המתנות). דף קלד עמוד ב * לדעת רב ששת: אם אין עניים - מותר לקחת את הלקט ("לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים). * המפקיר את כרמו ולשחר השכים ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות. * "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" - שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר (ואחרים מוסיפים ואומרים שאם אין לו אז אחיו הכהנים מגדלין אותו). * הגמרא מביאה שלושה מקורות לכך שהזרוע של מתנות כהונה היא דוקא זרוע ימנית.
דף קלה עמוד א * פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ראשית הגז. * במשנה נאמר שראשית הגז לא נוהג במוקדשין - והגמרא מבררת את המקור לכך, ומבררת באלו קודשים יש צורך במקור מיוחד לכך (שהרי את קדשי מזבח ממילא יש איסור לגזוז). * בהמת השותפים - חייבת בראשית הגז, ורבי אלעאי פוטר (ובהמה בשותפות עם עובד כוכבים לדעת כולם פטורה). (והגמרא מבררת את המקורות לכך). דף קלה עמוד ב * ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - לדעת רבי: טבל וחולין מעורבים זה בזה, לדעת רבן שמעון בן גמליאל: של ישראל חייב ושל עובד כוכבים פטור. * רבא מפרט כמה דינים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: תרומה, חלה, פאה, בכורה, מזוזה.
דף קלו עמוד א * רבא מפרט דינים נוספים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: מעשר, מתנות, בכורים, ציצית, מעקה. * טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלושים יום. * רב ביבי בר אביי ורב חנינא מסורא חולקים על רבא וסוברים שרבי אלעאי סובר בכל הדינים הללו ששותפים ישראלים פטורים. * בברייתות נאמר שבהמת השותפים חייבת בבכורה ובמתנות, ורבי אלעאי סובר שפטורה. * לדעת רבי אלעאי: מתנות וראשית הגז אין נוהגים אלא בארץ. * ראשית הגז לא טובלת ולא חייבים עליה מיתה וחומש ואין ראשון ושני אחריה (שלא כמו תרומה). * לדעת רבי אלעאי: לא מפרישים ראשית הגז מגז של שנה זו על של שנה אחרת (כמו תרומה). * לדעת רבי אלעאי: ראשית הגז (כמו תרומה) - הגדל בחיוב חייב, הגדל בפטור פטור. דף קלו עמוד ב * לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) אי אפשר להפריש ממין על שאינו מינו. * לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) צריך שיהיו שיריה ניכרין. * היום המנהג הוא כך: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, אין דברי תורה מקבלים טומאה, אין חייב בכלאיים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. * המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת רבי שמעון הפוטר את הטרפות מראשית הגז (והמקור שלו הוא בלימוד גזירה שוה ממעשר בהמה).
דף קלז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים. * כבשים שצמרן קשה - פטורים מראשית הגז. * שוטף את הרחלים במים בנהר ליפותן והצמר נתלש מהם - לדעת חכמים: חייב בראשית הגז, ולדעת רבי יוסי: פטור. * לדעת רבי יוסי: חייב בלקט רק כאשר קוצר כדרך קצירה, אך בדבר שדרכו לאוספו שלא על ידי קצירה אלא באופן אחר (כגון בתלישה) חייב באופן זה. * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 2 רחלות לדעת ב"ש ו-5 רחלות לדעת ב"ה, והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי יוסי (ורבי פוסק כדבריו): ראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 4 רחלות. דף קלז עמוד ב * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שלדעת חכמים חיוב ראשית הגז הוא רק אם יש 5 רחלות גוזזות כל שהן - וארבעה אמוראים חולקים בביאור דבריהם. * לדעת רב ושמואל: ראשית הגז בששים, תרומה בששים, פאה בששים - והגמרא מבארת את דבריהם. * רבי יוחנן סיפר שהוא היה יושב 17 שורות אחרי רבי ורב (קודם שירד רב לבבל), ויצאו זיקוקי אש מהפה של כל אחד מהם לפה של השני, והוא לא הבין מה הם אומרים.
דף קלח עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שהשיעור של 5 סלעים הוא כדי שיספיק לכהן לעשות בגד קטן. * תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. * גזז את צאנו, ולאחר גזיזת כל רחל היה מוכרה ומשאיר את הגז לעצמו, וכך עשה 5 פעמים - לדעת רב חסדא: חייב, ולדעת ר' נתן בר הושעיא: פטור. * הגמרא מבררת מי הוא התנא הסובר את הדין המובא במשנה (שבתחילת הפרק), שכאשר המוכר שייר לעצמו חלק מן הגיזה הוא מפריש גם על חלקו של הלוקח, ואם לא שייר לעצמו כלום הלוקח מפריש מחלקו. (הגמרא מביאה את דעת רב חסדא ודוחה אותו ואח"כ מביאה את דעת רבא). דף קלח עמוד ב * פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני שילוח הקן. * ישנה מחלוקת בפוסקים האם מצות שילוח הקן מוטלת על כל אדם הרואה קן, או שהמצוה היא רק על אדם הרוצה ליטול את הבנים. * בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בארץ ובחו"ל, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מראשית הגז (ומתנות). * בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מאותו ואת בנו. * בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בחולין ובמוקדשים, נאמר הדבר לצורך, חוץ מגיד הנשה. * עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח.
דף קלט עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ששילוח הקן לא נוהג במוקדשין - רב מעמיד את המשנה במקדיש פירות שובכו ומרדו, ושמואל מעמיד את המשנה אפילו בקודשי בדק הבית (במקדיש תרנגולתו לבדק הבית). (ורבי יוחנן סובר כדעת שמואל, וכך גם דעת ריש לקיש לאחר ששמע את טעמו של רבי יוחנן). * האומר "מנה זה לבדק הבית" ונגנבו או נאבדו - לדעת רבי יוחנן: עליו ליתן מנה אחר (כל עוד לא הגיע לידי הגזבר), וריש לקיש חולק. (והגמרא מעמידה את דברי רבי יוחנן כשאמר "עלי"). דף קלט עמוד ב * בערכין - גם אם לא אמר "עלי" הוא מתחייב באחריות המעות. * הברייתא מביאה את המקור לכך ששילוח הקן נוהג רק בשאינו מזומן. * מצא קן בים - חייב בשילוח, מצא קן בשמים - לא חייב בשילוח. * הגמרא מביאה את תשובות רב מתנה לשאלות בני פפונאי (מצא קן בראשו של אדם מהו, משה מן התורה מנין, המן מן התורה מנין, אסתר מן התורה מנין, מרדכי מן התורה מנין). * ר' חייא ור' שמעון חולקים אם יש לגרוס "יוני הדרסיאות" או "יוני הרדסיאות". * הגמרא מביאה את המקור לכך שעוף טמא פטור משילוח הקן.
דף קמ עמוד א * הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות על רבי יצחק (שסובר שעוף טמא לא מכונה "צפור"), ומתרצת. * לשון "טהורות" האמורה בפסוק לגבי מצורע - הגמרא מביאה (לאחר שהוכיחה שלשון זו לא באה למעט טרפות) ארבע דעות של אמוראים מה באה לשון זו למעט. * הגמרא מבררת את המקורות לדין המשנה (שבתחילת הפרק) "עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח". * צפור טרפה הרובצת על האפרוחים - חייב המוצאה בשילוח הקן. * אפרוחים טרפות - פטור המוצאם משילוח הקן ("שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" - ולא לכלביך). דף קמ עמוד ב * הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים - הגמרא מסתפקת אם חייב בשילוח הקן. * הגמרא מביאה ספקות שונים בעניין שילוח הקן (אחד הספקות: מטלית המונחת על גבי הביצים שבקן והאם רובצת על המטלית שעל הביצים - ספק האם המטלית חוצצת ואין מצות שילוח הקן). * מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא לגבי "קורא" זכר (והגמרא מבררת את טעמו של רבי אליעזר שמחייב בשילוח הקן), אך "קורא" נקבה - דברי הכל חייב, ועוף זכר - דברי הכל פטור. * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה שחיוב שילוח הקן כאשר האם פורחת על גבי הקן הוא רק באופן שכנפיה נוגעות בקן. * היתה האם יושבת באויר בין שני ענפי האילן ונסמכת בהם - אם הענפים לא היו כאן והיא היתה נופלת עליהם חייב לשלח את האם.
דף קמא עמוד א * הגמרא עוסקת במקור לדין המשנה (שבעמוד הקודם): "אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות פטור מלשלח". * הגמרא עוסקת במקור לדין המשנה שאם שילח את האם וחזרה חייב לשלחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים. * הגמרא מביאה את המקור לכך שחייב לשלח אף אם נצרך לקחת את האם לדבר המצוה, ומבררת מדוע יש צורך במקור לשם כך. * במשנה מובא שלדעת רבי יהודה הנוטל אם על הבנים לוקה ואינו משלח - והגמרא מסתפקת האם לוקה בגלל שסובר שלאו הניתק לעשה לוקים עליו או כי סובר שמדובר פה על לאו רגיל (וכך מסקנת הגמרא בעמוד ב). דף קמא עמוד ב * כל ברייתא שלא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא הרי היא בחזקת משובשת ואין להקשות ממנה. * המרחק הנדרש לשילוח הקן - כדי שתצא מתחת ידו. * לפי הפירוש הראשון ברש"י: רב הונא ורב יהודה חולקים באיזה אבר עליו לאחוז באם בשעה שמשלחה (ברגליה או בכנפיה). * יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום. * לדעת רבי יוסי בר רבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. * לדעת רב: אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן.
דף קמב עמוד א * ומה אם מצוה קלה (שילוח הקן) שהיא כאיסר אמרה תורה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", קל וחומר על מצוות חמורות שבתורה. * אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה, מאותן שמתן שכרה נאמר בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה (שלא יתכן שהשכר המובטח בה הוא בעולם הזה). * מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (חוץ מעבודה זרה). * שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, אלא אם מצוי ההיזק במקום זה. הדרן עלך מסכת חולין
