דף קכח עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 4 דעות נוספות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.
* הגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שאלות שונות של אמוראים בנוגע לדין "יד" (מתי דבר מסויים נעשה יד לדבר אחר).

דף קכח עמוד ב
* בשר הפורש מאבר מן החי - לא מטמא, בשר הפורש מאבר מן הנבלה - מטמא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאבר מן החי מטמא.
* 3 תנאים נחלקו מה המקור לכך שבשר הפורש מן החי ובשר הפורש מן השרצים לא מטמא. (והגמרא מבארת את ההבדל בין התנאים).
* החותך כזית בשר מאבר מן החי: חתכו ואח"כ חישב עליו לאכילה - טהור, חישב עליו לאכילה ואח''כ חתכו - טמא.

דף קכט עמוד א
* לדעת רבי מאיר: טומאת בית הסתרים מטמאה.
* הגמרא מביאה כמה דינים בהם אמורא אחד סבר שהטומאה שנאמרה בהם היא לא מהתורה, אך הגמרא דחתה את הוכחתו בהתבסס על העיקרון "כששימש - מעשה עץ שימש".

דף קכט עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מתלבטת על מה מוסבים דברי רבי שמעון שבמשנה (שטיהר), ומסיקה שדבריו מוסבים על הסיפא של המשנה (ולא על הרישא או על המציעתא).
* רבי יוחנן מבאר את טעמו של רבי שמעון כך: "מכל האוכל אשר יאכל" - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל.
* לדעת ר' אליעזר: אבר מן החי מטמא, אך לא אבר מן המת [וכך דעת רבי שמעון שבמשנה לפי הביאור הראשון שבגמרא], ולדעת ר' יהושע: קל וחומר הוא שאבר מן המת מטמא.
* בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - נחלקו התנאים אם טמאים או טהורים [ורבי שמעון שבמשנה, לפי הביאור השני בגמרא, מטהר את שניהם].

דף קל עמוד א
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה ("מתנות").
* החידוש בתחילת המשנה הוא שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין (ע"פ רש"י).
* במשנה ובגמרא מבואר מדוע לולי הלימוד מהפסוק ("אותם") היינו חושבים שזרוע לחים וקיבה נוהגים אף במוקדשין.

דף קל עמוד ב
* לדעת רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, והמקור לכך הוא או מהמילה "זה" (שבפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים"), או בגלל שזהו ממון שאין לו תובעים.
* אין נותנים מתנה לכהן עם הארץ.
* הגמרא מקשה כמה קושיות על רב חסדא (מברייתות וממשנה), ומתרצת.

דף קלא עמוד א
* הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב חסדא, שאמר שהמזיק מתנות כהונה פטור מלשלם, ומתרצת.
* רב מסתפק אם הלויים חייבים לתת זרוע לחיים וקיבה, ולכן פטר את הלויים מלתת מתנות אלו.

דף קלא עמוד ב
* הגמרא (החל מהעמוד הקודם) מקשה כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב, ובעקבות הקושיה האחרונה (שלא תורצה) מסיקה שיש בדין זה מחלוקת תנאים.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב וכדעת רב חסדא.
* לדעת עולא: כהנת זכאית לקבל את המתנות (זרוע לחיים וקיבה).

דף קלב עמוד א
* מרימר מכריע להלכה כדעת עולא שאפשר לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנת.
* מרימר מכריע להלכה כרב אדא בר אהבה שגם בנה של לויה (אפילו מישראל) פטור מפדיון הבן, כמו בנו של לוי.
* כוי - לדעת חכמים לפי רב הונא בר חייא: חייב בחצי מתנות, לדעת רבי אליעזר: פטור מן המתנות, לדעת חכמים לפי רבי יוחנן: חייב בכל המתנות.
* חיוב מתנות הוא אם שחט שור או שה ולא רק אם שחט את שניהם.

דף קלב עמוד ב
* רבא מדייק מהמשנה ש"הדין עם הטבח" (דינו של הכהן לתבוע את המתנות מן הטבח ששחט את הבהמה).
* כהן ששוחט בהמות של עצמו כדי למוכרם לאחרים חייב במתנות ("מאת זובחי הזבח"), ורק כשהוא שוחט לצורך עצמו פטור ("מאת העם" ולא מאת הכהנים).
* במצות עשה, כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו.
* לדעת רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. (והגמרא מכריעה שאין הלכה כך).
* מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל.
* כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

דף קלג עמוד א
* אסור לכהן לחטוף מעצמו את המתנות (זרוע לחיים וקיבה), קודם שניתנו לו.
* "ויטו אחרי הבצע" - ר' מאיר ביאר שחטאם של בני שמואל לא היה עבירת גזל אלא שהיו תובעים בפיהם את חלק לויה (מעשר ראשון).
* כהן או לוי שבני העיר מכירים ואוהבים אותו, יכול לזכות את המתנות שעתידים לתת לו (אף שעדיין לא זכה בהם בפועל) לתלמיד חכם עני.
* כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנם / כזורק אבן למרקוליס.

דף קלג עמוד ב
* אין אמונה בעובד כוכבים (=אין ישראל רגילים להאמין לגויים בשמירת ממונם).
* כהן שהוא שותף בראש או ביד או במעיים של הבהמה - לדעת רב הונא: פטור הישראל רק מאותה מתנה בה הוא שותף, לדעת חייא בר רב (והגמרא דחתה דבריו): פטור מכל המתנות.
* עשרים וארבע מתנות כהונה הן (עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים) וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח - כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח.

דף קלד עמוד א
* כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו על מנת שהמתנות שלי - נחלקו הברייתות אם התנאי חל או לא חל ונותנן ישראל לכל כהן שירצה. (אך אם אמר לו חוץ מן המתנות - התנאי חל).
* אם שקל הטבח בעצמו את הבשר ונתנו ללוקח עם המתנות שבו - לדעת רב: תובע הכהן את הטבח שיתן לו את המתנות, לדעת רב אסי: תובע הכהן את הלוקח.
* גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו - רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
* לדעת רבי מאיר: ספק לקט - לקט.
* ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא (ולכן: גר שנתגייר והיתה לו פרה וספק אם נשחטה לפני או אחרי שהתגייר - פטור מלתת מתנות).

דף קלד עמוד ב
* לדעת רב ששת: אם אין עניים - מותר לקחת את הלקט ("לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים).
* המפקיר את כרמו ולשחר השכים ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות.
* "והכהן הגדול מאחיו" - שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.
* בגמרא מובאים 3 מקורות לכך שהזרוע של מתנות כהונה היא דוקא זרוע ימנית.

דף קלה עמוד א
* פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני ראשית הגז.
* במשנה נאמר שראשית הגז לא נוהג במוקדשין - והגמרא מבררת את המקור לכך, ומבררת באלו קדשים יש צורך במקור מיוחד לכך (שהרי את קדשי מזבח ממילא יש איסור לגזוז).
* בהמת השותפים - חייבת בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר (ובהמה בשותפות עם עובד כוכבים לדעת כולם פטורה).

דף קלה עמוד ב
* ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - טבל וחולין מעורבים זה בזה דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: של ישראל חייב ושל עובד כוכבים פטור.
* רבא מפרט כמה דינים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: תרומה, חלה, פאה, בכורה, מזוזה.

דף קלו עמוד א
* רבא מפרט דינים נוספים שבהם רבי אלעאי מודה ששותפים ישראלים חייבים בהם אף שחיובם נאמר בלשון יחיד: מעשר, מתנות, בכורים, ציצית, מעקה.
* טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום.
* רב ביבי בר אביי ורב חנינא מסורא חולקים על רבא וסוברים שרבי אלעאי סובר בכל הדינים הללו ששותפים ישראלים פטורים.
* בברייתות נאמר שבהמת השותפים חייבת בבכורה ובמתנות, ור' אלעאי פוטרה.
* לדעת רבי אלעאי: מתנות וראשית הגז אין נוהגים אלא בארץ.
* ראשית הגז לא טובלת ולא חייבים עליה מיתה וחומש (שלא כמו תרומה).
* לדעת רבי אלעאי: לא מפרישים ראשית הגז מגז של שנה זו על של שנה אחרת (כמו תרומה).
* לדעת רבי אלעאי: ראשית הגז (כמו תרומה) - הגדל בחיוב חייב, בפטור פטור.

דף קלו עמוד ב
* לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) אי אפשר להפריש ממין על שאינו מינו.
* לדעת רבי אלעאי: בראשית הגז (כמו תרומה) צריך שיהיו שיריה ניכרין.
* היום המנהג הוא כך: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, אין דברי תורה מקבלין טומאה, אין חייב בכלאיים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
* משנתנו היא כדעת רבי שמעון הפוטר את הטרפות מראשית הגז [והמקור שלו הוא בלימוד גזירה שוה ממעשר בהמה].

דף קלז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים.
* כבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז.
* שוטף את הרחלים במים בנהר ליפותן והצמר נתלש מהם - חכמים ורבי יוסי נחלקו אם חייב או פטור מראשית הגז.
* לדעת רבי יוסי חייב בלקט רק כאשר קוצר כדרך קצירה, אך בדבר שרגילים לתולשו ביד תלישתו היא בכלל קצירה.
* במשנה נאמר שראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 2 רחלות לדעת ב"ש ו-5 רחלות לדעת ב"ה, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* לדעת רבי יוסי (ורבי פוסק כדבריו): ראשית הגז אינו נוהג אלא כשגוזז 4 רחלות.

דף קלז עמוד ב
* במשנה נאמר שלדעת חכמים חיוב ראשית הגז הוא רק אם יש 5 רחלות גוזזות כל שהן - וארבעה אמוראים נחלקו בביאור דבריהם.
* לדעת רב ושמואל: ראשית הגז בששים, תרומה בששים, פאה בששים - והגמרא מבארת את דבריהם.
* רבי יוחנן סיפר שהוא היה יושב 17 שורות אחרי רבי ורב, ויצאו זיקוקי אש מהפה של כל אחד מהם לפה של השני, והוא לא הבין מה הם אומרים.

דף קלח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהשיעור של 5 סלעים הוא כדי שיספיק לכהן לעשות בגד קטן.
* תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
* גזז את צאנו, ולאחר גזיזת כל רחל היה מוכרה ומשאיר את הגז לעצמו, וכך עשה 5 פעמים - לדעת רב חסדא: חייב, ולדעת רב נתן בר הושעיא: פטור.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא הסובר את הדין המובא במשנה, שהיכן שהמוכר שייר לעצמו חלק מן הגיזה הוא מפריש גם על חלקו של הלוקח, ואם לא שייר לעצמו כלום הלוקח מפריש מחלקו.

דף קלח עמוד ב
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני שילוח הקן.
* ישנה מחלוקת בפוסקים האם מצות שילוח הקן מוטלת על כל אדם הרואה קן, או שהמצוה היא רק על אדם הרוצה ליטול את הבנים.
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בארץ ובחו"ל, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מראשית הגז (ומתנות).
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מאותו ואת בנו.
* בכל המקומות במסכת שנאמר שהדין נוהג בחולין ובמוקדשים, נאמר הדבר שלא לצורך, חוץ מגיד הנשה.
* עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח.

דף קלט עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ששילוח הקן לא נוהג במוקדשין - רב העמיד את המשנה במקדיש פירות שובכו, ושמואל העמיד את המשנה אפילו בקדשי בדק הבית (במקדיש תרנגולתו לבדק הבית).
* האומר "מנה זה לבדק הבית" ונגנבו או נאבדו - לדעת רבי יוחנן: עליו ליתן מנה אחר, וריש לקיש חולק.

דף קלט עמוד ב
* בערכין - גם אם לא אמר "עלי", הוא מתחייב באחריות המעות.
* הברייתא מביאה את המקור לכך ששילוח הקן נוהג רק בשאינו מזומן.
* מצא קן בים או בראשו של אדם - חייב בשילוח, מצא קן בשמים - לא חייב בשילוח.
* הגמרא מביאה את תשובות רב מתנה לשאלות בני פפונאי (משה מן התורה מנין, המן מן התורה מנין, אסתר מן התורה מנין, מרדכי מן התורה מנין).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שעוף טמא פטור משילוח הקן.