דף קכג עמוד א * לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל). * המפשיט עור בהמה או חיה כדי לעשות מהעור שטיח והפשיט יותר מכדי שיעור אחיזה בעור - לדעת רב: טהור המופשט ולא נטמא משום יד, לדעת רבי אסי: טפח הסמוך לבשר טמא בטומאת יד של הבשר. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי אסי, ומתרצת). * במשנה במסכת כלים נאמר שטלית שנטמאה אם קרע את רובה טהורה - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: מדובר דוקא בטלית שהיא טבולת יום, ורבה מקשה על דבריו שתי קושיות, ורב יוסף (בתחילת העמוד הבא) מתרץ. דף קכג עמוד ב * הגמרא מביאה שתי הוכחות שלא גוזרים שמא ישנה מהשיעור הנצרך (ושלא כדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה שבסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * בהמת טרפה של מוקדשים שנשחטה, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה. * טלית שנקרעה רובה טהורה, רק אם לא שייר בה בטלית כדי מעפורת. * עור שנטמא - לדעת ריש לקיש: לא נטהר בחתיכת רובו, ורבי יוחנן חולק. (והגמרא מקשה כמה קושיות על ריש לקיש, ומתרצת).
דף קכד עמוד א * הגמרא מבררת את האופן בו תנור (גדול וקטן) נטהר מטומאתו. * טלית טמאה שנקרעה רובה טהורה אף אם שייר בה כדי מעפורת - והאמוראים חולקים אם דין זה אמור אף בעור (לפי הלישנא השניה, המובאת בעמוד זה). * עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הבשר לא בטל לגבי העור - ומחדש עולא בשם רבי יוחנן (לפי האפשרות הראשונה בגמרא) שדין זה אמור רק אם פלטתו חיה, אך אם פלטתו סכין בטל הבשר לגבי העור (אם הבשר מרודד). (אך לפי האפשרות השניה בגמרא דברי רבי יוחנן נאמרו על דין אחר המובא בסיפא של המשנה בנוגע לעור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה). דף קכד עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר שלדעת רבי ישמעאל אם היו על העור כשני חצאי זיתים בשר נבלה, מטמא במשא ולא במגע - ובר פדא ורבי יוחנן חולקים אם רבי ישמעאל לא מטמא במגע גם כאשר נגע בשני חצאי הבשר עצמם בזה אחר זה (ולא רק כאשר נגע בעור מאחוריו). * קולית סתומה - רב אויא סבא מסתפק אם מטמאה במשא לדעת רבי ישמעאל. * לדעת עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם, אפילו מוליך ומביא כל היום כולו - טהור, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.
דף קכה עמוד א * במשנה נאמר: "קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא" - והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לבאר מדוע המשנה נקטה "נוגע" ולא "מאהיל". * עצמות קודשים ששימשו נותר - מטמאים את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. * קולית ששפה (=נסרה במגל או בסכין) לאורכה - טמאה (ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח, כי מוח שהיה עתיד לבוא מבפנים מעלה ארוכה). * רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין מביא הוכחה ממשנה במסכת אהלות שקוראים למאהיל "נוגע", והגמרא דוחה את הראיה. דף קכה עמוד ב * הגמרא (לפי ביאור רבא החולק על אביי) מביאה הוכחה שרבי יוסי הוא זה שקורא למאהיל "נוגע". * רבא מביא הוכחה לדבריו שרבי יוסי קורא "נוגע" גם לאוהל מעל טפח, ואביי דוחה את ההוכחה. * לדעת אביי: רבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה (ומביא לכך הוכחה מדבריו בברייתא שנשנתה על משנה במסכת אהלות).
דף קכו עמוד א * בברייתא בתחילת העמוד מובא שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת אהלות שממנה עולה לכאורה שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה כן בוקעת, ורבא מתרץ. * כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה (וצווארו לפנים) - במשנה במסכת אהלות מובאות ארבע דעות של תנאים מתי הבית טמא. דף קכו עמוד ב * רבי שמעון הוא זה שחולק על רבי יוסי (שבדף הקודם) וסובר שהמאהיל לא נקרא "נוגע". * לדעת רבי שמעון: מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ואינו מטמא באהל, גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבדף הקודם), שהנוגע בקולית נבלה סתומה - טהור, והנוגע בקולית נבלה נקובה - טמא. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה, שביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת. * במשנה נאמר שהנוגע בבשר של עכבר שחציו בשר וחציו אדמה טמא, והדעות בגמרא חולקות אם זה רק בתנאי שהשריץ על פני כולו.
דף קכז עמוד א * הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שעכבר שבים (דג הדומה לעכבר ועכבר שמו) טהור, ואת המקור לכך שעכבר הארץ מטמא גם כשירד לים, ואת המקור לכך שאף עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. * אם יש ספק אם נגע בטומאה צפה הרי הוא טהור אף ברשות היחיד. * כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה. * הגמרא מביאה מימרות של אמוראים בגנות תושבי העיר נרש. * הערוד נוצר מנחש שבא על צב. * כל שתשמישן ועיבורן שוה יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה אין יולדין ומגדלין זה מזה. דף קכז עמוד ב * אבר מן החי מטמא כנבילה רק לאחר שיפול לגמרי מהבהמה. * אבר ובשר המדולדלים בבהמה נחשבים כמחוברים לענין שאין בהם דין אבר ובשר מן החי ואעפ"כ ראויים הם לקבל טומאת אוכלים כאילו הם תלושים. * לדעת שמואל: תאנים שיבשו בעודן מחוברות באילן - מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת. * במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון לגבי אבר ובשר המדולדלים בבהמה, ונשחטה הבהמה, אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה שתי דעות של אמוראים (רבה ואביי) לבאר את טעם מחלוקתם.
דף קכח עמוד א * במשנה (שבעמוד הקודם) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון לגבי אבר ובשר המדולדלים בבהמה, ונשחטה הבהמה, אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה ארבע דעות נוספות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם. * הגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שאלות שונות של אמוראים בנוגע לדין "יד" (מתי דבר מסוים נעשה יד לדבר אחר). דף קכח עמוד ב * בשר הפורש מאבר מן החי - לא מטמא, בשר הפורש מאבר מן הנבלה - מטמא. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאבר מן החי מטמא. * שלושה תנאים נחלקו מה המקור לכך שבשר הפורש מן החי ובשר הפורש מן השרצים לא מטמא. (והגמרא מבארת את ההבדל בין התנאים, וכן מבארת מדוע היה צורך לומר שנחלקו בשני המקרים הללו ולא היה מספיק לציין את מחלוקתם רק במקרה אחד). * החותך כזית בשר מאבר מן החי: חתכו ואחר כך חישב עליו לאכילה - טהור, חישב עליו לאכילה ואחר כך חתכו - טמא.
דף קכט עמוד א * לדעת רבי מאיר: טומאת בית הסתרים מטמאה. * הגמרא מביאה כמה דינים בהם אמורא אחד סבר שהטומאה שנאמרה בהם היא לא מהתורה, אך הגמרא דוחה את הוכחתו בהתבסס על העיקרון "כששימש - מעשה עץ שימש". דף קכט עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מסתפקת על מה מוסבים דברי רבי שמעון שבמשנה (שטיהר), ומסיקה שדבריו מוסבים על הסיפא של המשנה (ולא על הרישא ולא על המציעתא). * רבי יוחנן מבאר את טעמו של רבי שמעון כך: "מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל. * לדעת רבי אליעזר: אבר מן החי מטמא, אך לא אבר מן המת (וכך דעת רבי שמעון שבמשנה לפי הביאור הראשון שבגמרא), ולדעת רבי יהושע: קל וחומר הוא שאבר מן המת מטמא. * כזית בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - התנאים חולקים אם טמאים או טהורים (ורבי שמעון שבמשנה, לפי הביאור השני בגמרא, מטהר את שניהם).
דף קל עמוד א * פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה ("מתנות"). * החידוש בתחילת המשנה הוא שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין (ע"פ רש"י). * במשנה מבואר שלולי הלימוד מהפסוק ("אוֹתָם") היינו לומדים מחולין בקל וחומר שזרוע לחיים וקיבה נוהגים אף במוקדשין, והגמרא מבארת מדוע לא ניתן לפרוך קל וחומר זה. * הגמרא מבארת מדוע לא ניתן ללמוד מקודשים בקל וחומר שחולין חייבים בחזה ושוק. דף קל עמוד ב * לדעת רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, והמקור לכך הוא או מהמילה "זֶה" (שבפסוק "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים"), או בגלל שזהו ממון שאין לו תובעים. * אין נותנים מתנה לכהן עם הארץ. * הגמרא מקשה כמה קושיות על רב חסדא (מברייתות וממשנה), ומתרצת.
דף קלא עמוד א * הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב חסדא, שאמר שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, ומתרצת. * הגמרא מביאה משנה ובה מפורטים "תשעה נכסי כהן" (ורש"י מפרט "חמשה עשר נכסי כהן" ומבאר שהם כלולים בתשעה שבמשנה). * רב מסתפק אם הלויים חייבים לתת זרוע לחיים וקיבה, ולכן פטר את הלויים מלתת מתנות אלו (כי המוציא מחברו עליו הראיה). דף קלא עמוד ב * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מקשה כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב, ובעקבות הקושיה האחרונה (שאותה הגמרא לא מתרצת) מסיקה שיש בדין זה מחלוקת תנאים. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב וכדעת רב חסדא. * לדעת עולא: כהנת זכאית לקבל את המתנות (זרוע לחיים וקיבה).
דף קלב עמוד א * מרימר מכריע להלכה כדעת עולא שאפשר לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנת. * מרימר מכריע להלכה כרב אדא בר אהבה שגם בנה של לויה (אפילו מישראל) פטור מפדיון הבן כמו בנו של לוי. * כוי - לדעת חכמים לפי רב הונא בר חייא: חייב בחצי מתנות, לדעת רבי אליעזר: פטור מן המתנות, לדעת חכמים לפי רבי יוחנן: חייב בכל המתנות. * חיוב מתנות הוא אם שחט שור או שה ולא רק אם שחט את שניהם. דף קלב עמוד ב * רבא מדייק מהמשנה (שאמרה: "השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות") ש"הדין עם הטבח" (דינו של הכהן לתבוע את המתנות מן הטבח ששחט את הבהמה ואע"פ שאין הבהמה של טבח אלא משל אחרים). * כהן ששוחט לצורך עצמו פטור ממתנות ("מֵאֵת הָעָם" ולא מאת הכהנים), אך כהן ששוחט בהמות של עצמו כדי למוכרם לאחרים חייב במתנות ("מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח"). * כהן טבח פטור ממתנות במשך 2-3 השבועות הראשונים אם לא פתח חנות קבועה למכירת בשר. * במצות עשה, כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. * הזרוע ניתנת לכהן אחד, והקיבה ניתנת לכהן אחד, והלחיים ניתנות לשני כהנים (בבהמה דקה). * לדעת רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. (והגמרא מכריעה שאין הלכה כך). * לדעת רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל. * לדעת רב חסדא: עשרים וארבע מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, והגמרא דוחה את דבריו. * כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
דף קלג עמוד א * אסור לכהן לחטוף מעצמו את המתנות (זרוע לחיים וקיבה) קודם שניתנו לו. * "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" - רבי מאיר ביאר שחטאם של בני שמואל לא היה עבירת גזל אלא שהיו תובעים בפיהם את חלק לויה (מעשר ראשון). * כהן שבני העיר מכירים ואוהבים אותו, יכול לזכות את המתנות שעתידים לתת לו (אף שעדיין לא זכה בהם בפועל) לתלמיד חכם עני. * כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנום / כזורק אבן למרקוליס. * במשנה (בדף הקודם) נאמר שהמשתתף עם עובד כוכבים לא צריך לרשום (לעשות סימן בבהמה זו שיהא ניכר שיש בה שותפות עם עובד כוכבים, ולכך היא פטורה מן המתנות), והגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שכן צריך לרשום, ומתרצת בעמוד הבא. דף קלג עמוד ב * אין אמונה בעובד כוכבים (=אין ישראל רגילים להאמין לגויים בשמירת ממונם). * המוכר פסולי המוקדשין שנפדו ושחטן ומכרן - צריך לרשום אלא אם זה בכור או מעשר. * כהן או עובד כוכבים שהוא שותף בראש או ביד או במעיים של הבהמה - לדעת רב הונא: פטור הישראל רק מאותה מתנה בה הוא שותף, לדעת חייא בר רב (והגמרא דוחה את דבריו מברייתא): פטור מכל המתנות. * עשרים וארבע מתנות כהונה הן (עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים) וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח - כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח. * כהן שמכר (קודם שחיטה) לטבח רק את הראש - חייב הטבח במתנות לחיים.
דף קלד עמוד א * כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" - הברייתות חולקות אם התנאי חל או לא חל ונותנן ישראל לכל כהן שירצה. (אך אם אמר לו "חוץ מן המתנות" - התנאי חל). * אם שקל הטבח בעצמו את הבשר ונתנו ללוקח עם המתנות שבו - לדעת רב: תובע הכהן (אף) את הטבח שייתן לו את המתנות, לדעת רב אסי: תובע הכהן את הלוקח. * גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו - רצה מזה גובה רצה מזה גובה. * לדעת רבי מאיר: ספק לקט - לקט. * ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא (ולכן: גר שנתגייר והיתה לו פרה וספק אם נשחטה לפני או אחרי שהתגייר - פטור מלתת את המתנות). דף קלד עמוד ב * לדעת רב ששת: אם אין עניים - מותר לקחת את הלקט ("לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים). * המפקיר את כרמו ולשחר השכים ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשרות. * "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" - שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר (ואחרים מוסיפים ואומרים שאם אין לו אז אחיו הכהנים מגדלין אותו). * הגמרא מביאה שלושה מקורות לכך שהזרוע של מתנות כהונה היא דוקא זרוע ימנית.
