דף קטז עמוד א
* רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שבשר בחלב אסור רק באכילה אך מותר בהנאה.
* רבי עקיבא למד מהמילה "גדי" שבעוף אין איסור בשר בחלב, ורבי יוסי הגלילי למד זאת מהמילים "בחלב אמו".
* רבי יוסי הגלילי סבר שאין איסור בשר בחלב בעוף אפילו לא מדרבנן.

דף קטז עמוד ב
* אם מלחו את הקיבה ביחד עם החלב הקרוש שבתוכה - לדעת רש"י: אותו חלב אסור באיסור גמור של בשר בחלב ואם העמידו בו גבינה גם היא נאסרת (וכתב על הראיה שמביאים המתירים שהיא רחוקה "כרחוק מזרח ממערב", וכתב על עצמו שהיה נוהג היתר "וטועה הייתי בכך").
* הגמרא מביאה 2 פירושים לביאור המקרים במשנה ("קבת עובד כוכבים ושל נבלה").
* הגמרא מכריעה להלכה שאפשר להעמיד גבינה על ידי חלב הנמצא בקיבת נבלות או על ידי חלב שנמצא בקיבת בהמה שנשחטה על ידי עובד כוכבים.

דף קיז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבחלב יש דין מעילה, ואפילו בחלב של קדשים קלים לאחר שנזרק דמם.
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבדם אין דין מעילה.
* אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו (חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה לדעת חכמים, עגלה ערופה).

דף קיז עמוד ב
* יש 3 פסוקים בדם: אחד למעט מדין נותר, אחד למעט מדין מעילה, ואחד למעט מטומאה (אבל למעט מדין פיגול לא צריך פסוק).
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בטומאת אוכלים וטומאת נבלות.
* "שומרים לטומאה קלה (=השומרים של האוכל מצטרפים לכביצה לטומאת אוכלים), ולא שומרים לטומאה חמורה (=לטומאת נבלות)".

דף קיח עמוד א
* הנוגע בעור שכנגד בשר נבלה מאחוריו - טמא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"ידות" מכניסים ומוציאים את הטומאה, ומבררת את המקור לכך ש"שומר" אף מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין וטמאה.

דף קיח עמוד ב
* מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, אבל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
* יש 3 לימודים נפרדים ביחס לשומר: שומר של זרעים, שומר של אילנות, שומר של בשר ביצים ודגים.
* האמוראים נחלקו אם יש "יד" להכשר, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם בפסוק או בסברה.
* לדעת רב: אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, ורבי יוחנן חולק עליו.

דף קיט עמוד א
* הגמרא מקשה (מ-4 מקורות) ודנה לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) במחלוקת רב ורבי יוחנן (שנחלקו אם אין או יש יד לפחות מכזית ושומר לפחות מכפול).
* רב שאמר שאין שומר לפחות מכפול, מודה שלבריה שלמה יש שומר אף בפחות מכפול.

דף קיט עמוד ב
* אין שומר על גבי שומר נחשב שומר.
* שומר אוכל שחלקו - רב אושעיא מסתפק אם מצטרפים שני השומרים עם האוכל שבתוכם לשיעור כביצה.
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"יד".
* כל נקב בקלף שהדיו עובר עליו - אינו נקב (לענין כתיבה תמה הנדרשת בתפילין).

דף קכ עמוד א
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"שומר" (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* הגמרא מבררת מה זה "רוטב" ומה זה "קיפה" המוזכרים במשנה בתחילת הפרק.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמיחוי של חלב חמץ ונבלת עוף טהור נחשב כמותם, ומבררת מדוע צריך מקור נפרד לכל אחד מהם.

דף קכ עמוד ב
* הגמרא מבררת (בסוף בעמוד הקודם) מדוע יש צורך למקור נפרד לכך שבשרצים מיחוי שלו כמותו, ומבררת (בתחילת עמוד זה) מדוע חלב חמץ ונבלה לא נלמדים משרצים.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך ש"הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן".
* דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש (לאוכל בשגגה) ור' יהושע פוטר - הגמרא מבררת את שורש מחלוקתם.

דף קכא עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שלדעת חכמים האלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין - ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא רק לבשר שפלטתו סכין או אף ל"מרטקא" (=גיד השדרה והצואר).
* במשנה בטהרות נאמר "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין" - והגמרא מבארת במה המדובר.
* רבי אסי הביא שיש תנאים ששונים שישראל ששחט בהמה טמאה וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה - אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה אלא צריכה מחשבה והכשר מים ממקום אחר.
* כל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא צריך הכשר.

דף קכא עמוד ב
* שחט בה בבהמה טמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת - לדעת חזקיה אין בה איסור אבר מן החי, ורבי יוחנן חולק [ורב אושעיא שנה ברייתא כמותו].
* הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו.
* ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת, ונמצאת הבהמה באוהל המת ובבטנה כלים טהורים שבלעה לפני השחיטה - לדעת אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה מלהיטמא.

דף קכב עמוד א
* לדעת רבי ישמעאל העור לא מבטל חצאי כזית בשר שעליו (ולא משנה אם פלטתו חיה או סכין), ורבי עקיבא חולק.
* עור אדם - לפי הלישנא הראשונה בדעת עולא: טהור מהתורה אך חכמים גזרו טומאה (גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין), לפי הלישנא השניה בדעת עולא: טמא מהתורה.
* עור חטרת (דבשת) של גמל הרכה, כל זמן שלא טענה משוי, מטמא כבשרו.

דף קכב עמוד ב
* עור הראש של עגל הרך - רבי יוחנן סובר שלא מטמא כבשרו, והמשנה (בעמוד א) שסוברת שכן מטמא היא דעת יחיד.
* רב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שעור תנשמת מטמא כבשרו, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם.
* במשנה (בעמוד א) נאמר שאם "שהילך בהן כדי עבודה טהורין" - והגמרא מבארת שמדובר על שיעור זמן של הליכת 4 מילין [ושיעור זה נאמר גם "לגבל ולתפלה ולנטילת ידים"].

דף קכג עמוד א
* המפשיט עור בהמה או חיה כדי לעשות מהעור שטיח והפשיט יותר מכדי שיעור אחיזה בעור - לדעת רב: טהור המופשט ולא נטמא משום יד, לדעת רב אסי: טפח הסמוך לבשר נשאר טמא בטומאת יד של הבשר.
* במשנה במסכת כלים נאמר שטלית שנטמאה אם קרע את רובה טהורה - ונחלקו האמוראים אם מדובר בטלית שהיא טבולת יום או לא.

דף קכג עמוד ב
* הגמרא מביאה 2 הוכחות שלא גוזרים שמא ישנה מהשיעור הנצרך (שלא כדעת רבה בר אבוה שבסוף העמוד הקודם), ומתרצת.
* בהמת טרפה של מוקדשים שנשחטה, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה.
* עור שנטמא - לדעת ריש לקיש: לא נטהר בחתיכת רובו, ורבי יוחנן חולק. (והגמרא מקשה כמה קושיות על ריש לקיש, ומתרצת).

דף קכד עמוד א
* הגמרא מבררת את האופן בו תנור נטהר מטומאתו.
* טלית טמאה שנקרעה רובה טהורה אף אם שייר בה כדי מעפורת - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף בעור (לפי הלישנא השניה, המובאת בעמוד זה).
* עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הבשר לא בטל לגבי העור - ומחדש עולא בשם רבי יוחנן שדין זה אמור רק אם פלטתו חיה, אך אם פלטתו סכין בטל הבשר לגבי העור (אם הבשר מרודד).

דף קכד עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) נאמר שלדעת רבי ישמעאל אם היו על העור כשני חצאי זיתים בשר נבלה, מטמא במשא ולא במגע - ונחלקו האמוראים אם רבי ישמעאל לא מטמא במגע גם כאשר נגע בשני חצאי הבשר עצמם בזה אחר זה (ולא רק כאשר נגע בעור מאחוריו).
* קולית סתומה - רב אויא סבא מסתפק אם מטמאה במשא לדעת רבי ישמעאל.
* לדעת עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפי' מוליך ומביא כל היום כולו טהור, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.

דף קכה עמוד א
* במשנה נאמר: "קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא" - ובגמרא מובאים 3 דעות של אמוראים לבאר מדוע המשנה נקטה "נוגע" אך לא "מאהיל".
* עצמות קדשים ששימשו נותר - מטמאין את הידים, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור.
* קולית ששפה לארכה - טמאה (ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח, כי מוח שהיה עתיד לבא מבפנים מעלה ארוכה).

דף קכה עמוד ב
* הגמרא (לפי ביאור רבא) מביאה הוכחה שרבי יוסי הוא זה שקורא לאהל "נוגע".
* לדעת אביי: רבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה (ומביא לכך הוכחה מדבריו בברייתא שנשנתה על משנה במסכת אהלות).

דף קכו עמוד א
* בברייתא בתחילת העמוד מובא שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת אהלות שממנה עולה לכאורה שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה כן בוקעת, ורבא מתרץ.
* כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה - במשנה במסכת אהלות מובאות 4 דעות של תנאים מתי הבית טמא.

דף קכו עמוד ב
* רבי שמעון הוא זה שחולק על רבי יוסי וסובר שטומאת אוהל וטומאת מגע אינם משם אחד של טומאה ואינם מצטרפים לטמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבדף הקודם), שהנוגע בקולית נבלה סתומה טהור, והנוגע בקולית נבלה נקובה טמא.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה, שביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת.
* במשנה נאמר שהנוגע בבשר של עכבר שחציו בשר וחציו אדמה טמא, ונחלקו הדעות בגמרא אם זה רק בתנאי שהשריץ על פני כולו.

דף קכז עמוד א
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך, שדג הנקרא עכבר שבים - טהור, ואת המקור לכך שעכבר הארץ מטמא גם כשירד לים.
* אם יש ספק אם נגע בטומאה צפה הרי הוא טהור אף ברשות היחיד.
* כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה.
* הגמרא מביאה מימרות של אמוראים בגנות תושבי העיר נרש.
* הערוד נוצר מנחש שבא על צב.

דף קכז עמוד ב
* אבר מן החי מטמא כנבילה רק לאחר שיפול לגמרי מהבהמה.
* אבר ובשר המדולדלים בבהמה נחשבים כמחוברים לענין שאין בהם דין אבר מן החי ואעפ"כ ראויים הם לקבל טומאת אוכלים כאילו הם תלושים.
* לדעת שמואל: תאנים שיבשו בעודם מחוברות באילן - מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת.
* במשנה נאמר שאבר ובשר המדולדלים בבהמה, אם נשחטה הבהמה, נחלקו התנאים אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה 2 דעות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם.