דף קיב עמוד א * אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח. * מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו. * לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליו בשר אדום אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו. (וזה רק כאשר הדם עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין וכאשר היה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה). (אך יש אמוראים שחולקים על שמואל ומתירים). * לדעת שמואל: אין מניחים כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. (ורב אשי מקשה וחולק עליו). דף קיב עמוד ב * דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין. * "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן. * לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור, כי ציר הטרפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).
דף קיג עמוד א * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור), ומתרצת. * אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה (וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח). * בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים. * אין מניחים בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. * השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה - הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. * המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה. דף קיג עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" היא לכל בהמה. * הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה. * "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה. * איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם. * המבשל חֵלֶב בְּחָלָב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.
דף קיד עמוד א * לענין בישול בשר בחלב - מי חלב לא נחשבים כחלב (ולכן: המבשל בשר במי חלב - פטור). * הברייתא מבררת ומביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי גם בחלב פרה ורחל. * הברייתא והגמרא מבררות את המקור לכך שאסור לבשל בשר בחלב "אחותו גדולה" ובחלב "אחותו קטנה" (ורש"י מביא שני פירושים לבאר מה זה "אחותו גדולה" ו"אחותו קטנה"). דף קיד עמוד ב * הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדיה בחלב שיצא ממנה בעודה בחיים. (והגמרא דנה בביאור את דברי הברייתא). * רב אשי מביא את המקור לכך ש"בשר בחלב" אסור באכילה ("לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל) ואסור בהנאה ("כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה").
דף קטו עמוד א * בעמוד הקודם רב אשי ביאר שאיסור אכילה בבשר בחלב נלמד מ"לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - ולאור מקור זה מקשה הגמרא על כמה דינים (מעשה שבת, חורש בשור וחמור, חוסם פי פרה ודש בה, כלאי זרעים, אותו ואת בנו, שילוח הקן) מדוע לא נאסרו באכילה ובהנאה. * ריש לקיש לומד שבשר בחלב אסור באכילה והנאה מהפסוק "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל". דף קטו עמוד ב * הגמרא מביאה מקורות נוספים לכך שבשר בחלב אסור בהנאה. * דבי רבי ישמעאל תנא: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שלוש פעמים - אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. * דבר הלמד ב"מה הצד" - אפשר לפרוך אותו רק מגופו אך לא מעלמא, ואפשר לפרוך אותו גם מדברים שאינם קולא וחומרא.
דף קטז עמוד א * אם היה מין התבואה או הירק זרוע מעיקרו מתחילתו בתוך הכרם - הרי הוא נאסר מיד בהשרשה, ואם בתחילה נזרע והשריש בהיתר מחוץ לכרם - אם הוסיף נאסר, ואם לא הוסיף לא נאסר. * רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שבשר בחלב אסור רק באכילה אך מותר בהנאה. * הגמרא מבארת את המקור לדעתו של רבי עקיבא הסובר שאין איסור מהתורה בבישול בשר בחלב בחיה בעוף ובבהמה טמאה. * רבי עקיבא לומד מהמילה "גדי" שבעוף אין איסור בשר בחלב, ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהמילים "בחלב אמו". * ההבדל בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: (1) בישול בשר חיה בחלב - לדעת רבי עקיבא אסור מדרבנן ולדעת רבי יוסי הגלילי אסור מהתורה. (2) בישול בשר בחלב בעוף - לדעת רבי עקיבא אסור מדרבנן ולדעת רבי יוסי הגלילי מותר אף מדרבנן. * רבי יוסי הגלילי סובר שאין איסור בשר בחלב בעוף אפילו לא מדרבנן. דף קטז עמוד ב * אם מלחו את הקיבה ביחד עם החלב הקרוש שבתוכה - לדעת רש"י: אותו חלב אסור באיסור גמור של בשר בחלב ואם העמידו בו גבינה גם היא נאסרת (וכתב על הראיה שמביאים המתירים שהיא רחוקה "כרחוק מזרח ממערב", וכתב על עצמו שהיה נוהג היתר [ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר] "וטועה הייתי בכך"). * הגמרא מביאה שני פירושים לביאור המקרים במשנה ("קבת עובד כוכבים ושל נבלה"). * הגמרא מכריעה להלכה שאפשר להעמיד גבינה על ידי חלב הנמצא בקיבת נבלות או על ידי חלב שנמצא בקיבת בהמה שנשחטה על ידי עובד כוכבים.
דף קיז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבחלב יש דין מעילה, ואפילו בחלב של קודשים קלים לאחר שנזרק דמם. * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבדם אין דין מעילה. * אין לך דבר שנעשה מצוותו ומועלים בו (חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה לדעת חכמים, עגלה ערופה). דף קיז עמוד ב * יש שלושה פסוקים בדם: אחד למעט מדין נותר, אחד למעט מדין מעילה, ואחד למעט מטומאה (אבל למעט מדין פיגול לא צריך פסוק). * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת דברים שמצטרפים לטומאת אוכלים אך לא לטומאת נבלות. * "שומרים לטומאה קלה (=השומרים של האוכל מצטרפים לכביצה לטומאת אוכלים), ולא שומרים לטומאה חמורה (=לטומאת נבלות)". (והגמרא מביאה ברייתות ובהם המקורות לדינים אלו).
דף קיח עמוד א * הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית - טהור, אך הנוגע בעור שיש עליו כזית בשר - טמא. * הגמרא מבררת באריכות את המקור לכך ש"ידות" מכניסים ומוציאים את הטומאה, ומבררת את המקור לכך ש"שומר" אף מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין טומאה. דף קיח עמוד ב * "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא", אבל "היכא דאיכא למידרש דרשינן". * יש שלושה לימודים נפרדים ביחס לשומר: שומר של זרעים, שומר של אילנות, שומר של בשר ביצים ודגים. * רב סובר ש"אין יד להכשר", ורבי יוחנן סובר ש"יש יד להכשר", והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם בפסוק או בסברה, ומביאה ברייתא כדעת רבי יוחנן. * לדעת רב: אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, ורבי יוחנן חולק עליו.
דף קיט עמוד א * הגמרא דנה לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) במחלוקת רב ורבי יוחנן (שנחלקו אם אין או יש יד לפחות מכזית ושומר לפחות מכפול), ומקשה (מ-4 מקורות) ומתרצת. * רב שסובר שאין שומר לפחות מכפול, מודה שלבריה שלמה יש שומר אף בפחות מכפול. דף קיט עמוד ב * אין שומר על גבי שומר נחשב שומר. * "שומר אוכל שחלקו" - רב אושעיא מסתפק אם מצטרפים שני השומרים עם האוכל שבתוכם לשיעור כביצה. (והגמרא מקשה מ-2 מקורות ומתרצת). * לפי הלישנא הראשונה בגמרא: לדעת ריש לקיש: שערה אחת (="נימא") לא נחשבת ל"יד", ורבי יוחנן חולק, ומודה ריש לקיש ב"נימא בין הנימין" שכן נחשבת ל"יד". * כל נקב בקלף שהדיו עובר עליו - אינו נקב (לעניין כתיבה תמה הנדרשת בתפילין). * לפי הלישנא אחרינא בגמרא: בשערה אחת בודדת כולם מודים שלא נחשבת ל"יד", והמחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן היא ב"נימא בין הנימין".
דף קכ עמוד א * לפי הלישנא השניה בגמרא: לדעת ריש לקיש: שערה אחת (="נימא") לא נחשבת ל"שומר", ורבי יוחנן חולק. * הגמרא מבררת מה זה "רוטב" ומה זה "קיפה" המוזכרים במשנה בתחילת הפרק. * הגמרא מבררת את המקור לכך שמיחוי של חֵלֶב חמץ ונבלת עוף טהור נחשב כמותם, ומבררת מדוע צריך מקור נפרד לכל אחד מהם. דף קכ עמוד ב * הגמרא מבררת (בסוף העמוד הקודם) מדוע יש צורך למקור נפרד לכך שבשרצים מיחוי שלו כמותו, ומבררת (בתחילת עמוד זה) מדוע חֵלֶב חמץ ונבלת עוף טהור לא נלמדים משרצים. * הגמרא מבררת את המקורות לכך ש"הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן". * דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש (לאוכל בשגגה) ורבי יהושע פוטר - הגמרא מבררת את שורש מחלוקתם (נחלקו האם לומדים "בדון מינה ומינה" או "בדון מינה ואוקי באתרה"). (ואח"כ הגמרא מביאה שתי משניות ומבארת שהן כדעת רבי יהושע).
דף קכא עמוד א * במשנה בתחילת הפרק נאמר שלדעת חכמים האלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין - והאמוראים חולקים אם הכוונה היא רק לבשר שפלטתו סכין או אף ל"מרטקא" (=גיד השדרה והצואר). * במשנה בטהרות נאמר "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין" - והגמרא מבארת במה המדובר. * רבי אסי הביא שיש תנאים ששונים שישראל ששחט בהמה טמאה וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה - אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה אלא צריכה מחשבה והכשר מים ממקום אחר. * כל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא צריך הכשר. דף קכא עמוד ב * שחט בה בבהמה טמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת - לדעת חזקיה אין בה איסור אבר מן החי, ורבי יוחנן חולק (ורב אושעיא שנה ברייתא כמותו). * הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו. * ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת, ונמצאת הבהמה באוהל המת ובבטנה כלים טהורים שבלעה לפני השחיטה - לדעת אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה מלהיטמא.
דף קכב עמוד א * למסקנת הגמרא: לדעת רבי ישמעאל העור לא מבטל חצאי כזית בשר שעליו (ולא משנה אם פלטתו חיה או סכין), ורבי עקיבא חולק. * עור אדם - לפי הלישנא הראשונה בדעת עולא: טהור מהתורה אך חכמים גזרו טומאה (גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין), לפי הלישנא השניה בדעת עולא: טמא מהתורה. * עור חטרת (דבשת) של גמל הרכה (היינו: כל זמן שלא טענה משוי) - מטמא כבשרו. דף קכב עמוד ב * עור הראש של עגל הרך (ועולא ורבי יוחנן חולקים עד מתי נקרא עגל הרך) - רבי יוחנן סובר שלא מטמא כבשרו, והמשנה (בעמוד א) שסוברת שכן מטמא היא דעת יחיד. * רב ורבי חנינא חולקים מה זה "בית הפרסות". * רב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שעור תנשמת מטמא כבשרו, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם. * במשנה (בעמוד א) נאמר "שהילך בהן כדי עבודה טהורין" - והגמרא מבארת שמדובר על שיעור זמן של הליכת ארבעת מילין (ושיעור זה נאמר גם "לגבל ולתפלה ולנטילת ידים").
דף קכג עמוד א * לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל). * המפשיט עור בהמה או חיה כדי לעשות מהעור שטיח והפשיט יותר מכדי שיעור אחיזה בעור - לדעת רב: טהור המופשט ולא נטמא משום יד, לדעת רבי אסי: טפח הסמוך לבשר טמא בטומאת יד של הבשר. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי אסי, ומתרצת). * במשנה במסכת כלים נאמר שטלית שנטמאה אם קרע את רובה טהורה - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: מדובר דוקא בטלית שהיא טבולת יום, ורבה מקשה על דבריו שתי קושיות, ורב יוסף (בתחילת העמוד הבא) מתרץ. דף קכג עמוד ב * הגמרא מביאה שתי הוכחות שלא גוזרים שמא ישנה מהשיעור הנצרך (ושלא כדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה שבסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * בהמת טרפה של מוקדשים שנשחטה, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה. * טלית שנקרעה רובה טהורה, רק אם לא שייר בה בטלית כדי מעפורת. * עור שנטמא - לדעת ריש לקיש: לא נטהר בחתיכת רובו, ורבי יוחנן חולק. (והגמרא מקשה כמה קושיות על ריש לקיש, ומתרצת).
