דף קיא עמוד א
* כבד שלוק הרבה מאוד - נחלקו התנאים אם נאסר.
* כבד צריך קריעה כי דם כנוס בתוכו, אך טחול לא צריך קריעה כי אין בו דם אלא שמנונית בלבד.
* הגמרא מכריעה להלכה: כבד או כחל הנצלים מתחת לבשר - מותרים, אך אם נצלים מעל בשר - הבשר אסור לכתחילה ומותר בדיעבד.

דף קיא עמוד ב
* סכין ששחט בה - אסור לחתוך בה רותח (מפני שחוזר ופולט בו).
* לדעת שמואל: מליח - הרי הוא כרותח, וכבוש - הרי הוא כמבושל.
* קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח (כשאין עובד כוכבים שיכול לטעום אם יש טעם דם).
* נותן טעם בר נותן טעם - רב אוסר ושמואל מתיר.
* ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה, וברכת היין - פוטרת כל מיני משקין שבסעודה.
* חזקיה משום אביי מכריע להלכה שצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.

דף קיב עמוד א
* אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח.
* מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו.
* לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר אדום (צלוי) אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו.
* לדעת שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו.

דף קיב עמוד ב
* דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין.
* "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן.
* לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור, כי ציר הטריפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).

דף קיג עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור), ומתרצת.
* אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה [וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח].
* בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים.
* אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב.
* המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" היא לכל בהמה.
* הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה.
* "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה.
* איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם.
* המבשל חלב בחלב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.

דף קיד עמוד א
* לענין בישול בשר בחלב - מי חלב לא נחשבים כחלב.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי גם בחלב פרה ורחל.
* הברייתא והגמרא מבררות את המקור לכך שאסור לבשל בשר בחלב "אחותו גדולה" ובחלב "אחותו קטנה" (ורש"י מביא 2 פירושים לבאר מה זה "אחותו גדולה" ו"אחותו קטנה").

דף קיד עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי בחלב שיצא ממנה בעודה בחיים. (והגמרא דנה לבאר את דברי הברייתא).
* רב אשי מביא את המקור לכך ש"בשר בחלב" אסור באכילה ("לא תאכל כל תועבה" - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל) ואסור בהנאה ("כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה").

דף קטו עמוד א
* בעמוד הקודם רב אשי ביאר שאיסור אכילה בבשר בחלב נלמד מ"לא תאכל כל תועבה" - ולאור מקור זה מקשה הגמרא על כמה דינים (מעשה שבת, חורש בשור וחמור, כלאי זרעים, אותו ואת בנו, שילוח הקן) מדוע לא נאסרו באכילה ובהנאה.
* ריש לקיש לומד שבשר בחלב אסור באכילה והנאה מהפסוק "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל".

דף קטו עמוד ב
* הגמרא מביאה מקורות נוספים לכך שבשר בחלב אסור בהנאה.
* דבי רבי ישמעאל תנא: "לא תבשל גדי בחלב אמו" 3 פעמים - אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול.
* דבר הלמד ב"מה הצד" - אפשר לפרוך אותו רק מגופו אך לא מעלמא, ואפשר לפרוך אותו גם מדברים שאינם קולא וחומרא.

דף קטז עמוד א
* רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שבשר בחלב אסור רק באכילה אך מותר בהנאה.
* רבי עקיבא למד מהמילה "גדי" שבעוף אין איסור בשר בחלב, ורבי יוסי הגלילי למד זאת מהמילים "בחלב אמו".
* רבי יוסי הגלילי סבר שאין איסור בשר בחלב בעוף אפילו לא מדרבנן.

דף קטז עמוד ב
* אם מלחו את הקיבה ביחד עם החלב הקרוש שבתוכה - לדעת רש"י: אותו חלב אסור באיסור גמור של בשר בחלב ואם העמידו בו גבינה גם היא נאסרת (וכתב על הראיה שמביאים המתירים שהיא רחוקה "כרחוק מזרח ממערב", וכתב על עצמו שהיה נוהג היתר "וטועה הייתי בכך").
* הגמרא מביאה 2 פירושים לביאור המקרים במשנה ("קבת עובד כוכבים ושל נבלה").
* הגמרא מכריעה להלכה שאפשר להעמיד גבינה על ידי חלב הנמצא בקיבת נבלות או על ידי חלב שנמצא בקיבת בהמה שנשחטה על ידי עובד כוכבים.

דף קיז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבחלב יש דין מעילה, ואפילו בחלב של קדשים קלים לאחר שנזרק דמם.
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבדם אין דין מעילה.
* אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו (חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה לדעת חכמים, עגלה ערופה).

דף קיז עמוד ב
* יש 3 פסוקים בדם: אחד למעט מדין נותר, אחד למעט מדין מעילה, ואחד למעט מטומאה (אבל למעט מדין פיגול לא צריך פסוק).
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בטומאת אוכלים וטומאת נבלות.
* "שומרים לטומאה קלה (=השומרים של האוכל מצטרפים לכביצה לטומאת אוכלים), ולא שומרים לטומאה חמורה (=לטומאת נבלות)".

דף קיח עמוד א
* הנוגע בעור שכנגד בשר נבלה מאחוריו - טמא.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"ידות" מכניסים ומוציאים את הטומאה, ומבררת את המקור לכך ש"שומר" אף מצטרף להשלים את שיעור האוכל לענין וטמאה.

דף קיח עמוד ב
* מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, אבל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
* יש 3 לימודים נפרדים ביחס לשומר: שומר של זרעים, שומר של אילנות, שומר של בשר ביצים ודגים.
* האמוראים נחלקו אם יש "יד" להכשר, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם בפסוק או בסברה.
* לדעת רב: אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול, ורבי יוחנן חולק עליו.

דף קיט עמוד א
* הגמרא מקשה (מ-4 מקורות) ודנה לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) במחלוקת רב ורבי יוחנן (שנחלקו אם אין או יש יד לפחות מכזית ושומר לפחות מכפול).
* רב שאמר שאין שומר לפחות מכפול, מודה שלבריה שלמה יש שומר אף בפחות מכפול.

דף קיט עמוד ב
* אין שומר על גבי שומר נחשב שומר.
* שומר אוכל שחלקו - רב אושעיא מסתפק אם מצטרפים שני השומרים עם האוכל שבתוכם לשיעור כביצה.
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"יד".
* כל נקב בקלף שהדיו עובר עליו - אינו נקב (לענין כתיבה תמה הנדרשת בתפילין).

דף קכ עמוד א
* ריש לקיש ורבי יוחנן נחלקו אם שערה אחת נחשבת ל"שומר" (לפי הלישנא השניה בגמרא).
* הגמרא מבררת מה זה "רוטב" ומה זה "קיפה" המוזכרים במשנה בתחילת הפרק.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שמיחוי של חלב חמץ ונבלת עוף טהור נחשב כמותם, ומבררת מדוע צריך מקור נפרד לכל אחד מהם.

דף קכ עמוד ב
* הגמרא מבררת (בסוף בעמוד הקודם) מדוע יש צורך למקור נפרד לכך שבשרצים מיחוי שלו כמותו, ומבררת (בתחילת עמוד זה) מדוע חלב חמץ ונבלה לא נלמדים משרצים.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך ש"הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן".
* דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש (לאוכל בשגגה) ור' יהושע פוטר - הגמרא מבררת את שורש מחלוקתם.

דף קכא עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שלדעת חכמים האלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין - ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא רק לבשר שפלטתו סכין או אף ל"מרטקא" (=גיד השדרה והצואר).
* במשנה בטהרות נאמר "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין" - והגמרא מבארת במה המדובר.
* רבי אסי הביא שיש תנאים ששונים שישראל ששחט בהמה טמאה וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה - אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה אלא צריכה מחשבה והכשר מים ממקום אחר.
* כל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא צריך הכשר.

דף קכא עמוד ב
* שחט בה בבהמה טמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת - לדעת חזקיה אין בה איסור אבר מן החי, ורבי יוחנן חולק [ורב אושעיא שנה ברייתא כמותו].
* הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו.
* ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת, ונמצאת הבהמה באוהל המת ובבטנה כלים טהורים שבלעה לפני השחיטה - לדעת אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה מלהיטמא.

דף קכב עמוד א
* לדעת רבי ישמעאל העור לא מבטל חצאי כזית בשר שעליו (ולא משנה אם פלטתו חיה או סכין), ורבי עקיבא חולק.
* עור אדם - לפי הלישנא הראשונה בדעת עולא: טהור מהתורה אך חכמים גזרו טומאה (גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין), לפי הלישנא השניה בדעת עולא: טמא מהתורה.
* עור חטרת (דבשת) של גמל הרכה, כל זמן שלא טענה משוי, מטמא כבשרו.

דף קכב עמוד ב
* עור הראש של עגל הרך - רבי יוחנן סובר שלא מטמא כבשרו, והמשנה (בעמוד א) שסוברת שכן מטמא היא דעת יחיד.
* רב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שעור תנשמת מטמא כבשרו, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם.
* במשנה (בעמוד א) נאמר שאם "שהילך בהן כדי עבודה טהורין" - והגמרא מבארת שמדובר על שיעור זמן של הליכת 4 מילין [ושיעור זה נאמר גם "לגבל ולתפלה ולנטילת ידים"].