דף קו עמוד א * מים הראשונים - האכילו בשר חזיר / נבלה, מים אחרונים - הוציאו את האשה מבעלה / הרגו את הנפש. * חמי האור - חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים (למים ראשונים), ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים. * חמי טבריא - במקומם: לדעת כולם מותר להטביל ידיו בהם, ליטול מהם בכלי: לדעת כולם אסור, עשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם: מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן אם גוזרים מחשש שיטול מחמי טבריא בכלי. (וגם התנאים חולקים בכך). * נטילת ידים לחולין - מפני סרך תרומה, ומפני שמצוה לשמוע דברי חכמים / רבי אלעזר בן ערך. * נטילת ידיים לפירות - לדעת רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות (וביאר רבא שזו רשות), לדעת רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. * אין מזמנין על הפירות. * שנים שאכלו - מצוה ליחלק (ולא יצא האחד בברכת חברו), אלא אם אחד מהם בור. דף קו עמוד ב * נטילת ידים לחולין - עד הפרק השני שבאמצע האצבעות, נטילת ידים לתרומה - עד הפרק השלישי (במקום חיבור האצבעות ליד), קידוש ידים ורגלים במקדש - עד מקום חיבור היד והזרוע. (כך דעת הברייתא, אך הגמרא מביאה דעות נוספות של אמוראים). * כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין, ובקידוש ידים ורגלים במקדש. * לדעת רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן שהנטילה תועיל לכל היום כולו (לאכילה, ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם). (ולפי לישנא אחת בגמרא בעמוד הבא רבי אבינא סובר שזה אפשרי רק בשעת הדחק).
דף קז עמוד א * צינור ששופכים לתוכו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות - אין נוטלין ממנו לידים (כי המים לא באו ישירות מ"כח גברא"). * כלי שניקב ב"כונס משקה" - אין נוטלין ממנו לידים (כי זה לא נחשב כלי). * כלי שאין בו רביעית - אין נוטלין ממנו לידים (לאדם אחד, אבל אם היה בו רביעית ונטל אדם אחד - יכול אדם אחר ליטול ממה שנשאר). * מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים, חמת וכפישה שתקנן - נוטלין מהם לידים, שק וקופה אע"פ שמקבלים - אין נוטלין מהם לידים. * הגמרא מסתפקת האם מי שלא נטל ידיו יכול לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל. דף קז עמוד ב * התירו מפה לאוכלי תרומה (כי כהנים זריזים הם ולא יבואו לגעת באוכל). * הגמרא מכריעה להלכה: אוכל מחמת מאכיל - צריך נטילת ידים, מאכיל - אינו צריך נטילת ידים. * בשר וגבינה שנוגעים זה בזה צריכים הדחה. * שני אכסנאים שלא מכירים זה את זה - רשאים לאכול על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה. (אך שני אחים, אף אם מקפידים זה על זה - לא רשאים).
דף קח עמוד א * אביי מדייק וטוען ש"טעמו ולא ממשו" בכל איסורים (מה שאוסרים בכל איסורים משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש, כגון שסילק את האיסור ואין כאן אלא טעמו) אסור מהתורה, אך רבא דוחה את דבריו. * לדעת רב: כיון שנתנה טיפת החלב טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (כדעת רבי יהודה שמין במינו לא בטל). * "אפשר לסוחטו" - לדעת רב ורבי חנינא ורבי יוחנן: אסור, לדעת שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש: מותר. דף קח עמוד ב * בישל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה - לדעת רב: אינו לוקה, לדעת לוי: לוקה. * הגמרא מוכיחה באריכות (עד סוף העמוד הבא) שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור.
דף קט עמוד א * הגמרא ממשיכה להוכיח בעמוד זה שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור. * רש"י מכריע להלכה כדעת רבי יהודה, ש"אפשר לסוחטו" אסור (וכולה נעשית נבלה), וש"מין במינו" לא בטל. דף קט עמוד ב * כחל (דד של בהמה) שלא קרעו ובישלו עם חלבו אינו עובר עליו - ללישנא הראשונה של רב (והגמרא מביאה ברייתא כדעה זו): הכחל מותר באכילה, ללישנא השניה של רב: הכחל אסור באכילה מדרבנן. * במשנה (בעמוד א) נאמר ש"הכחל קורעו ומוציא את דמו" - ומבאר רב יהודה שקורעו שתי וערב וטחו בכותל, ורבי אלעזר חולק וסובר שמספיק שתי או ערב (בקריעת הכחל לצורך צליה). * כל איסור שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו דבר אחר כמותו.
דף קי עמוד א * לפי רב כהנא: רב ראה שבני טטלפוש היו מזלזלים באיסור בשר בחלב ולכן החמיר עליהם ואסר להם כחל שבשלו בלא קריעה. * בסורא - לא אכלו כחל (רש"י: לגמרי, אפילו צלי ואפילו קרעו), בפומבדיתא (מקומו של רב יהודה) - כן אכלו. * חולי מעיין פטור מן התפילין. דף קי עמוד ב * טלית שאולה - כל שלושים יום פטורה מן הציצית. * כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרים עליה. * הכבד - אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת.
דף קיא עמוד א * אם חולטים את הכבד בחומץ או ברותחים הוא לא פולט דם. * כבד שלוק הרבה מאוד - התנאים חולקים אם נאסר. * כבד צריך קריעה (שתי וערב ומקום חיתוכו כלפי מטה) כי דם כנוס בתוכו, אך טחול לא צריך קריעה כי אין בו דם אלא שמנונית בלבד. * הגמרא מכריעה להלכה: מותר לכתחילה לצלות כבד או כחל מתחת הבשר והבשר מותר, אך אסור לכתחילה לצלות כבד או כחל מעל הבשר אך בדיעבד אם עשה כך הבשר מותר. דף קיא עמוד ב * סכין ששחט בה - אסור לחתוך בה רותח (מפני שחוזר ופולט בו). * לדעת שמואל: מליח - הרי הוא כרותח, וכבוש - הרי הוא כמבושל. * קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח (כשאין עובד כוכבים שיכול לטעום אם יש טעם דם). * דגים שעלו בקערה - לדעת רב: אסור לאכלן בכותח, לדעת שמואל: מותר. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת). * ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה, וברכת היין - פוטרת כל מיני משקין שבסעודה. * חזקיה משום אביי מכריע להלכה שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח ושצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.
דף קיב עמוד א * אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח. * מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו. * לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליו בשר אדום אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו. (וזה רק כאשר הדם עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין וכאשר היה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה). (אך יש אמוראים שחולקים על שמואל ומתירים). * לדעת שמואל: אין מניחים כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. (ורב אשי מקשה וחולק עליו). דף קיב עמוד ב * דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין. * "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכׇל הַשָּׁרֶץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן. * לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור, כי ציר הטרפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).
דף קיג עמוד א * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טרפה - אסור), ומתרצת. * אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה (וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח). * בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים. * אין מניחים בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. * השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה - הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים. * המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה. דף קיג עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" היא לכל בהמה. * הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה. * "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה. * איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם. * המבשל חֵלֶב בְּחָלָב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.
דף קיד עמוד א * לענין בישול בשר בחלב - מי חלב לא נחשבים כחלב (ולכן: המבשל בשר במי חלב - פטור). * הברייתא מבררת ומביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדי גם בחלב פרה ורחל. * הברייתא והגמרא מבררות את המקור לכך שאסור לבשל בשר בחלב "אחותו גדולה" ובחלב "אחותו קטנה" (ורש"י מביא שני פירושים לבאר מה זה "אחותו גדולה" ו"אחותו קטנה"). דף קיד עמוד ב * הברייתא מביאה את המקור לכך שאסור לבשל גדיה בחלב שיצא ממנה בעודה בחיים. (והגמרא דנה בביאור את דברי הברייתא). * רב אשי מביא את המקור לכך ש"בשר בחלב" אסור באכילה ("לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל) ואסור בהנאה ("כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה").
דף קטו עמוד א * בעמוד הקודם רב אשי ביאר שאיסור אכילה בבשר בחלב נלמד מ"לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה" - ולאור מקור זה מקשה הגמרא על כמה דינים (מעשה שבת, חורש בשור וחמור, חוסם פי פרה ודש בה, כלאי זרעים, אותו ואת בנו, שילוח הקן) מדוע לא נאסרו באכילה ובהנאה. * ריש לקיש לומד שבשר בחלב אסור באכילה והנאה מהפסוק "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל". דף קטו עמוד ב * הגמרא מביאה מקורות נוספים לכך שבשר בחלב אסור בהנאה. * דבי רבי ישמעאל תנא: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שלוש פעמים - אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. * דבר הלמד ב"מה הצד" - אפשר לפרוך אותו רק מגופו אך לא מעלמא, ואפשר לפרוך אותו גם מדברים שאינם קולא וחומרא.
דף קטז עמוד א * אם היה מין התבואה או הירק זרוע מעיקרו מתחילתו בתוך הכרם - הרי הוא נאסר מיד בהשרשה, ואם בתחילה נזרע והשריש בהיתר מחוץ לכרם - אם הוסיף נאסר, ואם לא הוסיף לא נאסר. * רבי שמעון חולק על המשנה וסובר שבשר בחלב אסור רק באכילה אך מותר בהנאה. * הגמרא מבארת את המקור לדעתו של רבי עקיבא הסובר שאין איסור מהתורה בבישול בשר בחלב בחיה בעוף ובבהמה טמאה. * רבי עקיבא לומד מהמילה "גדי" שבעוף אין איסור בשר בחלב, ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהמילים "בחלב אמו". * ההבדל בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: (1) בישול בשר חיה בחלב - לדעת רבי עקיבא אסור מדרבנן ולדעת רבי יוסי הגלילי אסור מהתורה. (2) בישול בשר בחלב בעוף - לדעת רבי עקיבא אסור מדרבנן ולדעת רבי יוסי הגלילי מותר אף מדרבנן. * רבי יוסי הגלילי סובר שאין איסור בשר בחלב בעוף אפילו לא מדרבנן. דף קטז עמוד ב * אם מלחו את הקיבה ביחד עם החלב הקרוש שבתוכה - לדעת רש"י: אותו חלב אסור באיסור גמור של בשר בחלב ואם העמידו בו גבינה גם היא נאסרת (וכתב על הראיה שמביאים המתירים שהיא רחוקה "כרחוק מזרח ממערב", וכתב על עצמו שהיה נוהג היתר [ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר] "וטועה הייתי בכך"). * הגמרא מביאה שני פירושים לביאור המקרים במשנה ("קבת עובד כוכבים ושל נבלה"). * הגמרא מכריעה להלכה שאפשר להעמיד גבינה על ידי חלב הנמצא בקיבת נבלות או על ידי חלב שנמצא בקיבת בהמה שנשחטה על ידי עובד כוכבים.
דף קיז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבחלב יש דין מעילה, ואפילו בחלב של קודשים קלים לאחר שנזרק דמם. * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה, שבדם אין דין מעילה. * אין לך דבר שנעשה מצוותו ומועלים בו (חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה לדעת חכמים, עגלה ערופה). דף קיז עמוד ב * יש שלושה פסוקים בדם: אחד למעט מדין נותר, אחד למעט מדין מעילה, ואחד למעט מטומאה (אבל למעט מדין פיגול לא צריך פסוק). * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת דברים שמצטרפים לטומאת אוכלים אך לא לטומאת נבלות. * "שומרים לטומאה קלה (=השומרים של האוכל מצטרפים לכביצה לטומאת אוכלים), ולא שומרים לטומאה חמורה (=לטומאת נבלות)". (והגמרא מביאה ברייתות ובהם המקורות לדינים אלו).
