דף קב עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ושל רבי אליעזר הסוברים שאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאינו נוהג אלא בטהורים.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר הסובר שאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (ולא בחיה ועוף).
* לדעת כולם: בן נח מוזהר על אבר מן החי על הטמאים כטהורים.
* לדעת רב: אבר מן החי צריך כזית כדי להתחייב עליו.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף עמוד א) 3 קושיות (ממשנה בטהרות, מדברי רב, מברייתא) על דעת רב, ומתרצת.
* רבי יוחנן: "לא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וריש לקיש חולק וסובר שבשר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש עם הבשר".

דף קג עמוד א
* בהמה טרפה שאכל ממנה אבר מן החי - לדעת ר' יוחנן: חייב שתים, לדעת ר' שמעון בן לקיש: חייב אחת. (הגמרא מביאה 4 הסברים לבאר במה נחלקו).
* אכל אבר מן החי מבהמה אחת ובשר טרפה מבהמה אחרת - חייב שתים (אף אם היה באכילה אחת ובהתראה אחת).
* אכל חלב מן החי מן הטרפה - נחלקו האמוראים אם חייב שתים או שלוש. (הגמרא מביאה 3 הסברים לבאר במה נחלקו).

דף קג עמוד ב
* חלקו לכזית אבר מן החי לשני חלקים קודם שיתננו לתוך פיו או לאחר שנתן לתוך פיו - הגמרא מביאה דעות שונות האם חייב או לא.
* נחלקו האמוראים אם שיעור כזית (באכילה של איסור) הכוונה היא לשיעור הנבלע שהוא כזית חוץ מהאיסור שנותר בחניכיים או שזה כולל גם את האיסור שנותר בחניכיים.
* דעת רבי יוחנן למסקנת הגמרא: אכל חצי זית (של דבר איסור) והקיאו וחזר ואכלו - חייב (כי נהנה גרונו בכזית).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור בשר בחלב.

דף קד עמוד א
* לדעת רבי עקיבא: כל דבר שאינו נשמע מן הסתם, לא בתוך הכלל ולא מוצא מן הכלל, וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה - חשוב לענין נדרים מאותו המין.
* רב יוסף ורב אשי נחלקו בביאור דברי המשנה ("כל הבשר אסור לבשל בחלב") האם כוונת המשנה שבשר עוף בחלב אסור מהתורה (שלא כדעת רבי עקיבא) או מדברי סופרים (כדעת רבי עקיבא).
* רב יוסף מדייק מהמשך דברי המשנה ("ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן") שבשר עוף בחלב אסור מהתורה.

דף קד עמוד ב
* אביי דוחה את הראיה ממשנה במסכת חלה שלא גוזרים גזירה לגזירה.
* המשנה הביאה בסופה את דברי רבי יוסי, כדי להשמיע לנו שתנא קמא הוא רבי יוסי (והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו).
* כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".
* עוף וגבינה נאכלין בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה (שאם אכל זה ובקש לאכול זה - אין צריך ליטול ידיו ולקנח).

דף קה עמוד א
* בין אכילת גבינה לבשר יש לקנח (את הפה באמצעות אכילת פת או דבר מאכל אחר לא רך) ולהדיח (את פיו במים).
* בין אכילת גבינה לבשר לא צריך לשהות כלל.
* בשר שנשאר בין השיניים נחשב לבשר ואסור לאכול גבינה עמו עד שיטלנו.
* לאחר אכילת בשר - אבא של מר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד כעבור 24 שעות, ומר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד הסעודה הבאה.
* שמואל המליץ לבדוק את הנכסים בכל יום (וכך יישמרו נכסיו מנזקים וכדומה).
* מים ראשונים - מצוה, מים אמצעיים - רשות (אך בין תבשיל לגבינה - חובה), ומים אחרונים - חובה.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי / אין נוטלין על גבי קרקע.
* מים אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן.

דף קה עמוד ב
* מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - שמלח סדומית יש שמסמא את העינים.
* לא נוטלים מים אחרונים על הקרקע משום רוח רעה השורה עליהם.
* אביי סיפר על 8 דברים, שחשב בתחילה שיש לכל אחד מהם טעם מסויים, עד שרבה אמר לו את הטעם הנכון עבור כל אחד מהם.

דף קו עמוד א
* חמי האור - חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים (למים ראשונים), ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים.
* חמי טבריא - במקומם: לדעת כולם מותר להטביל ידיו בהם, ליטול מהם בכלי: לדעת כולם אסור, עשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם: מחלוקת חזקיה ורביו יוחנן אם גוזרים מחשש שיטול מחמי טבריא בכלי.
* נטילת ידים לחולין - מפני סרך תרומה, ומפני שמצוה לשמוע דברי חכמים / ר"א בן ערך.
* נטילת ידיים לפירות - לדעת רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות [וביאר רבא שזו רשות], לדעת רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.
* אין מזמנין על הפירות.
* שנים שאכלו - מצוה ליחלק (ולא יצא האחד בברכת חבירו), אא"כ אחד מהם בור.

דף קו עמוד ב
* נטילת ידים לחולין - עד הפרק השני שבאמצע האצבעות, נטילת ידים לתרומה - עד הפרק השלישי (במקום חיבור האצבעות ליד), קידוש ידים ורגלים במקדש - עד מקום חבור היד והזרוע. [כך דעת הברייתא, אך הגמרא מביאה דעות נוספות].
* כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש.
* לדעת רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום (לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם).

דף קז עמוד א
* צינור ששופכים לתוכו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות - אין נוטלין ממנו לידים (כי המים לא באו ישירות מ"כח גברא").
* כלי שניקב ב"כונס משקה" - אין נוטלין ממנו לידים (כי זה לא נחשב כלי).
* כלי שאין בו רביעית - אין נוטלין ממנו לידים (לאדם אחד).
* מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים, חמת וכפישה שתקנן - נוטלין מהם לידים, שק וקופה אע"פ שמקבלים - אין נוטלין מהם לידים.
* הגמרא מתלבטת האם מי שלא נטל ידיו יכול לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל.

דף קז עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה ש: אוכל מחמת מאכיל - צריך נטילת ידים, מאכיל - אינו צריך נטילת ידים.
* בשר וגבינה שנוגעים זה בזה צריכים הדחה.
* שני אכסנאין שלא מכירים זה את זה - רשאים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. [אך שני אחים, אף אם מקפידים זה על זה - לא רשאים].

דף קח עמוד א
* אביי דייק וטען ש"טעמו ולא ממשו" בכל איסורים (מה שאוסרים בכל איסורים משנתנו טעם בהיתר אע"פ שאין אוכל ממש, כגון שסילק את האיסור ואין כאן אלא טעמו) אסור מהתורה, אך הגמרא דחתה את דבריו.
* לדעת רב: כיון שנתנה טיפת החלב טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה (כדעת רבי יהודה שמין במינו לא בטל).
* רב ורבי חנינא ורבי יוחנן: אפשר לסוחטו - אסור, שמואל ורבי שמעון בר רבי וריש לקיש: אפשר לסוחטו - מותר.

דף קח עמוד ב
* בישל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה - לדעת רב: אינו לוקה, לדעת לוי: לוקה.
* הגמרא מוכיחה באריכות (עד סוף העמוד הבא) שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור.

דף קט עמוד א
* הגמרא ממשיכה להוכיח בעמוד זה שנחלקו התנאים אם "אפשר לסוחטו" מותר או אסור.
* רש"י הכריע להלכה כדעת רבי יהודה, ש"אפשר לסוחטו" אסור (וכולה נעשית נבלה), וש"מין במינו" לא בטל.

דף קט עמוד ב
* כחל (דד של בהמה) שלא קרעו ובישלו עם חלבו - ללישנא הראשונה של רב: הכחל מותר באכילה, ללישנא השניה של רב: הכחל אסור באכילה מדרבנן.
* במשנה (בעמוד א) נאמר ש"הכחל קורעו ומוציא את דמו" - ומבאר רב יהודה שקורעו שתי וערב וטחו בכותל, ורבי אלעזר חולק וסובר שמספיק שתי או ערב (בקריעת הכחל לצורך צליה).
* כל איסור שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו דבר אחר כמותו.

דף קי עמוד א
* לפי רב כהנא: רב ראה שבני טטלפוש היו מזלזלים באיסור בשר בחלב ולכן החמיר עליהן ואסר להם כחל שבשלו בלא קריעה.
* בסורא - לא אכלו כחל (רש"י: לגמרי, אפילו צלי ואפילו קרעו), בפומבדיתא (מקומו של רב יהודה) - כן אכלו.
* חולי מעיין פטור מן התפילין.

דף קי עמוד ב
* טלית שאולה - כל שלשים יום פטורה מן הציצית.
* כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה.
* הכבד - אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת.

דף קיא עמוד א
* כבד שלוק הרבה מאוד - נחלקו התנאים אם נאסר.
* כבד צריך קריעה כי דם כנוס בתוכו, אך טחול לא צריך קריעה כי אין בו דם אלא שמנונית בלבד.
* הגמרא מכריעה להלכה: כבד או כחל הנצלים מתחת לבשר - מותרים, אך אם נצלים מעל בשר - הבשר אסור לכתחילה ומותר בדיעבד.

דף קיא עמוד ב
* סכין ששחט בה - אסור לחתוך בה רותח (מפני שחוזר ופולט בו).
* לדעת שמואל: מליח - הרי הוא כרותח, וכבוש - הרי הוא כמבושל.
* קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח (כשאין עובד כוכבים שיכול לטעום אם יש טעם דם).
* נותן טעם בר נותן טעם - רב אוסר ושמואל מתיר.
* ברכת הפת - פוטרת כל מיני מאכל שבסעודה, וברכת היין - פוטרת כל מיני משקין שבסעודה.
* חזקיה משום אביי מכריע להלכה שצנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.

דף קיב עמוד א
* אסור להניח כד מלח ליד כד כותח (מאכל חלבי), שמא יפול מן הכותח במלח בלא שידע ויבוא למלוח ממנו תבשיל בשרי, אך כד חומץ מותר להניח ליד כד כותח.
* מה שאמר שמואל ש"מליח הרי הוא כרותח" זה רק כאשר הוא מלוח כל כך עד שהוא לא נאכל מחמת מלחו.
* לדעת שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר אדום (צלוי) אסור לאכלו בגלל הדם היוצא מהבשר ונבלע בו.
* לדעת שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו.

דף קיב עמוד ב
* דגים ועופות שמלחן זה עם זה, אפילו אם מלחן בכלי מנוקב - אסורין.
* "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" - מהאות ה' ("הטמאים") לומדים שלא רק הבשר אסור אלא אף הציר הרוטב והקיפה שלהן.
* לדעת רבא: בשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור, כי ציר הטריפה נבלע בבשר השחוט (ציר נוח יותר להיבלע מאשר הדם).

דף קיג עמוד א
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבא (שפסק, כמובא בסוף העמוד הקודם, שבשר שחוט שנמלח עם בשר טריפה - אסור), ומתרצת.
* אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה [וכך הסדר: מדיח ומולח ומדיח].
* בני מעיים שלא נמלחו - אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים.
* אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב.
* המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שכוונת הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" היא לכל בהמה.
* הגמרא מבררת את דעתו של שמואל שאמר: "גדי" - לרבות את החלב, "גדי" - לרבות את המתה, "גדי" - לרבות את השליל, "גדי" - להוציא את הדם, "גדי" - להוציא את השליא, "גדי" - להוציא את הטמאה.
* "בחלב אמו" - ולא בחלב זכר, "בחלב אמו" - ולא בחלב שחוטה, "בחלב אמו" - ולא בחלב טמאה.
* איסור בשר בחלב הוא גם בחלב גדי שלא הניקה מעולם.
* המבשל חלב בחלב - נחלקו האמוראים אם לוקה או לא, והגמרא מציעה כמה אפשרויות לביאור מחלוקתם.