דף פא עמוד א
* לאורך כל העמוד (החל מסוף העמוד הקודם) הגמרא מנסה לברר מדוע נאמר בברייתא של רבי חייא, שתודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, חבירתה אין לה תקנה [הגמרא מביאה תקנות אפשריות, שהעלו אמוראים בהזדמנויות שונות, ונדחו].
* לדעת רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר.

דף פא עמוד ב
* לדעת רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* בברייתא נאמר שהאומר "הרי עלי תודה בלא לחם" כופים אותו ומביא תודה ולחמה - רב חזקיה מבאר שברייתא זו היא כדעת בית שמאי שאמרו "תפוס לשון ראשון" (ולכן אין זה נחשב לנדר ופתחו עמו), ורבי יוחנן מבאר שזה אפילו כבית הלל אלא שמדובר בברייתא שהנודר אמר ש"אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך [הרי עלי תודה ללא לחם] אלא כך [הרי עלי תודה ולחמה]" (ולכן לא התכוון להתחרט מנדרו).
* האמוראים חולקים אם רשאי להביא את לחמי התודה מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני.

דף פב עמוד א
* לדעת רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - לא חלה קדושת שלמים על הכסף.
* המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - רבי יוחנן ורבי אלעזר חולקים בשיטת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא) אם חלה קדושת שלמים על הכסף או לא, אך בשיטת רבי יהודה (הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא) לדעת כולם חלה קדושת שלמים על הכסף.
* האומר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין, ודין זה נלמד מהיקש לקורבן פסח (בפסוק "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר").

דף פב עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא (מסוף העמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה), המבארת את המקור לכך שקורבן פסח אינו בא אלא מן החולין, לדעת רבי אליעזר (=למד פסח דורות מפסח מצרים).
* אין משיבין על ההיקש.
* דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (בקודשים).
* הגמרא מבררת מסוף עמוד זה ועד סוף העמוד הבא את המקור לדעת רבי עקיבא לכך שקורבן פסח אינו בא אלא מן החולין.
* "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" - פסוק זה כולו מיותר הוא, ולכן דרש רבי אליעזר [כמפורט בסוף עמוד זה ובעמוד הבא] שנאמר פסוק זה כדי ללמוד מכל אחד מהקורבנות שנזכרו בפסוק זה הלכות שינהגו בכל הקורבנות.

דף פג עמוד א
* "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" - מסוף העמוד הקודם מבואר מה למד רבי אליעזר מכל אחד מהקורבנות שהוזכרו בפסוק זה, ומאמצע עמוד זה מבואר מה למד מכך רבי עקיבא.
* זבחי שלמי ציבור אין נאכלים אלא לזכרי כהונה - יש מחלוקת תנאים מה המקור לדין זה.
* כל הקורבנות מקדשים בבלוע.
* רבי עקיבא למד בהיקש של "זֹאת הַתּוֹרָה" מחטאת, שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

דף פג עמוד ב
* רבי עקיבא לומד מהפסוק "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח" שמותר הפסח קרב שלמים.
* יש שני מקורות נוספים שמהם לומדים שמותר הפסח קרב שלמים, והגמרא מסבירה מדוע צריך את שלושת הפסוקים.
* המשנה הראשונה של פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מאיזו תבואה ומאיזה מקום יש להביא את התבואה עבור המנחות.
* הגמרא מביאה תנא החולק על המשנה שלנו, וסובר שניתן להביא עומר ושתי הלחם מן הישן. (והגמרא מבארת את המקור לדעתו).

דף פד עמוד א
* רבי יוסי בר רבי יהודה סובר שניתן להביא עומר אף מחוץ לארץ, ושלא כמו המשנה והברייתא בעמוד הקודם.
* מכך שנאמר במצוות העומר "לְדֹרֹתֵיכֶם" לומדים שמצוות העומר נוהגת גם בשנת השמיטה (למרות שמעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר).
* המקור לכך שיש להביא את העומר דווקא מקציר שנה זו ולא מקציר השנה הקודמת - לדעת רבי יוחנן (ורבה מקשה עליו מברייתא): מהמילים "כַּרְמֶל תַּקְרִיב", לדעת רבי אלעזר: מהמילים "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם".
* מנחת העומר באה מן השעורים ולא מן החיטים, ובברייתא מובאות לכך שלוש הוכחות.

דף פד עמוד ב
* אם עבר והביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - האמוראים חולקים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* בברייתא אחת נאמר שאם הביא ביכורים מפירות שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ובברייתא אחרת נאמר שמביא ואינו קורא, והגמרא דנה ליישב את הסתירה.

דף פה עמוד א
* הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - למסקנת הגמרא התנאים חולקים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* הגמרא מסתפקת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ בתחילת העמוד הבא מוכיחה כאפשרות השניה).

דף פה עמוד ב
* אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל.
* סולת שהתליעה רובה - פסולה, חיטין שהתליעו רובן - פסולות.
* הקדיש חיטין מתולעות (לצורך מנחות) - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום.
* הקדיש למזבח עצים לחים שנמצא בהם תולעים - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום.
* תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.
* בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב. (והברייתא מביאה סיפור בנוגע לכך).

דף פו עמוד א
* אם הביא שמן אנפקטן - לדעת המשנה (רבי חייא): כשר, לדעת הברייתא (רבי שמעון בר רבי): פסול.
* "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" - מהו שמן המור? לדעת רב הונא בר חייא: סטכתא, לדעת רבי ירמיה בר אבא: שמן זית שלא הביא שליש.
* שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע - לא יביא למנחות, ואם הביא - פסול. (ואם הקדישו - רבה מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום).
* במשנה ובברייתא מבואר כיצד היו מוציאים את השמן מן הזיתים לצורך הדלקת המנורה ולצורך המנחות.

דף פו עמוד ב
* "השני שבראשון" - לא ראוי למנורה, "הראשון שבשני" - כן ראוי למנורה, ושניהם שווים למנחות.
* התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן לא חייבים להביא דוקא שמן "זך כתית" למנחות.
* "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" - אליך ולא לי (לקב"ה), כי לא לאורה אני צריך.
* נר מערבי שבמנורה היו נותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים - וזו היא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
* המשנה מבארת מהיכן היו מביאים לכתחילה את היין לנסכים, וכן מבארת אלו סוגי יין כשרים ואלו פסולים.

דף פז עמוד א
* הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב הסתירה הפנימית במשנה לגבי דין הבאת יין מתוק לנסכים בדיעבד.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי, החולק על חכמים וסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים.
* כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. (ויש לכך סיוע מדברי המשנה, מכך שהגזבר לא אומר למוציא היין שיפסיק את הוצאת היין כשיוצא הלובן שעל השמרים שבתחתית היין, אלא רק מסמן לו זאת באמצעות הקשה בקנה).
* לדעת רבי יהודה יש להביא לקורבנות כבשים שהיו רחבים כגובהם מרוב שומנם.
* המשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במדות היבש שהיו במקדש.

דף פז עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את טעמיהם של ת"ק ורבי מאיר שנחלקו אם היה במקדש כלי אחד או שני כלים של עשרון.
* מדת חצי העשרון היתה מחוקה ולא גדושה. (וכך גם מדת העשרון לדעת חכמים, וכך גם מדת העשרון שלצורך חביתי כהן גדול לדעת רבי מאיר).
* חביתי כהן גדול - מחלקן ביד לחלות (ולא בכלי).
* שולחן לחם הפנים אינו מקדש את הקומץ והלבונה שיוכלו להקריבם (וצריך ליתנם בכלי שרת אחר כדי להכשירם בהקרבה), אבל מקדש אותם ליפסל בלינה וביוצא.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת במדות הלח שהיו במקדש. (והמשנה מביאה שלוש דעות של תנאים בעניין זה).

דף פח עמוד א
* זה הכלל היה במקדש: כלי שמשמש מדה זו אינו משמש מדה אחרת.
* הגמרא מביאה שתי אפשרויות בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר שבעמוד הקודם (רבי יהודה מנה את מדות הלח שהיו במקדש מלמטה למעלה, ורבי מאיר מנאן מלמעלה למטה).
* הגמרא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי שמעון אם היתה מדה של הין.
* הלכה למשה מסיני שבקורבנות ציבור לא היתה סמיכה אלא בשני קורבנות בלבד (פר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח), ושצריכים להיות שבע מדות של לח במקדש (לדעת רבי שמעון).

דף פח עמוד ב
* מדת רביעית נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה.
* מדת חצי לוג נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר.
* נר שבמנורה שכבתה לפני שהאיר היום - השמן נפסל לשימוש ונותן שמן חדש כמדה ראשונה (חצי לוג, כמו שנתן בה כשהדליקה בתחילת הלילה).
* התנאים חולקים אם המנורה ונרותיה באות מככר הזהב (ועליהם נאמר ככר ומקשה, וכך סובר רב ששת שאמר "נר שבמקדש של פרקים הוה"), או רק המנורה באה מככר הזהב. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת).

דף פט עמוד א
* רבי עקיבא לומד מהמילים "בשמן" "בשמן" (אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט) ששיעור השמן של לחם התודה הוא חצי לוג (ולא לוג כשאר מנחות). (חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרביכה).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני.
* הברייתא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב שנחלקו אם צריך 60 לוג שמן או לוג שמן אחד למנחה של 60 עשרון.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שששה לוגים שמן (חצי ההין) היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים (שליש ההין) למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רבע ההין) למנחת נסכי הכבש.
* "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר" - (1) תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר (ושיערו חכמים חצי לוג), (2) אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד.

דף פט עמוד ב
* הגמרא מבררת באיזה אופן מותר לערב נסכים בנסכים ולהקטירם.
* הברייתא מביאה את המקור לכך, שאע"פ שכבש הבא עם העומר מנחתו כפולה (שני עשרונים) לעומת מנחת שאר קורבנות כבשים (עשרון אחד), מכל מקום אין נסכיו כפולים (אלא שלושה לוגין יין ושלושה לוגין שמן).
* לדעת רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - טעון נסכים.

דף צ עמוד א
* במשנה נאמר: "כל מדות שבמקדש היו נגדשות...", והגמרא מבארת שהכוונה היא ל"כל מדידות...".
* במשנה נאמר "מדת הלח בירוציהן קדש ומדת היבש בירוציהן חול", ונחלקו ת"ק ורבי עקביא ורבי יוסי בטעם הדבר.
* לדעת ת"ק: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, לדעת רבי עקיבא: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - לא נמשחה כל עיקר, ולדעת רבי יוסי: מדת הלח ומדת היבש - נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ.
* "מותר נסכים לקיץ המזבח" - מהו מותר נסכים? לדעת רבי חייא בר יוסף: בירוצי מדות, לדעת רבי יוחנן: הרווח שנוצר במקרה בו סוכם עם מישהו לספק להקדש 3 סאין סלתות בסלע והוזלו ועמדו 4 סאין בסלע (והדין הוא שעליו לספק 4 סאין).

דף צ עמוד ב
* המשנה מפרטת אלו קרבנות טעונים נסכים ואלו לא טעונים נסכים.
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה הדורשת מפסוקים בפרשת נסכים את הדינים המבוארים במשנה.
* המקור לכך שעולת העוף לא טעונה נסכים - לדעת רבי יאשיה: מהמילים "מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן", לדעת רבי יונתן: מהמילה "זֶבַח".

דף צא עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע הברייתא בעמוד הקודם היתה צריכה לימוד מיוחד ("או זבח") כדי ללמוד שתודה טעונה נסכים.
* הגמרא מבררת מדוע התורה כתבה "עולה" בפרשיית נסכים.
* הגמרא דורשת את המילה "או" האמורה כמה פעמים בפרשיית נסכים.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שחטאת ואשם של מצורע טעונים נסכים (והגמרא דנה בברייתא זו בתחילת העמוד הבא).

דף צא עמוד ב
* מהמילה "איל" האמורה בפרשת נסכים לומדת הגמרא שאילו של אהרן טעון נסכים, ומהמילה "או" לומדת הגמרא שפלגס טעון נסכים.
* הגמרא דורשת את הפסוק "כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים" האמור בפרשת נסכים.

דף צב עמוד א
* רבי יהודה סובר שהסמיכה בשעיר המשתלח נחשבת לאחד משני קורבנות ציבור שחייבים בהם סמיכה, ורבי שמעון חולק - ושורש מחלוקתם הוא האם הכהנים (שסומכים עליו) מתכפרים בו ונחשבים לבעליו או לא.
* הגמרא מביאה ברייתא שבה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (באותו עיקרון ["ואזדו לטעמייהו"]) אם שעיר המשתלח מכפר גם על הכהנים (בשאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו).
* לדעת רבי יהודה (בניגוד לדעת רבי שמעון): אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה.

דף צב עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה באהרן אלא בזקנים.
* הגמרא דנה ומבארת את שיטות רבי יהודה ורבי שמעון.
* בכור מעשר ופסח לא טעונים סמיכה, ולא ניתן ללמוד משלמים בקל וחומר שהם חייבים סמיכה מכיוון ששלמים חמורים בכל שהם טעונים נסכים ותנופת חזה ושוק (ולכן המקור לכך שהם לא צריכים סמיכה הוא לא מפסוק).