דף ח עמוד א * לדעת רבי אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל (ולא בעזרה) - כשרה. * לדעת רבי אלעזר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה - מקטיר קומץ עליהם. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוחנן הסובר שחביתי כהן גדול אינה קדושה לחצאין. (ואף רב סובר כרבי יוחנן). * הפריש חצי עשרון למנחה ודעתו להוסיף ולהשלים לשיעור עשרון - לדעת רב: אינו קדוש, ולדעת רבי יוחנן: קדוש. * לדעת רבי יוחנן: שלמים ששחטן בהיכל (ולא פתח אהל מועד) - כשרים. * נתן עשרון סולת בכלי שרת, אע"פ שאין שם שמן ו/או לבונה - לדעת רב המנחה קדושה, ורבי חנינא חולק. דף ח עמוד ב * שמואל סובר כמו רב (שכלי שרת מקדש סולת לבד, אף שאינו ראוי להקטרה בלא שמן). * הגמרא מקשה מברייתא על דברי רבי אלעזר (הסובר שמנחה שקמצה בהיכל (ולא בעזרה) - כשרה), ומתרצת. * הגמרא מקשה מברייתא על דברי רבי יוחנן (הסובר ששלמים ששחטן בהיכל (ולא פתח אהל מועד) - כשירין), ומתרצת (בעמוד הבא).
דף ט עמוד א * בלל את המנחה מחוץ לחומת העזרה - לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): פסולה, לדעת ריש לקיש: כשרה. * מנחה שחסרה קודם קמיצה - לדעת רבי יוחנן: יביא מתוך ביתו וימלאנה, לדעת ריש לקיש: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה. (ורבי יוחנן מקשה על ריש לקיש ממשנה). * שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה - לדעת רבי יוחנן: מקטיר קומץ עליהם, לדעת ריש לקיש: אין מקטיר קומץ עליהם. (והגמרא מבארת שמחלוקתם היא בדעת רבי יהושע). דף ט עמוד ב * בנוגע למחלוקת האחרונה: רבי יוחנן הקשה על ריש לקיש מברייתא, וריש לקיש שתק (כי לא היה לו מה להשיב). * לדעת רב יוסף בר שמעיה: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (האחרונה) היא לכאורה גם במנחת ציבור. * רב מלכיו מביא שתי ברייתות כדי להקשות על שני הדינים האחרונים של רבי יוחנן, והגמרא מתרצת. * לדעת רבי יוחנן (במחלוקת האחרונה) - זעירי סובר שהשיריים (לאחר הקטרת הקומץ) אסורים באכילה (ורבי ינאי לפי הפירוש הראשון ברש"י חולק). * לדעת רבי זירא: המקור לכך שאם קמץ בשמאל פסול הוא מלימוד מהמילה "שמאלית" האמורה ארבע פעמים במצורע.
דף י עמוד א * לדעת רבא: המקור לכך שאם קמץ בשמאל פסול הוא מגזירה שוה "יד" "יד" מ"בהן ידו הימנית" האמור במצורע. * כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. * לדעת חכמים: כל עבודה המעכבת כפרה שנאמר בה "אצבע" או "כהונה" נעשית בימין דוקא. * לדעת רבי שמעון: כל עבודה שנאמר בה "אצבע" נעשית בימין. דף י עמוד ב * קיבל או זרק את הדם ביד שמאל - לדעת ת"ק: הקורבן פסול, לדעת רבי שמעון: הקורבן כשר. * למסקנה: לדעת חכמים יש שני מקורות המלמדים שקמיצה צריכה להיות ביד ימין ("כהונה", וגזירה שוה "יד" "יד") - אחד ל"קומץ" ואחד ל"קידוש קומץ". * לדעת רבי שמעון: הגזירה שוה של "יד" יד" באה ללמד שאף קמיצת מנחת חוטא צריכה להיעשות ביד ימין. (ולדעתו המקור לכך שקמיצה של שאר המנחות צריכה להיות ביד ימין הוא מהיקש לחטאת).
דף יא עמוד א * "קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט לבונה פסול" - הגמרא מבארת מדוע המשנה נקטה את כל הדוגמאות הללו. * הגמרא מבארת כיצד נעשית הקמיצה והחפינה. * קמיצה, מליקה, חפינה - העבודות הקשות שיש במקדש. * רב פפא דן בפרטים שונים באופן הקמיצה והחפינה. * בגמרא מבואר למסקנה שרבי אלעזר חידש שמנחה שהוסיף בה שמן מעבר לכמות הנדרשת פוסל את המנחה אפילו אם הוא שמן שהופרש לשם מנחה זו. דף יא עמוד ב * בשעת הקמיצה - צריך שיהיה בכלי קומץ שלם של לבונה, ובשעת ההקטרה - לדעת רבי מאיר: צריך שיהיה קומץ, לדעת רבי יהודה: צריך שיהיו לפחות שני קרטים, לדעת רבי שמעון: צריך שיהיה לפחות קורט אחד. * מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה לדברי הכל צריך שיהיה קומץ גם בשעת ההקטרה. * בלבונה של לחם הפנים - לדברי הכל צריך שני קמצין בתחילה, ושני קמצין בשעת הקטרתם. * מהמשנה (בעמוד א) משמע שאם הוסיף בה לבונה (מעבר לשיעור) המנחה כשרה, ובברייתא נאמר שפסולה - והגמרא מיישבת שמדובר שהפריש לה שני קמצין של לבונה (וברש"י מובאות שתי דעות האם הכוונה למשנה או לברייתא).
דף יב עמוד א * המשנה מפרטת דיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקורבן מנחה. * לדעה הסוברת ששיריים שחסרו בן קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם והשיריים אסורים באכילה - לדעת רב הונא: הקטרה זו לא מועילה לעניין פיגול ולהוציא מידי מעילה, ורבא חולק. * רבא מביא הוכחה מברייתא לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דוחה זאת. דף יב עמוד ב * רבא חוזר בו משיטתו בעקבות ברייתא אחרת, אך אביי טוען שזה רק לפי רבי אליעזר (אך לפי רבי עקיבא רבא לא צריך לחזור בו). * לדעת רבי ירמיה: המשנה היא כדעת רבי אליעזר, הסובר שאם קמץ את המנחה על מנת לאכול לאחר זמנו דבר שאין דרכו לאכול (קומץ) או על מנת להקטיר לאחר זמנו דבר שאין דרכו להקטיר (שיריים), הקורבן פסול. (אך אביי מעמיד את המשנה גם כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר).
דף יג עמוד א * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין מחשבת פיגול במנחות ובזבחים. * הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר - פיגול וחייבים עליו כרת (לדעת כולם). * הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר - לדעת רבי יוסי: פסול ואין בו כרת, לדעת חכמים: פיגול וחייבים עליו כרת. דף יג עמוד ב * הטעם לדעת רבי יוסי הוא כי לדעתו "אין מתיר מפגל מתיר", ואילו חכמים סוברים שבמקרה ששני המתירים הוקבעו בכלי אחד (כמו הקומץ והלבונה) הרי הם חשובים כמתיר אחד, ולכן מועילה מחשבה באחד מהם על עבודת השני. * לדעת רבי ינאי: ליקוט הלבונה מעל הסולת (על מנת להקטיר את הלבונה) שנעשה על ידי זר - פסול. * לדעת רב הונא: אם חישב בשעת עבודת הקורבן על ירך של ימין לאוכלה חוץ לזמנה, לא נתפגלה ירך של שמאל, לדעת רבי יוסי. (והגמרא מביאה מקור לכך מסברה ומפסוק).
דף יד עמוד א * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש קושיות על דעת רב הונא שאמר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. * השוחט כבש אחד משני כבשי עצרת לאכול למחר חצי זית מחלה אחת ואחר כך שוחט את הכבש השני לאכול למחר חצי זית מהחלה השניה - לדעת רבי: הקורבן כשר. דף יד עמוד ב * רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין כן נתפגלה ירך של שמאל. (ומה שבמשנה (יג ע"ב) רבי יוסי סובר שאם חישב על חלה אחת לא נתפגלה השניה זה מכיוון ש"הכתוב עשאן שני גופין"). * לדעת רבי יוסי: גם בלחמי תודה, אם חשב בשעת הקרבת הקורבן לאכול מין אחד מהלחמים חוץ לזמנו, לא נתפגלו שאר מיני הלחמים (וכך גם במנחת מאפה). * לפי הברייתא הראשונה: שתי מחשבות פיגול בשתי עבודות מצטרפות לשיעור כזית (ונחלקו הדעות אם הכוונה רק לשחיטה וזריקה או לכל ארבע העבודות). * לפי הברייתא של לוי: כל ארבע העבודות לא מצטרפות זו עם זו לפיגול. (והגמרא דוחה את האפשרות להעמיד ברייתא זו כדעת רבי).
דף טו עמוד א * למסקנת הגמרא, הטעם של רבי יהודה (שאמר: "נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים - שניהם יצאו לבית השריפה") הוא שכך למד מרבותיו שאין קורבן ציבור חלוק (ואם חל פסול בחלק ממנו - חל הפסול בכולו). * תודה שחשב עליה מחשבת פיגול מפגלת את הלחם, אך לחם שחשב עליו מחשבת פיגול אינו מפגל את התודה - הטעם לכך הוא כי הלחם טפל לתודה. (וכך הדין גם לגבי כבשי עצרת ושתי הלחם). * לדעת רב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר - הלחם מפוגל, אך התודה לא מפוגלת. (והגמרא מקשה על כך). דף טו עמוד ב * לדעת רב (בלשון השניה): השוחט את הכבשים של עצרת על מנת לאכול כזית מהם ומלחמם - הלחם מפוגל, אך הכבשים לא מפוגלים. (והגמרא מקשה על כך). * השוחט כבש אחד (משני כבשי עצרת) על מנת לאכול כזית "מחברו" למחר (ולא פירש "מכבש חברו") - רבי אלעזר מסתפק אם כוונתו על הכבש השני (ולא מפגל) או כוונתו על הלחם (ומפגל). * לדעת רבי מאיר (במשנה): הזבח מפגל את הנסכים הבאים איתו, ולדעת חכמים (בברייתא): הזבח לא מפגל את הנסכים. (וכך גם נחלקו בברייתא לגבי אשם של מצורע אם מפגל את הלוג שמן שבא עם האשם).
דף טז עמוד א * פיגל בזמן הקטרת קומץ ולא בזמן הקטרת הלבונה (או להיפך) - לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבים עליו כרת, לדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. * לדעת רב: המחלוקת הנ"ל היא רק במקרה שאת חצי המתיר הראשון הקטיר בשתיקה ואת החצי השני הקטיר במחשבת פיגול, לדעת שמואל: המחלוקת היא גם אם את חצי המתיר הראשון הקטיר במחשבה ואת החצי השני הקטיר בשתיקה. (והגמרא מקשה על דעת רב מברייתא ומתרצת, ומקשה מברייתא נוספת ונשארת בקושיה). דף טז עמוד ב * דעת חכמים כאשר פיגל בהולכה של הקומץ - לדעת רבי יוחנן: כדין קמיצה (פיגול), לדעת ריש לקיש: כדין הקטרה (לא פיגול). * הקטיר מהקומץ כשיעור שומשום על מנת לאכול מהשיריים כשיעור שומשום חוץ לזמנו, וכך עשה עד שכלה הקומץ כולו - נחלקו הדעות אם זהו פיגול, או שהקורבן פסול אך אינו פיגול, או שהקורבן כשר. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יז עמוד א * האמוראים חולקים (בדעת חכמים) אם "הקטרה מפגלת הקטרה" (=הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה לאחר זמנה, אם זהו פיגול או לא). * המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לפרט אופנים בהם מחשבת הפיגול אינה פוסלת את המנחה. * לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: הטעם של רבי אליעזר הפוסל במחשב מאכילת אדם למזבח ולהיפך ("הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר... רבי אליעזר פוסל"), הוא מהפסוק "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו". דף יז עמוד ב * לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: אע"פ שרבי אליעזר פוסל במשנה במחשב מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך, הרי שהוא מודה שאין ענוש כרת על אכילה זו. * רבי אסי מנסה לטעון שישנה מחלוקת תנאים בשיטת רבי אליעזר אם מנחה זו פסולה מהתורה (וענוש כרת) או מדרבנן (ואינו ענוש כרת על אכילה זו) - אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן שכל התנאים סוברים שאינו ענוש כרת.
דף יח עמוד א * אמר רבי אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר. * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר שבמקרה בו שחט את הזבח על מנת להניח מדמו למחר לדברי הכל הקורבן פסול (גזירה משום הנחת כל דמו). * אם לא יצק את השמן על המנחה - המנחה פסולה. * אם זר יצק את השמן על המנחה (ולא כהן) - המנחה כשירה. דף יח עמוד ב * אם לא בלל את המנחה - המנחה כשירה ("כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו"). * הגמרא מביאה שני פירושים אפשריים לדין האמור במשנה "או שפתתן פתים מרובות... כשירה". * לדעת רבי שמעון: כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. * למסקנת הגמרא: המשנה (בעמוד א) היא שלא כדעת רבי שמעון, הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה.
דף יט עמוד א * למסקנת הגמרא: המקור לדעת רבי שמעון (הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה) הוא מהפסוק "וֶהֱבִיאָהּ..." (וי"ו מוסיף על ענין ראשון). * למסקנת הסוגיה: כל מקום שנאמרה "תורה" לבדה אין ללמוד מכך עיכוב (אך בנזיר, תודה ומצורע לומדים עיכוב מפסוקים אחרים), וכל מקום שנאמרה "חוקה" לבדה הדינים מעכבים (אך במנחה לומדים מהפסוק "מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" שאין כל דיניה מעכבים). דף יט עמוד ב * כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה (שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת) אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. * הקמיצה צריכה להיות ביד ולא בכלי - לדעת רב דין זה הוא אף לעיכובא, ושמואל חולק. * שמואל סובר שלא לומדים "דורות" מ"שעה" (חוץ מקורבנות הנשיאים שמהם אפשר ללמוד אף לדורות כי הכתוב חזר וכתבם 12 פעמים). * מקום הגשת המנחה - לדעת ת"ק: בקרן דרומית מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן, לדעת רבי אליעזר: בדרום המזבח (לדעתו המזבח כולו היה בצפון העזרה).
