דף עה עמוד א * בברייתא (המתחילה בעמוד הקודם) מובא המקור לכך שמנחת מרחשת ומנחת מחבת חייבות שלוש נתינות של שמן (מתן שמן בכלי ויציקה ובלילה). * לדעת חכמים המנחה נבללת כשהיא סולת, ולדעת רבי בוללן לאחר שנעשו חלות - והברייתא מבארת את המקור לשיטות אלו ומפרטת את סדר הכנת המנחות לשיטות אלו. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבעמוד הקודם) שהחלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה. * במשנה (שבעמוד הקודם) מובא שמושח את הרקיקין כמין "כי", ובברייתא מובא דעה החולקת על המשנה וסוברת שמושח את הרקיק על פני כולו. * "רקיקין הבאים בפני עצמן" - הגמרא מביאה ברייתא ובה מחלוקת כיצד מושחים אותם בשמן. * כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (אך שתי הלחם ולחם הפנים [שלא נעשים בכלי] לא טעונים פתיתה). (ובברייתא מבואר המקור לדין זה וכן לכך שאין דין יציקה במנחת מאפה). דף עה עמוד ב * המשנה מבארת כיצד עושים את הפתיתה [מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים], והברייתא מבארת את המקור לכך. * לדעת רב יוסף: מאכל העשוי מפירורי לחם הגדולים מכזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ אבל אם אין בהם כזית מברך עליהם בורא מיני מזונות, והגמרא דנה בדבריו, ולדעת רב ששת: אפילו אם אין בפירורים כזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ (ומוסיף רבא שזה רק בתנאי שיש עליהם מראה של לחם).
דף עו עמוד א * במשנה מובא ש"כל המנחות טעונות 300 שיפה ו-500 בעיטה", ובברייתא מבואר שסדר עשיית הדברים הוא כך: "שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלוש". * לדעת ת"ק: את השיפה ובעיטה יש לעשות בחיטין, ולדעת רבי יוסי: בבצק. * הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בנוגע למספר החלות שיש לעשות לסוגי המנחות השונים כמבואר במשנה). * לדעת שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות (אחת מכל מין) במקום ארבעים חלות - יצא ידי חובה (ובתנאי שהפריש לכהן מהעיסה שלהן לפני אפייתן). דף עו עמוד ב * לדעת רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת (במקום עשר) - יצא. * רב הונא חולק על דעת שמואל הנ"ל. * הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה "העומר - היה בא עשרון משלוש סאין, שתי הלחם - שני עשרונים משלוש סאין, לחם הפנים - 24 עשרונים מ24 סאין". * "כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן - פסולות, ריבה במדת סאין שלהן או שמיעט במדת סאין שלהן - כשרות". * התורה חסה על ממונם של ישראל (ולכן עבור לחם הפנים, שיש בו כמות גדולה של 12 חלות בכל שבת, הותר לקנות חיטים לטחנם במקדש ולא לקנות סולת). * פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני לחמי תודה.
דף עז עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שהאיפה מכילה שלוש סאים. * אין מוסיפין על המדות יותר משתות (והגמרא מבררת את המקור לכך), ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר לא ישתכר יותר משתות. * כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. * מנה של קודש כפול היה משל חולין. * אין מוסיפין על המדות יותר משתות - ושישית זו מחושבת מבחוץ. דף עז עמוד ב * תרומת לחמי תודה - שיעורה אחד מעשרה, ושיעור זה נלמד בגזירה שוה מתרומת מעשר. * שיעור חלה של לחמי תודה - הברייתא מבררת את המקור לכך שהשיעור הוא עשרה עשרונים ללחמי החמץ של התודה ועשרה עשרונים ללחמי המצה של התודה. * אין לנתח את בשר הקורבן קודם שיטול ממנו את האימורים. * תרומת לחמי תודה - הגמרא מסתפקת אם חייבים עליה מיתה וחומש או אין חייבים עליהם מיתה וחומש, וכן מסתפקת אם היא מדמעת או לא מדמעת.
דף עח עמוד א * הגמרא מבררת את המקור למובא במשנה, שעם קורבנות המילואים הביאו חלות ורקיקין ורבוכה. * כהן הדיוט שנתמנה להיות כהן גדול - מביא ביום זה מנחה לחינוכו לעבודת כהן גדול ומנחת חביתין (שמביא כהן גדול בכל יום). (ואם לא עשה עבודה כשהיה כהן הדיוט - מביא מנחה לחינוכו לעבודת כהן הדיוט). * הברייתא מבארת את המקור לכך שהנזיר מביא חלות ורקיקין אך לא רבוכה. דף עח עמוד ב * "השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם" - לדעת רבי יוחנן הכוונה היא: חוץ לחומת בית פאגי, ולדעת ריש לקיש הכוונה היא: חוץ לחומת העזרה. * אין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניו בתנור בזמן ששחט את קורבן התודה, אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח (קורבן תודה), אם שחט את קורבן התודה שלא לשמו לא קדש הלחם. * אם נאפו החלות כל כך בשעת שחיטת הזבח, שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה, קדש הלחם. * תודה ששחטה על 80 חלות - לדעת חזקיה: קדשו 40 מתוך 80, ולדעת רבי יוחנן: לא קדשו 40 מתוך 80 (והגמרא מביאה 4 אפשרויות לביאור המחלוקת).
דף עט עמוד א * מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (אם קדש הלחם) - לדעת רבי מאיר (והמשנה בעמוד הקודם כדעתו): נחלקו במקרה ששחט את התודה ונמצאת בעלת מום (בדוקין שבעין ולפי שיטת רבי עקיבא), לדעת רבי יהודה: נחלקו במקרה ששחט את התודה במחשבת חוץ למקומו. (ובברייתא מבואר טעמי המחלוקת). * חטאת ששחטה במחשבת חוץ לזמנה - אם עלתה למזבח לא תרד, שחטה במחשבת חוץ למקומה - מחלוקת רבה ורבא אם עלתה למזבח אם תרד או לא תרד (ונחלקו הלישנות בגמרא אם לבסוף כולם סוברים שתרד). * לדעת זעירי: אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. דף עט עמוד ב * לדעת רב חסדא: שמן שהפרישו לשם מנחה זו, פסול לשם מנחה אחרת. * נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח - אם יש זבח זבוח באותה שעה, יקרבו עמו (לב בית דין מתנה עליהם בשעה שהוקדשו שאם יפסל הזבח יהיו לזבח אחר אם הוא זבוח באותה שעה). * בברייתא מבואר המקור לדיני המשנה (ולד תודה / תמורת תודה / חילופי תודה - אפשר להקריבם אך אינם טעונים לחם).
דף פ עמוד א * לדעת רבי יוחנן: חילופי תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונה לחם, ולד תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם, ולד תודת חובה וחילופי תודת חובה - לפני כפרה טעונין לחם, לאחר כפרה אין טעונין לחם. * לדעת שמואל (למסקנה): כל אופן שבחטאת מתה - בתודה אין טעונה לחם (ולא כדעת רבי יוחנן הסובר שאם הקריב ולד תודת חובה לפני שהתכפר באם הרי הוא טעון לחם). * האומר "זו תודה וזו לחמה": אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת. דף פ עמוד ב * הפריש מעות לתודתו ונשארו מעות לאחר קניית התודה - מביא בהן לחם, הפריש מעות ללחמי תודה ונשארו מעות לאחר קניית לחמי התודה - אין מביא בהן תודה. * הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ונמצאו הראשונות והרי שלושתן עומדות - לדעת רבא: אם נתכפר בראשונה, השלישית טעונה לחם, או אם נתכפר בשלישית, הראשונה טעונה לחם, ואביי חולק וסובר שלא טעונות לחם. (אך במקרה שנתכפר באמצעית - לדעת כולם ראשונה ושלישית לא טעונות לחם). (וכך גם הדין לגבי המפריש חטאתו ואבדה וכו'). * תודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן - חבירתה אין לה תקנה.
דף פא עמוד א * לאורך כל העמוד (החל מסוף העמוד הקודם) הגמרא מנסה לברר מדוע נאמר בברייתא של רבי חייא, שתודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, חבירתה אין לה תקנה [הגמרא מביאה תקנות אפשריות, שהעלו אמוראים בהזדמנויות שונות, ונדחו]. * לדעת רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר. דף פא עמוד ב * לדעת רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה. * בברייתא נאמר שהאומר "הרי עלי תודה בלא לחם" כופים אותו ומביא תודה ולחמה - רב חזקיה מבאר שברייתא זו היא כדעת בית שמאי שאמרו "תפוס לשון ראשון" (ולכן אין זה נחשב לנדר ופתחו עמו), ורבי יוחנן מבאר שזה אפילו כבית הלל אלא שמדובר בברייתא שהנודר אמר ש"אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך [הרי עלי תודה ללא לחם] אלא כך [הרי עלי תודה ולחמה]" (ולכן לא התכוון להתחרט מנדרו). * האמוראים חולקים אם רשאי להביא את לחמי התודה מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני.
דף פב עמוד א * לדעת רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - לא חלה קדושת שלמים על הכסף. * המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - רבי יוחנן ורבי אלעזר חולקים בשיטת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא) אם חלה קדושת שלמים על הכסף או לא, אך בשיטת רבי יהודה (הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא) לדעת כולם חלה קדושת שלמים על הכסף. * האומר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין, ודין זה נלמד מהיקש לקורבן פסח (בפסוק "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר"). דף פב עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא (מסוף העמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה), המבארת את המקור לכך שקורבן פסח אינו בא אלא מן החולין, לדעת רבי אליעזר (=למד פסח דורות מפסח מצרים). * אין משיבין על ההיקש. * דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (בקודשים). * הגמרא מבררת מסוף עמוד זה ועד סוף העמוד הבא את המקור לדעת רבי עקיבא לכך שקורבן פסח אינו בא אלא מן החולין. * "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" - פסוק זה כולו מיותר הוא, ולכן דרש רבי אליעזר [כמפורט בסוף עמוד זה ובעמוד הבא] שנאמר פסוק זה כדי ללמוד מכל אחד מהקורבנות שנזכרו בפסוק זה הלכות שינהגו בכל הקורבנות.
דף פג עמוד א * "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" - מסוף העמוד הקודם מבואר מה למד רבי אליעזר מכל אחד מהקורבנות שהוזכרו בפסוק זה, ומאמצע עמוד זה מבואר מה למד מכך רבי עקיבא. * זבחי שלמי ציבור אין נאכלים אלא לזכרי כהונה - יש מחלוקת תנאים מה המקור לדין זה. * כל הקורבנות מקדשים בבלוע. * רבי עקיבא למד בהיקש של "זֹאת הַתּוֹרָה" מחטאת, שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. דף פג עמוד ב * רבי עקיבא לומד מהפסוק "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח" שמותר הפסח קרב שלמים. * יש שני מקורות נוספים שמהם לומדים שמותר הפסח קרב שלמים, והגמרא מסבירה מדוע צריך את שלושת הפסוקים. * המשנה הראשונה של פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מאיזו תבואה ומאיזה מקום יש להביא את התבואה עבור המנחות. * הגמרא מביאה תנא החולק על המשנה שלנו, וסובר שניתן להביא עומר ושתי הלחם מן הישן. (והגמרא מבארת את המקור לדעתו).
דף פד עמוד א * רבי יוסי בר רבי יהודה סובר שניתן להביא עומר אף מחוץ לארץ, ושלא כמו המשנה והברייתא בעמוד הקודם. * מכך שנאמר במצוות העומר "לְדֹרֹתֵיכֶם" לומדים שמצוות העומר נוהגת גם בשנת השמיטה (למרות שמעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר). * המקור לכך שיש להביא את העומר דווקא מקציר שנה זו ולא מקציר השנה הקודמת - לדעת רבי יוחנן (ורבה מקשה עליו מברייתא): מהמילים "כַּרְמֶל תַּקְרִיב", לדעת רבי אלעזר: מהמילים "רֵאשִׁית קְצִירְכֶם". * מנחת העומר באה מן השעורים ולא מן החיטים, ובברייתא מובאות לכך שלוש הוכחות. דף פד עמוד ב * אם עבר והביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - האמוראים חולקים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים. * בברייתא אחת נאמר שאם הביא ביכורים מפירות שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ובברייתא אחרת נאמר שמביא ואינו קורא, והגמרא דנה ליישב את הסתירה.
דף פה עמוד א * הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - למסקנת הגמרא התנאים חולקים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים. * הגמרא מסתפקת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ בתחילת העמוד הבא מוכיחה כאפשרות השניה). דף פה עמוד ב * אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל. * סולת שהתליעה רובה - פסולה, חיטין שהתליעו רובן - פסולות. * הקדיש חיטין מתולעות (לצורך מנחות) - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום. * הקדיש למזבח עצים לחים שנמצא בהם תולעים - רבא מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום. * תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן. * בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב. (והברייתא מביאה סיפור בנוגע לכך).
דף פו עמוד א * אם הביא שמן אנפקטן - לדעת המשנה (רבי חייא): כשר, לדעת הברייתא (רבי שמעון בר רבי): פסול. * "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר" - מהו שמן המור? לדעת רב הונא בר חייא: סטכתא, לדעת רבי ירמיה בר אבא: שמן זית שלא הביא שליש. * שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע - לא יביא למנחות, ואם הביא - פסול. (ואם הקדישו - רבה מסתפק אם לוקה משום מקדיש בעל מום). * במשנה ובברייתא מבואר כיצד היו מוציאים את השמן מן הזיתים לצורך הדלקת המנורה ולצורך המנחות. דף פו עמוד ב * "השני שבראשון" - לא ראוי למנורה, "הראשון שבשני" - כן ראוי למנורה, ושניהם שווים למנחות. * התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן לא חייבים להביא דוקא שמן "זך כתית" למנחות. * "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" - אליך ולא לי (לקב"ה), כי לא לאורה אני צריך. * נר מערבי שבמנורה היו נותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים - וזו היא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. * המשנה מבארת מהיכן היו מביאים לכתחילה את היין לנסכים, וכן מבארת אלו סוגי יין כשרים ואלו פסולים.
