דף סט עמוד א
* רמי בר חמא הסתפק אם שתי הלחם מתירים פירות אילן שהנצו עליו.
* רבא בר רב חנן הסתפק במקרה של חיטים שזרעם בקרקע ועבר עליהם העומר, האם עומר מתירן לאכילת הדיוט, והגמרא דנה לבאר באיזה מקרה בדיוק מדובר.
* ליקט חיטים מבין גללי בקר וזרעם בקרקע וצמחו - רמי בר חמא הסתפק אם ניתן להביא מהם מנחות.

דף סט עמוד ב
* פיל שבלע ענפים והקיאם דרך בית הרעי - רמי בר חמא הסתפק אם ענפים אלו נחשבים מעוכלים וכלי הנעשה מהם נחשב ככלי גללים שלא מקבל טומאה או לא.
* חיטים שירדו מן העננים עם הגשם (והגמרא מביאה הוכחה שקיימת מציאות כזו) - רבי זירא הסתפק אם ניתן להביא מהם שתי הלחם.
* שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר הבאת העומר והוסיפה לצמוח - רבי שמעון בן פזי הסתפק אם הולכים אחר עיקרה של השיבולת (והעומר התיר אותה) או אחר החלק הנוסף.

דף ע עמוד א
* ליטרא בצל שהפריש ממנו תרומות ומעשרות, וחזר וזרעו באדמה, והצמיח גידולים נוספים - צריך לעשר את כולו.
* רבי אבהו הסתפק מה דין שבולת שנקצרה ומרחה בכרי וחזר ושתלה בקרקע ואח"כ קרא עליה שם תרומות ומעשרות כשהיא במחובר לקרקע, האם חלה הפרשה זו או לא.
* אסור לזרוע כלאיים בעציץ שאינו נקוב (מדרבנן יש זריעה אף בעציץ שאינו נקוב כמובא במשנה במסכת דמאי).

דף ע עמוד ב
* המקור לכך שרק חמשת מיני דגן חייבים בחלה הוא מגזירה שוה ממצה.
* בברייתא מובא ש"התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה", ו-4 אמוראים נחלקו לאיזה ענין נאמרה הלכה זו.
* רק בחמשת מיני דגן חל איסור אכילת חדש קודם הפסח, והמקור לכך הוא מגזירה שוה ממצה.
* במשנה נאמר ש"אם השרישו (הזרעים) קודם לעומר העומר מתירן", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "קודם לעומר": קדם הבאת העומר או קודם קצירת העומר.

דף עא עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהעומר מתיר את כל מה שנשרש מקודם לכן (אפילו אם לא גדל עדיין כלום).
* ממקום שרשאים להביא את מנחת העומר - אסור לקצור קודם העומר, וממקום שלא רשאים להביא את מנחת העומר - מותר לקצור קודם העומר.
* קצירה קודם העומר, שנהגו אנשי יריחו לעשות - היתה ברצון חכמים גם לדעת רבי מאיר וגם לדעת רבי יהודה (למסקנת הגמרא).

דף עא עמוד ב
* לאורך רוב העמוד הגמרא מבררת את שיטת רבי מאיר וכמי הוא סובר (כרבי שמעון או כרבי יהודה או כרבי עקיבא).
* שיטת רבי מאיר היא, שקצירה לשחת, קודם שהתבואה הביאה שליש, אף כשקוצר לצורך אדם, איננה נחשבת לתחילת קצירה (ולכן היא מפסיקה בין שני חלקי השדה ואי אפשר להניח פאה בחלק אחד על השני).

דף עב עמוד א
* מהפסוק "עומר ראשית קצירכם" לומדים שקציר של מצוה מותר בקצירה קודם העומר.
* הברייתא מביאה את המקור לדינים הבאים: אם לא מצא לקצור מן הקמה יביא מן העומרים, אם לא מצא להביא מן הלח יביא מן היבש, אם נקצר ביום כשר, העומר דוחה את השבת, מקריבים את העומר אפילו בטומאה.
* התנאים נחלקו אם קצירת העומר ביום כשירה בדיעבד.

דף עב עמוד ב
* לדעת רבי: קצירת העומר לא דוחה את השבת (ושלא כמשנתנו).
* לדעת רבי: התנור מקדש את שתי הלחם בשעת אפייתם (ואם יאפה מבעוד יום יפסלו בלינה), ושחיטת כבשי עצרת וזריקת דמם קובעת את שתי הלחם שלא יוכל לשנותם לזבח אחר.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט דינים נוספים במעשה המנחות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששיירי המנחות נאכלים לכהנים.

דף עג עמוד א
* "וכל מנחה בלולה ושמן וחרבה" - רבי חזקיה למד (בעמוד הקודם) מפסוק זה ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים, והברייתא למדה מהאות ו' (במילה "וכל") את דין חלוקת הכהנים במנחות (שאסור לחלוק מנחה אפילו כנגד מנחה).
* כהן בעל מום רשאי לקבל חלק בקרבנות, אך כהן קטן (אפילו תם) אינו רשאי.
* רבינא הביא מקור נוסף לכך ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים.

דף עג עמוד ב
* לדעת רב הונא: עובד כוכבים שנדר להביא שלמים - דינם כקרבנות עולה, ולמסקנת הגמרא: התנאים נחלקו אם דינם כקרבנות עולה או כקרבנות שלמים.
* הנזירות לא חלה על עובדי כוכבים.
* עולתו של עובד כוכבים טעונה נסכים.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת ת"ק (הסובר שדין מנחת חוטא של כהן כדין שאר מנחת כהן שאינה נקמצת ואינה נאכלת) ורבי שמעון (הסובר שנקמצת וקומץ קרב לעצמו ושיריים קרבים לעצמן).

דף עד עמוד א
* כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה.
* לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קריבין בפני עצמן, לדעת ר"א בר"ש: הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן שלמטה (על רצפת העזרה) [ודין זה נלמד מהפסוק: "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"].

דף עד עמוד ב
* כל שהוא ב"כליל תהיה" (שדינו לעלות על גבי המזבח) - יש גם לא תעשה על אכילתו.
* לדעת שמואל: המתנדב יין - מביאו ומזלפו על גבי אישים (אך המשנה סוברת שזה הולך לשיתין).
* לדעת שמואל: המתנדב שמן - קומצו, ושיריו נאכלין (וכך משתמע גם מהמשנה).
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות 3 מתנות שמן: יציקה, בלילה, מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (אך מנחת מאפה תנור [שאין כל מעשיה בכלי] אינה טעונה מצות יציקה).

דף עה עמוד א
* לדעת חכמים המנחה נבללת כשהיא סולת, ולדעת רבי בוללן לאחר שנעשו חלות - והברייתא מבארת את המקור לשיטות אלו ומפרטת את סדר הכנת המנחות לשיטות אלו.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שהחלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה.
* במשנה (בדף הקודם) מובא שמושח את הרקיקין כמין "כי", ובברייתא מובא דעה החולקת על המשנה וסוברת שמושח את הרקיק על פני כולו.
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (אך שתי הלחם ולחם הפנים [שלא נעשים בכלי] לא טעונים פתיתה).

דף עה עמוד ב
* המשנה מבארת כיצד עושים את הפתיתה [מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים], והברייתא מבארת את המקור לכך.
* לדעת רב יוסף: מאכל העשוי מפירורי לחם הגדולים כזית, מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, והגמרא דנה בדבריו, ולדעת רב ששת: אפילו אם אין בפירורים כזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ (ומוסיף רבא שזה רק בתנאי שיש עליהם מראה של לחם).

דף עו עמוד א
* במשנה מובא ש"כל המנחות טעונות 300 שיפה ו-500 בעיטה", ובברייתא מבואר שסדר עשיית הדברים הוא כך: "שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלוש".
* לדעת ת"ק: את השיפה ובעיטה יש לעשות בחיטין, ולדעת רבי יוסי: בבצק.
* הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בנוגע למספר החלות שיש לעשות לסוגי המנחות השונות כמבואר במשנה).
* לדעת שמואל: לחמי תודה שאפאן 4 חלות (אחד מכל מין) במקום 40 חלות - יצא ידי חובה (ובתנאי שהפריש לכהן מהעיסה שלהן לפני אפייתן).

דף עו עמוד ב
* לדעת רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת (במקום עשר) - יצא.
* רב הונא חולק על דעת שמואל הנ"ל.
* הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה "העומר - היה בא עשרון מ3 סאין, שתי הלחם - שני עשרונים מ3 סאין, לחם הפנים - 24 עשרונים מ24 סאין".
* התורה חסה על ממונם של ישראל (ולכן עבור לחם הפנים, שיש בו כמות גדולה של 12 חלות בכל שבת, הותר לקנות חיטים לטחנם במקדש ולא לקנות סולת).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני לחמי תודה.

דף עז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהאיפה מכילה 3 סאים.
* אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יותר משתות, והמשתכר לא ישתכר יותר משתות.
* כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
* מנה של קודש כפול היה משל חולין.

דף עז עמוד ב
* תרומת לחמי תודה - שיעורה אחד מעשרה, ושיעור זה נלמד בגזירה שוה מתרומת מעשר.
* שיעור חלה של לחמי תודה - הברייתא מבררת את המקור לכך שהשיעור הוא עשרה עשרונים ללחמי החמץ של התודה ועשרה עשרונים ללחמי המצה של התודה.
* אין לנתח את בשר הקרבן קודם שיטול ממנו את האימורים.

דף עח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור למובא במשנה, שהביאו עם קרבנות המילואים חלות ורקיקין ורבוכה.
* כהן הדיוט שנתמנה להיות כהן גדול - מביא ביום זה מנחה לחינוכו לעבודת כהן גדול ומנחת חביתין (שמביא כהן גדול בכל יום).
* הברייתא מבארת את המקור לכך שהנזיר מביא חלות ורקיקין אך לא רבוכה.

דף עח עמוד ב
* "השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם" - לדעת רבי יוחנן הכוונה היא: חוץ לחומת בית פאגי, ולדעת ריש לקיש הכוונה היא: חוץ לחומת העזרה.
* אין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור, אין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, אם שחט שלא לשמן לא קדש הלחם.
* תודה ששחטה על 80 חלות - לדעת חזקיה: קדשו 40 מתוך 80, ולדעת רבי יוחנן: לא קדשו 40 מתוך 80 [והגמרא מביאה 4 אפשרויות בביאור המחלוקת].

דף עט עמוד א
* מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע (אם קדש הלחם) - לדעת רבי מאיר: נחלקו במקרה ששחט את התודה ונמצאת בעלת מום, לדעת רבי יהודה: נחלקו במקרה ששחט את התודה במחשבת חוץ למקומו.
* חטאת ששחטה במחשבת חוץ לזמנה - אם עלתה למזבח לא תרד, שחטה במחשבת חוץ למקומה - מחלוקת רבה ורבא אם עלתה למזבח אם תרד או לא תרד.
* לדעת זעירי: אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.

דף עט עמוד ב
* לדעת רב חסדא: שמן שהפרישו לשם מנחה זו, פסול לשם מנחה אחרת.
* נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח - אם יש זבח זבוח באותה שעה, יקרבו עמו (לב בית דין מתנה עליהן בשעה שהוקדשו שאם יפסל הזבח יהיו לזבח אחר).
* בברייתא מבואר המקור לדיני המשנה (ולד תודה / תמורת תודה / חילופי תודה - אפשר להקריבם אך אינם טעונים לחם).

דף פ עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: חילופי תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונה לחם, ולד תודת נדבה - בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם, ולד תודת חובה וחילופי תודת חובה - לפני כפרה טעונין לחם, לאחר כפרה אין טעונין לחם.
* לדעת שמואל (למסקנה): כל אופן שבחטאת מתה - בתודה אין טעונה לחם (ולא כדעת רבי יוחנן הסובר שאם הקריב ולד תודת חובה לפני שהתכפר באם הרי הוא טעון לחם).
* האומר "זו תודה וזו לחמה": אבד הלחם - מביא לחם אחר, אבדה תודה - אינו מביא תודה אחרת.

דף פ עמוד ב
* הפריש מעות לתודתו ונשארו מעות לאחר קניית התודה - מביא בהן לחם, הפריש מעות ללחמי תודה ונשארו מעות לאחר קניית לחמי התודה - אין מביא בהן תודה.
* הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות - לדעת רבא: אם נתכפר בראשונה, השלישית טעונה לחם, ואם נתכפר בשלישית, הראשונה טעונה לחם, ואביי חולק.
* תודה שהפרישה לנדבה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן - חבירתה אין לה תקנה.