דף סה עמוד א
* אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון.
* המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר.
* מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד.
* מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון.

דף סה עמוד ב
* החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* "וספרתם לכם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).

דף סו עמוד א
* הגמרא ממשיכה להביא הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* לדעת אביי מצוה למנות בספירת העומר גם ימים וגם שבועות, אך אמימר מנה ימים ולא שבועות (בגלל שלדעתו הספירה היא רק זכר למקדש ולכן מספיק למנות ימים בלבד).

דף סו עמוד ב
* הגמרא דורשת נוטריקון של המילה "כרמל" (רך ומל / כר מלא), ואח"כ מביאה פסוקים נוספים הנדרשים בדרך של נוטריקון.
* המותר מקציר העומר שנפדה ונאכל לכל אדם - למסקנת הגמרא הטעם שרבי עקיבא מחייב זאת במעשרות הוא לפי שמתחילה לא ניתנו על ידי הגזבר מעות הקדש למוכר את העומר אלא רק לעשרון הנצרך למנחה ולא לכל מה שנשאר.
* מירוח הקדש פוטר את התבואה ממעשרות, ונחלקו התנאים אם מירוח עובד כוכבים פוטר את התבואה ממעשרות.

דף סז עמוד א
* גלגול עיסה בהיותה הקדש פוטר אותה מחובת הפרשת חלה.
* גלגול עיסה של עובד כוכבים - למסקנת רבא נחלקו התנאים אם פוטר אותה מחובת הפרשת חלה (כשם שנחלקו אם מירוח העובד כוכבים פוטר מן המעשר).
* גם לדעה הפוטרת מירוח עובד כוכבים מן המעשר, הרי שחכמים גזרו שחייבת במעשר (גזירה משום בעלי כיסים).

דף סז עמוד ב
* ניתן להפקיע עיסה מחובת חלה על ידי כך שאופים פחות מ-5 רבעים של קב קמח ועוד.
* לדעת רבי יהודה (החולק על רבי מאיר) מכירת התבואה החדשה מיד לאחר שקרב העומר היה ברצון חכמים, ולא חששו שמא יאכל ממנה באיסור לפני הקרבת העומר, והגמרא מקשה על כך ודנה בשיטתו.

דף סח עמוד א
* רבא מבאר שחכמים התירו לבדוק חמץ בפסח (למי שלא בדק לפני פסח) ולא חוששים שמא יבוא לאכול את החמץ, בגלל שכל מטרתו היא לבדוק את החמץ כדי לשורפו ולכן אין חשש שיבוא פתאום לאוכלו.
* זמן היתר אכילת התבואה החדשה כשבית המקדש קיים - לדעת רב ושמואל: לאחר הקרבת העומר, לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: משעה שהאיר היום.

דף סח עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: רבן יוחנן בן זכאי סובר שמדין תורה אסור לאכול חדש כל יום ששה עשר בניסן בזמן שאין בית המקדש קיים, וכדעת רבי יהודה.
* הגמרא מביאה 3 דעות של אמוראים שנחלקו בענין מועד אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ (בליל י"ז בניסן / בבוקר י"ז בניסן / בליל י"ח בניסן).
* לשיטת יהודה בן נחמיה: נסכים מיין שביכר קודם העומר, שהקריבם על המזבח קודם להבאת העומר - כשירים.
* רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן, והגמרא מבררת מהו מקרה הספק, ורבה מנסה לפשוט את הספק והגמרא דוחה.

דף סט עמוד א
* רמי בר חמא הסתפק אם שתי הלחם מתירים פירות אילן שהנצו עליו.
* רבא בר רב חנן הסתפק במקרה של חיטים שזרעם בקרקע ועבר עליהם העומר, האם עומר מתירן לאכילת הדיוט, והגמרא דנה לבאר באיזה מקרה בדיוק מדובר.
* ליקט חיטים מבין גללי בקר וזרעם בקרקע וצמחו - רמי בר חמא הסתפק אם ניתן להביא מהם מנחות.

דף סט עמוד ב
* פיל שבלע ענפים והקיאם דרך בית הרעי - רמי בר חמא הסתפק אם ענפים אלו נחשבים מעוכלים וכלי הנעשה מהם נחשב ככלי גללים שלא מקבל טומאה או לא.
* חיטים שירדו מן העננים עם הגשם (והגמרא מביאה הוכחה שקיימת מציאות כזו) - רבי זירא הסתפק אם ניתן להביא מהם שתי הלחם.
* שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר הבאת העומר והוסיפה לצמוח - רבי שמעון בן פזי הסתפק אם הולכים אחר עיקרה של השיבולת (והעומר התיר אותה) או אחר החלק הנוסף.

דף ע עמוד א
* ליטרא בצל שהפריש ממנו תרומות ומעשרות, וחזר וזרעו באדמה, והצמיח גידולים נוספים - צריך לעשר את כולו.
* רבי אבהו הסתפק מה דין שבולת שנקצרה ומרחה בכרי וחזר ושתלה בקרקע ואח"כ קרא עליה שם תרומות ומעשרות כשהיא במחובר לקרקע, האם חלה הפרשה זו או לא.
* אסור לזרוע כלאיים בעציץ שאינו נקוב (מדרבנן יש זריעה אף בעציץ שאינו נקוב כמובא במשנה במסכת דמאי).

דף ע עמוד ב
* המקור לכך שרק חמשת מיני דגן חייבים בחלה הוא מגזירה שוה ממצה.
* בברייתא מובא ש"התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה", ו-4 אמוראים נחלקו לאיזה ענין נאמרה הלכה זו.
* רק בחמשת מיני דגן חל איסור אכילת חדש קודם הפסח, והמקור לכך הוא מגזירה שוה ממצה.
* במשנה נאמר ש"אם השרישו (הזרעים) קודם לעומר העומר מתירן", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "קודם לעומר": קדם הבאת העומר או קודם קצירת העומר.

דף עא עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שהעומר מתיר את כל מה שנשרש מקודם לכן (אפילו אם לא גדל עדיין כלום).
* ממקום שרשאים להביא את מנחת העומר - אסור לקצור קודם העומר, וממקום שלא רשאים להביא את מנחת העומר - מותר לקצור קודם העומר.
* קצירה קודם העומר, שנהגו אנשי יריחו לעשות - היתה ברצון חכמים גם לדעת רבי מאיר וגם לדעת רבי יהודה (למסקנת הגמרא).

דף עא עמוד ב
* לאורך רוב העמוד הגמרא מבררת את שיטת רבי מאיר וכמי הוא סובר (כרבי שמעון או כרבי יהודה או כרבי עקיבא).
* שיטת רבי מאיר היא, שקצירה לשחת, קודם שהתבואה הביאה שליש, אף כשקוצר לצורך אדם, איננה נחשבת לתחילת קצירה (ולכן היא מפסיקה בין שני חלקי השדה ואי אפשר להניח פאה בחלק אחד על השני).

דף עב עמוד א
* מהפסוק "עומר ראשית קצירכם" לומדים שקציר של מצוה מותר בקצירה קודם העומר.
* הברייתא מביאה את המקור לדינים הבאים: אם לא מצא לקצור מן הקמה יביא מן העומרים, אם לא מצא להביא מן הלח יביא מן היבש, אם נקצר ביום כשר, העומר דוחה את השבת, מקריבים את העומר אפילו בטומאה.
* התנאים נחלקו אם קצירת העומר ביום כשירה בדיעבד.

דף עב עמוד ב
* לדעת רבי: קצירת העומר לא דוחה את השבת (ושלא כמשנתנו).
* לדעת רבי: התנור מקדש את שתי הלחם בשעת אפייתם (ואם יאפה מבעוד יום יפסלו בלינה), ושחיטת כבשי עצרת וזריקת דמם קובעת את שתי הלחם שלא יוכל לשנותם לזבח אחר.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט דינים נוספים במעשה המנחות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששיירי המנחות נאכלים לכהנים.

דף עג עמוד א
* "וכל מנחה בלולה ושמן וחרבה" - רבי חזקיה למד (בעמוד הקודם) מפסוק זה ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים, והברייתא למדה מהאות ו' (במילה "וכל") את דין חלוקת הכהנים במנחות (שאסור לחלוק מנחה אפילו כנגד מנחה).
* כהן בעל מום רשאי לקבל חלק בקרבנות, אך כהן קטן (אפילו תם) אינו רשאי.
* רבינא הביא מקור נוסף לכך ששיירי מנחת שעורים נאכלים לכהנים.

דף עג עמוד ב
* לדעת רב הונא: עובד כוכבים שנדר להביא שלמים - דינם כקרבנות עולה, ולמסקנת הגמרא: התנאים נחלקו אם דינם כקרבנות עולה או כקרבנות שלמים.
* הנזירות לא חלה על עובדי כוכבים.
* עולתו של עובד כוכבים טעונה נסכים.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת ת"ק (הסובר שדין מנחת חוטא של כהן כדין שאר מנחת כהן שאינה נקמצת ואינה נאכלת) ורבי שמעון (הסובר שנקמצת וקומץ קרב לעצמו ושיריים קרבים לעצמן).

דף עד עמוד א
* כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה.
* לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קריבין בפני עצמן, לדעת ר"א בר"ש: הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן שלמטה (על רצפת העזרה) [ודין זה נלמד מהפסוק: "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"].

דף עד עמוד ב
* כל שהוא ב"כליל תהיה" (שדינו לעלות על גבי המזבח) - יש גם לא תעשה על אכילתו.
* לדעת שמואל: המתנדב יין - מביאו ומזלפו על גבי אישים (אך המשנה סוברת שזה הולך לשיתין).
* לדעת שמואל: המתנדב שמן - קומצו, ושיריו נאכלין (וכך משתמע גם מהמשנה).
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות 3 מתנות שמן: יציקה, בלילה, מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (אך מנחת מאפה תנור [שאין כל מעשיה בכלי] אינה טעונה מצות יציקה).

דף עה עמוד א
* לדעת חכמים המנחה נבללת כשהיא סולת, ולדעת רבי בוללן לאחר שנעשו חלות - והברייתא מבארת את המקור לשיטות אלו ומפרטת את סדר הכנת המנחות לשיטות אלו.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שהחלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה.
* במשנה (בדף הקודם) מובא שמושח את הרקיקין כמין "כי", ובברייתא מובא דעה החולקת על המשנה וסוברת שמושח את הרקיק על פני כולו.
* כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (אך שתי הלחם ולחם הפנים [שלא נעשים בכלי] לא טעונים פתיתה).

דף עה עמוד ב
* המשנה מבארת כיצד עושים את הפתיתה [מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה לארבעה אלא לשנים], והברייתא מבארת את המקור לכך.
* לדעת רב יוסף: מאכל העשוי מפירורי לחם הגדולים כזית, מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, והגמרא דנה בדבריו, ולדעת רב ששת: אפילו אם אין בפירורים כזית מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ (ומוסיף רבא שזה רק בתנאי שיש עליהם מראה של לחם).

דף עו עמוד א
* במשנה מובא ש"כל המנחות טעונות 300 שיפה ו-500 בעיטה", ובברייתא מבואר שסדר עשיית הדברים הוא כך: "שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלוש".
* לדעת ת"ק: את השיפה ובעיטה יש לעשות בחיטין, ולדעת רבי יוסי: בבצק.
* הגמרא מבארת את המקורות למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בנוגע למספר החלות שיש לעשות לסוגי המנחות השונות כמבואר במשנה).
* לדעת שמואל: לחמי תודה שאפאן 4 חלות (אחד מכל מין) במקום 40 חלות - יצא ידי חובה (ובתנאי שהפריש לכהן מהעיסה שלהן לפני אפייתן).

דף עו עמוד ב
* לדעת רב הונא: מנחת מאפה שאפה אותה חלה אחת (במקום עשר) - יצא.
* רב הונא חולק על דעת שמואל הנ"ל.
* הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה "העומר - היה בא עשרון מ3 סאין, שתי הלחם - שני עשרונים מ3 סאין, לחם הפנים - 24 עשרונים מ24 סאין".
* התורה חסה על ממונם של ישראל (ולכן עבור לחם הפנים, שיש בו כמות גדולה של 12 חלות בכל שבת, הותר לקנות חיטים לטחנם במקדש ולא לקנות סולת).
* פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני לחמי תודה.