דף נט עמוד א
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים.
* הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא.

דף נט עמוד ב
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה.
* אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה.
* 3 אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').

דף ס עמוד א
* נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא - לא פסל את המנחה.
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ואלו טעונות תנופה.

דף ס עמוד ב
* הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה.
* הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה.
* הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר ששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.

דף סא עמוד א
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום.
* אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד.
* הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה.

דף סא עמוד ב
* גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר).
* אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ולא בידי עובדי כוכבים.

דף סב עמוד א
* כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה.
* הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף.
* התנופה - רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו, רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
* שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.

דף סב עמוד ב
* 3 אמוראים נחלקו (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק.
* הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע 3 מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק 2 מצוות מתוכן.
* חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם.
* אשה שהביאה קרבן וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הסובר שהחילוק בין מרחשת למחבת הוא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין, ואת טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין.
* האומר "הרי עלי מרחשת" - לדעת בית שמאי: יהא מונח עד שיבוא אליהו (כי ספק אם נדר להביא כלי ששמו מרחשת או מנחה הנקראת מרחשת), לדעת בית הלל: יביא כלי הנקרא מרחשת.
* לדעת רבי שמעון: אפייתן של המנחות תהיה דוקא בתנור, ובתחילת הקדש הסולת למנחה יאמר שהוא מקדישה על מנת שתיאפה בתנור.

דף סג עמוד ב
* האומר "הרי עלי מנחת מאפה" - לדעת רבי יהודה: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ובדיעבד יצא ידי חובתו, לדעת רבי שמעון: רשאי לכתחילה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף בדיעבד לא יצא ידי חובה.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות קרבן העומר.
* המשנה מביאה דעות של תנאים הסוברים שבדינים מסויימים בקרבן העומר יש הבדל בין שבת לימות החול.

דף סד עמוד א
* החל מסוף העמוד הקודם מובאות 3 אפשרויות בגמרא (שנדחות) הטוענות שהטעם לדעת רבי ישמעאל (שבמשנה בעמוד הקודם) הוא כטעמו של דעת תנא אחר.
* לגבי איסור צידה בשבת: שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - רבא אמר: חייב, ורבה אמר: פטור.
* חולה שאמדוהו הרופאים שזקוק לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם ותלשו והביאו עשרה גרוגרות - פטורין.

דף סד עמוד ב
* מצוה לכתחילה להביא את השעורים של קרבן העומר ממקום קרוב לירושלים (כדי שלא תתקשה על ידי הרוח / כי אין מעבירין על המצוות).
* הברייתא מספרת על כך שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, ולבסוף העלו להם הצרים מבחוץ חזיר ונזדעזעה ארץ ישראל, ובאותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית.
* הגמרא מספרת 3 סיפורים על מרדכי שהבין רמזים שונים.

דף סה עמוד א
* אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון.
* המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר.
* מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד.
* מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון.

דף סה עמוד ב
* החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* "וספרתם לכם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).

דף סו עמוד א
* הגמרא ממשיכה להביא הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* לדעת אביי מצוה למנות בספירת העומר גם ימים וגם שבועות, אך אמימר מנה ימים ולא שבועות (בגלל שלדעתו הספירה היא רק זכר למקדש ולכן מספיק למנות ימים בלבד).

דף סו עמוד ב
* הגמרא דורשת נוטריקון של המילה "כרמל" (רך ומל / כר מלא), ואח"כ מביאה פסוקים נוספים הנדרשים בדרך של נוטריקון.
* המותר מקציר העומר שנפדה ונאכל לכל אדם - למסקנת הגמרא הטעם שרבי עקיבא מחייב זאת במעשרות הוא לפי שמתחילה לא ניתנו על ידי הגזבר מעות הקדש למוכר את העומר אלא רק לעשרון הנצרך למנחה ולא לכל מה שנשאר.
* מירוח הקדש פוטר את התבואה ממעשרות, ונחלקו התנאים אם מירוח עובד כוכבים פוטר את התבואה ממעשרות.

דף סז עמוד א
* גלגול עיסה בהיותה הקדש פוטר אותה מחובת הפרשת חלה.
* גלגול עיסה של עובד כוכבים - למסקנת רבא נחלקו התנאים אם פוטר אותה מחובת הפרשת חלה (כשם שנחלקו אם מירוח העובד כוכבים פוטר מן המעשר).
* גם לדעה הפוטרת מירוח עובד כוכבים מן המעשר, הרי שחכמים גזרו שחייבת במעשר (גזירה משום בעלי כיסים).

דף סז עמוד ב
* ניתן להפקיע עיסה מחובת חלה על ידי כך שאופים פחות מ-5 רבעים של קב קמח ועוד.
* לדעת רבי יהודה (החולק על רבי מאיר) מכירת התבואה החדשה מיד לאחר שקרב העומר היה ברצון חכמים, ולא חששו שמא יאכל ממנה באיסור לפני הקרבת העומר, והגמרא מקשה על כך ודנה בשיטתו.

דף סח עמוד א
* רבא מבאר שחכמים התירו לבדוק חמץ בפסח (למי שלא בדק לפני פסח) ולא חוששים שמא יבוא לאכול את החמץ, בגלל שכל מטרתו היא לבדוק את החמץ כדי לשורפו ולכן אין חשש שיבוא פתאום לאוכלו.
* זמן היתר אכילת התבואה החדשה כשבית המקדש קיים - לדעת רב ושמואל: לאחר הקרבת העומר, לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: משעה שהאיר היום.

דף סח עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: רבן יוחנן בן זכאי סובר שמדין תורה אסור לאכול חדש כל יום ששה עשר בניסן בזמן שאין בית המקדש קיים, וכדעת רבי יהודה.
* הגמרא מביאה 3 דעות של אמוראים שנחלקו בענין מועד אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ (בליל י"ז בניסן / בבוקר י"ז בניסן / בליל י"ח בניסן).
* לשיטת יהודה בן נחמיה: נסכים מיין שביכר קודם העומר, שהקריבם על המזבח קודם להבאת העומר - כשירים.
* רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן, והגמרא מבררת מהו מקרה הספק, ורבה מנסה לפשוט את הספק והגמרא דוחה.

דף סט עמוד א
* רמי בר חמא הסתפק אם שתי הלחם מתירים פירות אילן שהנצו עליו.
* רבא בר רב חנן הסתפק במקרה של חיטים שזרעם בקרקע ועבר עליהם העומר, האם עומר מתירן לאכילת הדיוט, והגמרא דנה לבאר באיזה מקרה בדיוק מדובר.
* ליקט חיטים מבין גללי בקר וזרעם בקרקע וצמחו - רמי בר חמא הסתפק אם ניתן להביא מהם מנחות.

דף סט עמוד ב
* פיל שבלע ענפים והקיאם דרך בית הרעי - רמי בר חמא הסתפק אם ענפים אלו נחשבים מעוכלים וכלי הנעשה מהם נחשב ככלי גללים שלא מקבל טומאה או לא.
* חיטים שירדו מן העננים עם הגשם (והגמרא מביאה הוכחה שקיימת מציאות כזו) - רבי זירא הסתפק אם ניתן להביא מהם שתי הלחם.
* שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר הבאת העומר והוסיפה לצמוח - רבי שמעון בן פזי הסתפק אם הולכים אחר עיקרה של השיבולת (והעומר התיר אותה) או אחר החלק הנוסף.

דף ע עמוד א
* ליטרא בצל שהפריש ממנו תרומות ומעשרות, וחזר וזרעו באדמה, והצמיח גידולים נוספים - צריך לעשר את כולו.
* רבי אבהו הסתפק מה דין שבולת שנקצרה ומרחה בכרי וחזר ושתלה בקרקע ואח"כ קרא עליה שם תרומות ומעשרות כשהיא במחובר לקרקע, האם חלה הפרשה זו או לא.
* אסור לזרוע כלאיים בעציץ שאינו נקוב (מדרבנן יש זריעה אף בעציץ שאינו נקוב כמובא במשנה במסכת דמאי).

דף ע עמוד ב
* המקור לכך שרק חמשת מיני דגן חייבים בחלה הוא מגזירה שוה ממצה.
* בברייתא מובא ש"התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה", ו-4 אמוראים נחלקו לאיזה ענין נאמרה הלכה זו.
* רק בחמשת מיני דגן חל איסור אכילת חדש קודם הפסח, והמקור לכך הוא מגזירה שוה ממצה.
* במשנה נאמר ש"אם השרישו (הזרעים) קודם לעומר העומר מתירן", ונחלקו האמוראים מה הכוונה "קודם לעומר": קדם הבאת העומר או קודם קצירת העומר.