דף נה עמוד א
* תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא.
* רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה ועוסק בהם עובר בלא תעשה.

דף נה עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל.
* כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת.
* כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "ושחט את החטאת במקום העולה".
* "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.

דף נו עמוד א
* הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקרבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקרבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה.
* שחיטת בהמה לקרבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקרבן כשירה רק בכהן.
* רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר.

דף נו עמוד ב
* הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם).
* אסור להטיל מום בקרבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים.
* הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.

דף נז עמוד א
* הניח בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות).
* המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור,
* חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני.
* חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה.

דף נז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים.
* רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (ונחלקו אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו רק מבפנים או אף מבחוץ)].
* המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ונחלקו האמוראים אם חייב כשהעלה על גבי הכבש.

דף נח עמוד א
* רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קרבן ראשית תקריבו אותם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה.
* התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן" [הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע].
* בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא נחלקו אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ.

דף נח עמוד ב
* שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות מ-2 זיתים.
* המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הדעות במקרה זה אם לוקה 2 או כלל לא לוקה).

דף נט עמוד א
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים.
* הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא.

דף נט עמוד ב
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה.
* אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה.
* 3 אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').

דף ס עמוד א
* נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא - לא פסל את המנחה.
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ואלו טעונות תנופה.

דף ס עמוד ב
* הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה.
* הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה.
* הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר ששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.

דף סא עמוד א
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום.
* אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד.
* הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה.

דף סא עמוד ב
* גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר).
* אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ולא בידי עובדי כוכבים.

דף סב עמוד א
* כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה.
* הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף.
* התנופה - רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו, רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.
* שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.

דף סב עמוד ב
* 3 אמוראים נחלקו (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק.
* הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע 3 מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק 2 מצוות מתוכן.
* חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם.
* אשה שהביאה קרבן וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הסובר שהחילוק בין מרחשת למחבת הוא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין, ואת טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין.
* האומר "הרי עלי מרחשת" - לדעת בית שמאי: יהא מונח עד שיבוא אליהו (כי ספק אם נדר להביא כלי ששמו מרחשת או מנחה הנקראת מרחשת), לדעת בית הלל: יביא כלי הנקרא מרחשת.
* לדעת רבי שמעון: אפייתן של המנחות תהיה דוקא בתנור, ובתחילת הקדש הסולת למנחה יאמר שהוא מקדישה על מנת שתיאפה בתנור.

דף סג עמוד ב
* האומר "הרי עלי מנחת מאפה" - לדעת רבי יהודה: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ובדיעבד יצא ידי חובתו, לדעת רבי שמעון: רשאי לכתחילה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף בדיעבד לא יצא ידי חובה.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות קרבן העומר.
* המשנה מביאה דעות של תנאים הסוברים שבדינים מסויימים בקרבן העומר יש הבדל בין שבת לימות החול.

דף סד עמוד א
* החל מסוף העמוד הקודם מובאות 3 אפשרויות בגמרא (שנדחות) הטוענות שהטעם לדעת רבי ישמעאל (שבמשנה בעמוד הקודם) הוא כטעמו של דעת תנא אחר.
* לגבי איסור צידה בשבת: שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - רבא אמר: חייב, ורבה אמר: פטור.
* חולה שאמדוהו הרופאים שזקוק לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם ותלשו והביאו עשרה גרוגרות - פטורין.

דף סד עמוד ב
* מצוה לכתחילה להביא את השעורים של קרבן העומר ממקום קרוב לירושלים (כדי שלא תתקשה על ידי הרוח / כי אין מעבירין על המצוות).
* הברייתא מספרת על כך שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, ולבסוף העלו להם הצרים מבחוץ חזיר ונזדעזעה ארץ ישראל, ובאותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית.
* הגמרא מספרת 3 סיפורים על מרדכי שהבין רמזים שונים.

דף סה עמוד א
* אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון.
* המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר.
* מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד.
* מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון.

דף סה עמוד ב
* החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* "וספרתם לכם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).

דף סו עמוד א
* הגמרא ממשיכה להביא הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"ממחרת השבת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* לדעת אביי מצוה למנות בספירת העומר גם ימים וגם שבועות, אך אמימר מנה ימים ולא שבועות (בגלל שלדעתו הספירה היא רק זכר למקדש ולכן מספיק למנות ימים בלבד).

דף סו עמוד ב
* הגמרא דורשת נוטריקון של המילה "כרמל" (רך ומל / כר מלא), ואח"כ מביאה פסוקים נוספים הנדרשים בדרך של נוטריקון.
* המותר מקציר העומר שנפדה ונאכל לכל אדם - למסקנת הגמרא הטעם שרבי עקיבא מחייב זאת במעשרות הוא לפי שמתחילה לא ניתנו על ידי הגזבר מעות הקדש למוכר את העומר אלא רק לעשרון הנצרך למנחה ולא לכל מה שנשאר.
* מירוח הקדש פוטר את התבואה ממעשרות, ונחלקו התנאים אם מירוח עובד כוכבים פוטר את התבואה ממעשרות.