דף נד עמוד א
* התנאים חולקים אם ניתן להחמיץ את המנחות הבאות חמץ באמצעות תפוחים.
* לדעת רבי אילא: מנחת חוטא היא הכי קשה לקמיצה, כיון שאין נותנים בה שמן, לדעת רב יצחק בר אבדימי: מנחת חוטא לא קשה לקמיצה יותר משאר המנחות, כיון שמגבלה במים.
* האמוראים חולקים אם משערים דבר לפי מה שהוא עכשיו או לפי מה שהיה בתחילתו.
* הגמרא מקשה מברייתא על הדעה השניה ומתרצת, ומקשה שוב מברייתא אחרת על הדעה השניה.

דף נד עמוד ב
* רבה מבאר שהאמוראים חולקים רק במקרה שהיה בו בתחילה כשיעור ואח"כ צמק ואח"כ חזר ותפח (וחולקים אם יש דיחוי באיסור).
* הגמרא מקשה על הדעה הסוברת שיש דיחוי באיסורים ונשארת בתיובתא.
* הגמרא ממשיכה לנסות להוכיח בנוגע למחלוקת האמוראים לפי מה משערים.
* המרבה במעשרות (מפריש יותר מכשיעור) - פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים.
* לדעת אבא אלעזר בן גומל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.

דף נה עמוד א
* תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא.
* רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה עובר בלא תעשה.

דף נה עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל.
* דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
* כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת.
* כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה".
* "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.

דף נו עמוד א
* הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקורבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקורבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה.
* המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון.
* מליקת בן עוף ושחיטת קורבן פסח לא צריכות להיות בצפון.
* שחיטת בהמה לקורבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקורבן כשירה רק בכהן.
* רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר.
* "בכור שאחזו דם" - בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים האם ניתן להקיז לו דם והיכן.

דף נו עמוד ב
* הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם).
* אסור להטיל מום בקורבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים.
* הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.

דף נז עמוד א
* הניח בשבת בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (ומדובר שאם לא היפך בו אז היה מתבשל כמאכל בן דרוסאי רק מצד אחד ואם היפך בו אז היה מתבשל משני צדדים כמאכל בן דרוסאי), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות).
* המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור.
* חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני.
* חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה.

דף נז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים.
* רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (והם חולקים אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו גם מבחוץ או רק מבפנים)].
* המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ולדעת רבי יוחנן חייב גם אם העלה על גבי הכבש, ורבי אלעזר סובר שפטור. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף נח עמוד א
* רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה.
* התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן". (הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע).
* בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא חולקים אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ.

דף נח עמוד ב
* שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות משני זיתים.
* המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הלישנות בגמרא במקרה זה אם לוקה שתים או לא לוקה כלל).

דף נט עמוד א
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים.
* הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא.

דף נט עמוד ב
* בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן על המנחה לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה.
* אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה (למרות שהלבונה השחוקה לא נבלעה במנחה).
* שלושה אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').

דף ס עמוד א
* נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה.
* הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא לא פסל את המנחה.
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ולא טעונות הנפה.

דף ס עמוד ב
* הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה.
* הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה.
* הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר שששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.

דף סא עמוד א
* המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום.
* אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד, ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו - יצא. (והברייתא מביאה את המקורות לדינים אלו).
* הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה.

דף סא עמוד ב
* גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר).
* אחד אנשים ואחד נשים קורבנם טעון תנופה. (ואת קורבן הנשים מניף הכהן לבדו).
* בני ישראל מניפים ואין העובדי כוכבים מניפים ואין הנשים מניפות.
* גרים ועבדים משוחררים קורבנם טעון תנופה.

דף סב עמוד א
* כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה.
* הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף.
* התנופה - לדעת רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, לדעת רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.
* שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.

דף סב עמוד ב
* שלושה אמוראים חולקים (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק.
* הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע שלוש מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק שתי מצוות מתוכן.
* חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם.
* אשה שהביאה קרבן וכן השולח קורבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.

דף סג עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הגלילי הסובר שהחילוק בין מרחשת למחבת הוא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין, ואת טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין.
* האומר "הרי עלי מרחשת" - לדעת בית שמאי: יהא מונח עד שיבוא אליהו (כי ספק אם נדר להביא כלי ששמו מרחשת או מנחה הנקראת מרחשת), לדעת בית הלל: יביא כלי הנקרא מרחשת.
* האומר "הרי עלי בתנור" - לדעת ת"ק: לא יביא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים, אך לדעת רבי יהודה יכול להביא מאפה כופח
* לדעת רבי שמעון: אפייתן של המנחות תהיה דוקא בתנור, ובתחילת הקדש הסולת למנחה יאמר שהוא מקדישה על מנת שתיאפה בתנור.

דף סג עמוד ב
* האומר "הרי עלי מנחת מאפה" - לדעת רבי יהודה: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ובדיעבד יצא ידי חובתו, לדעת רבי שמעון: רשאי לכתחילה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף בדיעבד לא יצא ידי חובה.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות קרבן העומר.
* המשנה מביאה דעות של תנאים הסוברים שבדינים מסויימים בקורבן העומר יש הבדל בין שבת לימות החול.

דף סד עמוד א
* החל מסוף העמוד הקודם מובאות שלוש אפשרויות בגמרא (שנדחות) הטוענות שהטעם לדעת רבי ישמעאל (שבמשנה בעמוד הקודם) הוא כטעמו של דעת תנא אחר.
* שחט בשבת שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת - חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה, ואפילו נמצאת ראשונה כחושה. (והגמרא מקשה על כך ומתרצת).
* לגבי איסור צידה בשבת: שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - לדעת רבא: חייב, ולדעת רבה: פטור.
* חולה שאמדוהו הרופאים שזקוק לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם ותלשו והביאו עשרה גרוגרות - פטורים.

דף סד עמוד ב
* מצוה לכתחילה להביא את השעורים של קורבן העומר ממקום קרוב לירושלים (כדי שלא תתקשה על ידי הרוח / כי אין מעבירין על המצוות).
* הברייתא מספרת על כך שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, ולבסוף העלו להם הצרים מבחוץ חזיר ונזדעזעה ארץ ישראל, ובאותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית.
* הגמרא מספרת שלושה סיפורים על מרדכי (שהיה בימי אחשורוש) שהבין רמזים שונים.

דף סה עמוד א
* "פתחיה" זה מרדכי, והגמרא מבארת מדוע נקרא "פתחיה".
* אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון.
* המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר.
* מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד.
* מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון.

דף סה עמוד ב
* החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח.
* "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).