דף נא עמוד א * מנחת חביתים טעונה כלי שרת לאפייתה. * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בבירור שיעור השמן הניתן במנחת חביתין, ושלושה אמוראים חולקים כיצד לבאר את הברייתא וליישב את הסתירה הקיימת בה. * במנחת נסכים - נותן שלושה לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת נדבה - נותן לוג שמן אחד, במנחת פרים ואילים - נותן שני לוגין שמן לעשרון סולת. דף נא עמוד ב * במשנה מובא, שכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, לדעת רבי שמעון: המנחה קריבה לבינתיים משל ציבור, ולדעת רבי יהודה: משל יורשים - והגמרא מביאה ברייתא עם המקורות לדין זה, ומבררת את הדעות השונות לאורך כל העמוד. * מהדברים שהתקינו בית דין: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים - אם שלח עמה נסכים קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור, וכן גר שמת והניח זבחים - אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו - לדעת רבי שמעון: מדין תורה מביאים משל ציבור, וחכמים תיקנו (כשההוצאות היו מרובות) שיביאו משל היורשים, ולאחר מכן (כשראו שהם פושעים ולא מביאים) ביטלו את תקנתם.
דף נב עמוד א * פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים - לדעת רבי יהודה: גובים אותם מחדש מכל אחד ואחד מישראל, ולדעת רבי שמעון: מביאים אותם מתרומת הלשכה. * רבי ירמיה אמר, שאנשי בבל טפשים, ומכיון שדרים הם בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות. * למסקנת הגמרא: אם מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו, היו מביאים מנחת חביתין שלימה בבוקר ומנחת חביתים שלימה בין הערביים. (כדעת רבא ולא כדעת רבי ירמיה). * שיעור הלבונה שהיה בא עם מנחת החביתין - לדעת אבא יוסי בן דוסתאי: קומץ בשחרית וקומץ בבין הערביים, ולדעת חכמים: חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בבין הערביים. דף נב עמוד ב * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו (ומביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בבין הערביים) - שיעור הלבונה והשמן לא הוכפל. * האמוראים חולקים בדעת רבי יוחנן אם פוסק כאבא יוסי בן דוסתאי או כסתם משנה החולקת עליו. * פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מפרט כללים במעשה המנחות.
דף נג עמוד א * למסקנת הגמרא: המקור לכך שמנחה צריכה להיות גם בדיעבד מצה ולא חמץ הוא מהמילה "תִהְיֶה" ("מַצָּה תִהְיֶה"). * המקור לכך שכל המנחות נילושות בפושרים וצריך לשמור אותם שלא יחמיצו הוא מהמילה "תִהְיֶה". * רבי עזרא נכדו של רבי אבטולס, היה דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה דור עשירי לעזרא הסופר. * הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובעמוד הבא) דברי אגדה שאמר רבי עזרא לרבי פרידא. * לפי דרשתו של רבי עזרא עולה שהמילה אדירים בפסוק "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" מתייחסת למצרים. דף נג עמוד ב * "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי..." - בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש (ובא להתפלל על בניו), והגמרא מתארת משא ומתן שלו עם הקב"ה, ולבסוף יצאה בת קול ואמרה שתהיה לעם ישראל אחרית טובה. * דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו (תוס' ערכין: עם נ' דגושה), כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. * למה נמשלו ישראל לזית? - לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא / לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורים.
דף נד עמוד א * התנאים חולקים אם ניתן להחמיץ את המנחות הבאות חמץ באמצעות תפוחים. * לדעת רבי אילא: מנחת חוטא היא הכי קשה לקמיצה, כיון שאין נותנים בה שמן, לדעת רב יצחק בר אבדימי: מנחת חוטא לא קשה לקמיצה יותר משאר המנחות, כיון שמגבלה במים. * האמוראים חולקים אם משערים דבר לפי מה שהוא עכשיו או לפי מה שהיה בתחילתו. * הגמרא מקשה מברייתא על הדעה השניה ומתרצת, ומקשה שוב מברייתא אחרת על הדעה השניה. דף נד עמוד ב * רבה מבאר שהאמוראים חולקים רק במקרה שהיה בו בתחילה כשיעור ואח"כ צמק ואח"כ חזר ותפח (וחולקים אם יש דיחוי באיסור). * הגמרא מקשה על הדעה הסוברת שיש דיחוי באיסורים ונשארת בתיובתא. * הגמרא ממשיכה לנסות להוכיח בנוגע למחלוקת האמוראים לפי מה משערים. * המרבה במעשרות (מפריש יותר מכשיעור) - פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים. * לדעת אבא אלעזר בן גומל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.
דף נה עמוד א * תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא. * רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה עובר בלא תעשה. דף נה עמוד ב * הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל. * דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. * כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת. * כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה". * "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.
דף נו עמוד א * הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקורבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקורבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה. * המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. * מליקת בן עוף ושחיטת קורבן פסח לא צריכות להיות בצפון. * שחיטת בהמה לקורבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקורבן כשירה רק בכהן. * רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר. * "בכור שאחזו דם" - בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים האם ניתן להקיז לו דם והיכן. דף נו עמוד ב * הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם). * אסור להטיל מום בקורבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים. * הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.
דף נז עמוד א * הניח בשבת בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (ומדובר שאם לא היפך בו אז היה מתבשל כמאכל בן דרוסאי רק מצד אחד ואם היפך בו אז היה מתבשל משני צדדים כמאכל בן דרוסאי), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות). * המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור. * חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני. * חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה. דף נז עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים. * רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (והם חולקים אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו גם מבחוץ או רק מבפנים)]. * המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ולדעת רבי יוחנן חייב גם אם העלה על גבי הכבש, ורבי אלעזר סובר שפטור. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף נח עמוד א * רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה. * התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן". (הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע). * בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא חולקים אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ. דף נח עמוד ב * שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות משני זיתים. * המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הלישנות בגמרא במקרה זה אם לוקה שתים או לא לוקה כלל).
דף נט עמוד א * בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה. * הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים. * הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא. דף נט עמוד ב * בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן על המנחה לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה. * אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה (למרות שהלבונה השחוקה לא נבלעה במנחה). * שלושה אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').
דף ס עמוד א * נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא לא פסל את המנחה. * המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ולא טעונות הנפה. דף ס עמוד ב * הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה. * הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה. * הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר שששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.
דף סא עמוד א * המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום. * אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד, ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו - יצא. (והברייתא מביאה את המקורות לדינים אלו). * הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה. דף סא עמוד ב * גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר). * אחד אנשים ואחד נשים קורבנם טעון תנופה. (ואת קורבן הנשים מניף הכהן לבדו). * בני ישראל מניפים ואין העובדי כוכבים מניפים ואין הנשים מניפות. * גרים ועבדים משוחררים קורבנם טעון תנופה.
דף סב עמוד א * כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה. * הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף. * התנופה - לדעת רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, לדעת רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. * שיירי מצוה מעכבים את הפורענות. דף סב עמוד ב * שלושה אמוראים חולקים (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק. * הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע שלוש מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק שתי מצוות מתוכן. * חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם. * אשה שהביאה קרבן וכן השולח קורבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.
