דף מז עמוד א * לדעת רבי: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לעולם הלחם אינו קדוש עד שישחוט את הכבשים לשמן ויזרוק את דמן לשמן - והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי: אם שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש - אביי ורבא חולקים בביאור דברי רבי, ובהבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. * רב שמואל בר רב יצחק שואל האם הלחם מותר באכילה לכוהנים כאשר שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, והגמרא מבררת ועוסקת בשאלתו. דף מז עמוד ב * לדעת רב גידל בשם רב: זריקת הדם במחשבת פיגול אינה מביאה לידי חיוב מעילה (באימורי קדשים קלים) ואינה מוציאה מידי חיוב מעילה (בבשר קדשי קדשים). * רב פפא מקשה על ביאור הגמרא לספקו הנ"ל של רב שמואל בר רב יצחק (וקושייתו נשארת למסקנה לפי פירוש רש"י). * כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם - רבי ירמיה שואל האם ניתן לזרוק את דמן שלא לשמן (אלא לשם שלמים הבאים בנדבה) כדי להתיר את הבשר באכילה, ורבי זירא מוכיח ומשיב בשלילה.
דף מח עמוד א * בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מבואר שאם שחט שני כבשים לשלמי עצרת על ארבע חלות (שהוקדשו לשתי הלחם), מושך שתים מהן ומניפן עם הכבשים - והגמרא דנה האם ברייתא זו מסתדרת עם שיטת רבי (הסובר ששחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים). * בברייתא מבואר שאם שחט ארבעה כבשים לשלמי עצרת על שתי חלות, מושך שני כבשים וזורק דמם שלא לשמם ואח"כ זורק את דם הכבשים השניים לשמם - והגמרא דנה מדוע מותר לנהוג כך ("וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?"). דף מח עמוד ב * בברייתא ששנה רבי יצחק מבואר שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותם, פסולים ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אך לדעת תנא דבי לוי הכבשים כשרים. * הגמרא מקשה על תנא דבי לוי מברייתא אחרת של תנא דבי לוי, ומתרצת. * תנא דבי לוי לומד שלמי חובה משלמי נדבה, אך לא לומד אשם משלמים.
דף מט עמוד א * כסבור שהכבשים (כבשי עצרת) שהוא שוחט הם אילים ושחט אותם לשם אילים - לדעת רב חסדא (בדעת רב): לא עלו לציבור לשם כבשי שלמי עצרת (כי עקירה בטעות נחשבת לעקירה), ולדעת רבה: כן עלו (כי עקירה בטעות לא נחשבת לעקירה). * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה (ממשנה ומברייתא), ואביי מתרץ. * ציבור שיש להם שני כבשים בשבת (בנוסף לתמידים של שבת) - ר' חייא בר אבין שואל את רב חסדא האם עליהם להקריבם למוסף שבת או לדחותם ולהקריבם לעולת התמיד למחר. דף מט עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שני נסיונות לפשוט את הספק של ר' חייא בר אבין, אך הנסיונות נדחים. * אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים. * לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
דף נ עמוד א * מזבח חדש - הגמרא מביאה את המקור לכך שאם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר לא יקריבו תמיד של בין הערביים. * אם לא הקריבו תמיד של שחר (במזבח שכבר נתחנך בעבר) - לדעת ת"ק: יקריבוהו בין הערביים, לדעת רבי שמעון: אותם כהנים שהתרשלו לא יקריבוהו בין הערביים, אבל כהנים אחרים כן יקריבו. * התנאים חולקים אם חינוך מזבח הזהב נעשה בקטורת של שחרית או של בין הערביים. * גם חינוך השולחן וגם קידוש לחם הפנים שעליו - צריכים להיות בשבת דוקא. * את הקטורת שהביאו הנשיאים הקטירו על מזבח החיצון (מזבח העולה). דף נ עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שעבור חביתי כהן גדול הכהן הגדול מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים. * כהן גדול שהקריב מחצה ומת, ומינו כהן גדול תחתיו, עליו להביא עשרון שלם מביתו ולהקריב את חציו - ולדעת התנא ששנה ברייתא לפני רב נחמן: שני החצאים הנותרים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה (ונחלקו הדעות אם דין זה שטעונים עיבור צורה שנוי במחלוקת תנאים). * האמוראים חולקים כיצד עושים את חביתי כהן גדול, האם קודם אופה אותם בתנור או קודם מטגנם במחבת, וכך גם חולקים התנאים. (ובדברי התנאים יש דעה נוספת ורש"י מביא שלושה פירושים כיצד לבאר דעה זו). * חביתי כהן גדול - לישתן ועריכתן ואפייתן נעשות בעזרה ודוחות את השבת (והגמרא מביאה כמה דעות לגבי המקור לכך שדוחות את השבת).
דף נא עמוד א * מנחת חביתים טעונה כלי שרת לאפייתה. * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בבירור שיעור השמן הניתן במנחת חביתין, ושלושה אמוראים חולקים כיצד לבאר את הברייתא וליישב את הסתירה הקיימת בה. * במנחת נסכים - נותן שלושה לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת נדבה - נותן לוג שמן אחד, במנחת פרים ואילים - נותן שני לוגין שמן לעשרון סולת. דף נא עמוד ב * במשנה מובא, שכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, לדעת רבי שמעון: המנחה קריבה לבינתיים משל ציבור, ולדעת רבי יהודה: משל יורשים - והגמרא מביאה ברייתא עם המקורות לדין זה, ומבררת את הדעות השונות לאורך כל העמוד. * מהדברים שהתקינו בית דין: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים - אם שלח עמה נסכים קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור, וכן גר שמת והניח זבחים - אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו - לדעת רבי שמעון: מדין תורה מביאים משל ציבור, וחכמים תיקנו (כשההוצאות היו מרובות) שיביאו משל היורשים, ולאחר מכן (כשראו שהם פושעים ולא מביאים) ביטלו את תקנתם.
דף נב עמוד א * פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים - לדעת רבי יהודה: גובים אותם מחדש מכל אחד ואחד מישראל, ולדעת רבי שמעון: מביאים אותם מתרומת הלשכה. * רבי ירמיה אמר, שאנשי בבל טפשים, ומכיון שדרים הם בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות. * למסקנת הגמרא: אם מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו, היו מביאים מנחת חביתין שלימה בבוקר ומנחת חביתים שלימה בין הערביים. (כדעת רבא ולא כדעת רבי ירמיה). * שיעור הלבונה שהיה בא עם מנחת החביתין - לדעת אבא יוסי בן דוסתאי: קומץ בשחרית וקומץ בבין הערביים, ולדעת חכמים: חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בבין הערביים. דף נב עמוד ב * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו (ומביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בבין הערביים) - שיעור הלבונה והשמן לא הוכפל. * האמוראים חולקים בדעת רבי יוחנן אם פוסק כאבא יוסי בן דוסתאי או כסתם משנה החולקת עליו. * פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מפרט כללים במעשה המנחות.
דף נג עמוד א * למסקנת הגמרא: המקור לכך שמנחה צריכה להיות גם בדיעבד מצה ולא חמץ הוא מהמילה "תִהְיֶה" ("מַצָּה תִהְיֶה"). * המקור לכך שכל המנחות נילושות בפושרים וצריך לשמור אותם שלא יחמיצו הוא מהמילה "תִהְיֶה". * רבי עזרא נכדו של רבי אבטולס, היה דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה דור עשירי לעזרא הסופר. * הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובעמוד הבא) דברי אגדה שאמר רבי עזרא לרבי פרידא. * לפי דרשתו של רבי עזרא עולה שהמילה אדירים בפסוק "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" מתייחסת למצרים. דף נג עמוד ב * "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי..." - בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש (ובא להתפלל על בניו), והגמרא מתארת משא ומתן שלו עם הקב"ה, ולבסוף יצאה בת קול ואמרה שתהיה לעם ישראל אחרית טובה. * דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו (תוס' ערכין: עם נ' דגושה), כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. * למה נמשלו ישראל לזית? - לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא / לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורים.
דף נד עמוד א * התנאים חולקים אם ניתן להחמיץ את המנחות הבאות חמץ באמצעות תפוחים. * לדעת רבי אילא: מנחת חוטא היא הכי קשה לקמיצה, כיון שאין נותנים בה שמן, לדעת רב יצחק בר אבדימי: מנחת חוטא לא קשה לקמיצה יותר משאר המנחות, כיון שמגבלה במים. * האמוראים חולקים אם משערים דבר לפי מה שהוא עכשיו או לפי מה שהיה בתחילתו. * הגמרא מקשה מברייתא על הדעה השניה ומתרצת, ומקשה שוב מברייתא אחרת על הדעה השניה. דף נד עמוד ב * רבה מבאר שהאמוראים חולקים רק במקרה שהיה בו בתחילה כשיעור ואח"כ צמק ואח"כ חזר ותפח (וחולקים אם יש דיחוי באיסור). * הגמרא מקשה על הדעה הסוברת שיש דיחוי באיסורים ונשארת בתיובתא. * הגמרא ממשיכה לנסות להוכיח בנוגע למחלוקת האמוראים לפי מה משערים. * המרבה במעשרות (מפריש יותר מכשיעור) - פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים. * לדעת אבא אלעזר בן גומל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.
דף נה עמוד א * תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא. * רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה עובר בלא תעשה. דף נה עמוד ב * הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל. * דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. * כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת. * כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה". * "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.
דף נו עמוד א * הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקורבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקורבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה. * המקבל את הדם צריך לעמוד בצפון. * מליקת בן עוף ושחיטת קורבן פסח לא צריכות להיות בצפון. * שחיטת בהמה לקורבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקורבן כשירה רק בכהן. * רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר. * "בכור שאחזו דם" - בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים האם ניתן להקיז לו דם והיכן. דף נו עמוד ב * הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם). * אסור להטיל מום בקורבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים. * הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.
דף נז עמוד א * הניח בשבת בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (ומדובר שאם לא היפך בו אז היה מתבשל כמאכל בן דרוסאי רק מצד אחד ואם היפך בו אז היה מתבשל משני צדדים כמאכל בן דרוסאי), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות). * המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור. * חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני. * חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה. דף נז עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים. * רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (והם חולקים אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו גם מבחוץ או רק מבפנים)]. * המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ולדעת רבי יוחנן חייב גם אם העלה על גבי הכבש, ורבי אלעזר סובר שפטור. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף נח עמוד א * רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה. * התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן". (הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע). * בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא חולקים אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ. דף נח עמוד ב * שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות משני זיתים. * המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הלישנות בגמרא במקרה זה אם לוקה שתים או לא לוקה כלל).
