דף מז עמוד א
* לדעת רבי: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לעולם הלחם אינו קדוש עד שישחוט את הכבשים לשמן ויזרוק את דמן לשמן - והגמרא מבררת את טעמיהם.
* לדעת רבי: אם שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש - אביי ורבא נחלקו בביאור דברי רבי, ובהבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון.
* רב שמואל בר רב יצחק שאל האם הלחם מותר באכילה לכהנים כאשר שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן (והגמרא מבררת ועוסקת בשאלתו).

דף מז עמוד ב
* זריקת הדם במחשבת פיגול אינה מביאה לידי חיוב מעילה (באימורי קדשים קלים) ואינה מוציאה מידי חיוב מעילה (בבשר קדשי קדשים).
* רב פפא מקשה על ספקו הנ"ל של רב שמואל בר רב יצחק (וקושייתו נשארת למסקנה לפי פירוש רש"י).
* כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם - רבי ירמיה שאל האם ניתן לזרוק את דמן שלא לשמן (אלא לשם שלמים הבאים בנדבה) כדי להתיר את הבשר באכילה, ורבי זירא הוכיח והשיב בשלילה.

דף מח עמוד א
* בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מבואר שאם שחט 2 כבשים לשלמי עצרת על 4 חלות (שהוקדשו לשתי הלחם), מושך שתים מהן ומניפן עם הכבשים - והגמרא דנה האם ברייתא זו מסתדרת עם שיטת רבי.
* בברייתא מבואר שאם שחט 4 כבשים לשלמי עצרת על 2 חלות, מושך 2 כבשים וזורק דמן שלא לשמן ואח"כ זורק את דם הכבשים השניים לשמם - והגמרא דנה מדוע מותר לנהוג כך ("וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?").

דף מח עמוד ב
* בברייתא ששנה רבי יצחק מבואר שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותם, פסולים ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אך לדעת תנא דבי לוי הכבשים כשרים.
* הגמרא מקשה על תנא דבי לוי מברייתא אחרת של תנא דבי לוי, ומתרצת.
* תנא דבי לוי לומד שלמי חובה משלמי נדבה (שאם נשחטו שלא לשמן כשרים), אך לא לומד אשם משלמים.

דף מט עמוד א
* כסבור שהכבשים שהוא שוחט אילים הם, ושחטן לשום אילים - לדעת רב חסדא: לא עלו לציבור לשם כבשי שלמי עצרת (כי עקירה בטעות נחשבת לעקירה), ולדעת רבה: כן עלו (כי עקירה בטעות לא נחשבת לעקירה).
* בגמרא מובאות 2 קושיות על דעת רבה, והקושיות מתורצות.
* ציבור שיש להם 2 כבשים בשבת - ר' חייא בר אבין שאל האם עליהם להקריבם למוסף שבת או לדחותם ולהקריבם לעולת התמיד למחר.

דף מט עמוד ב
* הגמרא מנסה פעמיים לפשוט את הספק של ר' חייא בר אבין, אך הנסיונות נדחים.
* אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים.
* לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור 4 ימים קודם שחיטה.

דף נ עמוד א
* מזבח חדש - הגמרא מביאה את המקור לכך שאם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר לא יקריבו תמיד של בין הערביים.
* אם לא הקריבו תמיד של שחר (במזבח שכבר נתחנך בעבר) - לדעת ת"ק: יקריבוהו בין הערביים, לדעת רבי שמעון: אותם כהנים שהתרשלו לא יקריבוהו בין הערביים, אבל כהנים אחרים כן יקריבו.
* נחלקו התנאים אם חינוך מזבח הזהב נעשה בקטורת של שחרית או של בין הערביים.
* גם חינוך השולחן וגם קידוש לחם הפנים שעליו - צריכים להיות בשבת דוקא.
* את הקטורת שהביאו הנשיאים הקטירו על מזבח העולה.

דף נ עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שחביתי כהן גדול מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים.
* כהן גדול שהקריב מחצה ומת, ומינו כהן גדול תחתיו, עליו להביא עשרון שלם מביתו ולהקריב את חציו - ולדעת התנא ששנה ברייתא לפני רב נחמן: שני החצאים הנותרים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה [ונחלקו הדעות אם דין זה שטעונים עיבור צורה שנוי במחלוקת].
* נחלקו הדעות כיצד עושים את חביתי כהן גדול (האם קודם אופה אותם בתנור או קודם מטגנם במחבת).
* חביתי כהן גדול - לישתן ועריכתן ואפייתן נעשות בעזרה ודוחות את השבת (והגמרא מביאה כמה מקורות לכך שדוחות את השבת).

דף נא עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בבירור שיעור השמן הניתן במנחת חביתין - ו-3 אמוראים נחלקו כיצד לבאר את הברייתא וליישב את הסתירה הקיימת בה.
* במנחת נסכים - נותן 3 לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת נדבה - נותן לוג שמן אחד, במנחת פרים ואילים - נותן 2 לוגין שמן לעשרון סולת.

דף נא עמוד ב
* במשנה מובא, שכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, לדעת רבי שמעון: המנחה היתה קריבה לבינתיים משל ציבור, ולדעת רבי יהודה: משל יורשין - והגמרא מביאה ברייתא עם המקורות לדין זה, ומבררת את הדעות השונות לאורך כל העמוד.
* עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים - אם שלח עמה נסכים קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור, וכן גר שמת והניח זבחים - אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור ותנאי בית דין הוא.
* כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו - לדעת רבי שמעון: מדין תורה מביאים משל ציבור, וחכמים תיקנו שיביאו משל היורשים, ולאחר מכן ביטלו את תקנתם.

דף נב עמוד א
* פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים - נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם גובים אותם מחדש מכל אחד ואחד מישראל או שמביאים אותם מתרומת הלשכה.
* רבי ירמיה אמר, שאנשי בבל הטפשים, מכיון שדרים הם בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות.
* למסקנת הגמרא: אם מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו, היו מביאים מנחת חביתין שלימה בבוקר ומנחת חביתים שלימה בין הערביים.
* שיעור הלבונה שהיה בא עם מנחת החביתין - לדעת אבא יוסי בן דוסתאי: קומץ בשחרית וקומץ בבין הערביים, ולדעת חכמים: חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בבין הערביים.

דף נב עמוד ב
* כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו (ומביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בבין הערביים) - שיעור הלבונה והשמן לא הוכפל.
* האמוראים נחלקו בדעת רבי יוחנן אם פוסק כאבא יוסי בן דוסתאי או כסתם משנה החולקת עליו.
* פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מפרט כללים במעשה המנחות.

דף נג עמוד א
* למסקנת הגמרא המקור לכך שמנחה שנחמצה פסולה, הוא מהמילה "תהיה" ("מצה תהיה").
* רבי עזרא נכדו של רבי אבטולס, היה דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה דור עשירי לעזרא הסופר.
* הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובעמוד הבא) דברי אגדה שאמר רבי עזרא לרבי פרידא.
* לפי דרשתו של רבי עזרא עולה שהמילה אדירים בפסוק "צללו כעופרת במים אדירים" מתייחסת למצרים.

דף נג עמוד ב
* "מה לידידי בביתי..." - בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש (ובא להתפלל על בניו), והגמרא מתארת משא ומתן שלו עם הקב"ה, ולבסוף יצאה בת קול ואמרה שתהיה לעם ישראל אחרית טובה.
* דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה: "כי חזק הוא ממנו" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו (תוס' ערכין: עם נ' דגושה), כביכול שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.
* למה נמשלו ישראל לזית? - לומר לך מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעוה"ז ולא בעולם הבא / לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין.

דף נד עמוד א
* לדעת רבי אילא: מנחת חוטא היא הכי קשה לקמיצה, כיון שאין נותנים בה שמן, לדעת רב יצחק בר אבדימי: מנחת חוטא לא קשה לקמיצה יותר משאר המנחות, כיון שמגבלה במים.
* האמוראים נחלקו אם משערים דבר לפי מה שהוא עכשיו או לפי מה שהיה בתחילתו.
* הגמרא מקשה מברייתא על הדעה השניה ומתרצת, ומקשה שוב מברייתא אחרת על הדעה השניה.

דף נד עמוד ב
* רבה מבאר שהאמוראים נחלקו רק במקרה שהיה בו בתחילה כשיעור ואח"כ צמק ואח"כ חזר ותפח (ונחלקו אם יש דיחוי באיסור).
* הגמרא מקשה על הדעה הסוברת שיש דיחוי באיסורים (ונשארת בתיובתא).
* הגמרא ממשיכה לנסות להוכיח בנוגע למחלוקת האמוראים לפי מה משערים.
* המרבה במעשרות (מפריש יותר מכשיעור) - פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלין.
* לדעת אבא אלעזר בן גומל: כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.

דף נה עמוד א
* תורמים תאנים על גרוגרות, במקום שרגילים לעשות מהתאנים גרוגרות, ולא תורמים גרוגרות על תאנים, ואפילו במקום שרגילים לעשות מתאנים גרוגרות - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר בברייתא.
* רב פפא מדייק מדברי הגמרא שעדיף לדחוק ולהעמיד את הרישא והסיפא של משנה בשני מקרים שונים מאשר בשתי דעות תנאים חלוקות.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם החמיצו שיירי המנחה ועוסק בהם עובר בלא תעשה.

דף נה עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לדין הנ"ל.
* כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים אותם בכלל ופרט - והגמרא מקשה על כך מברייתא ומתרצת.
* כל החטאות טעונות שחיטה בצפון - נלמד מהפסוק "ושחט את החטאת במקום העולה".
* "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" - המילה "אותו" באה למעט (לפי האמור בסוף עמוד זה) ששעירי החטאת שהקריבו הנשיאים לא צריכים להישחט בצפון.

דף נו עמוד א
* הגמרא ממשיכה לברר מה ממעטים מהמילה "אותו" שנאמרה בשעיר חטאת נשיא, ומסיקה למסקנה שלומדים מכך שהקרבן צריך להיות בצפון בעת שחיטתו ואין השוחט את הקרבן צריך להיות בצפון בעת השחיטה.
* שחיטת בהמה לקרבן כשירה בזר, אך מליקת עוף לקרבן כשירה רק בכהן.
* רב פפא מחדש שאם אפה את המנחה בחימוץ לוקה שתים (אחת על עריכתה ואחת על אפייתה) - והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר.

דף נו עמוד ב
* הכל מודים במחמץ (את המנחה) אחר מחמץ שהוא חייב, במסרס (בהמה) אחר מסרס שהוא חייב, לא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא במטיל מום בבעל מום (והגמרא מבררת את מקורותיהם).
* אסור להטיל מום בקרבן בידיו, ואף לא לגרום לו מום על ידי אחרים.
* הניח שאור על גבי עיסה (של מנחה) והלך וישב לו ונתחמצה מאליה - חייב.

דף נז עמוד א
* הניח בשר על גבי גחלים - היפך בו חייב, לא היפך בו פטור (והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר), ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד חייב (ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב גם כאשר הצליה היתה בשנים או שלשה מקומות).
* המחמיץ את המנחה הכשרה חייב ואת הפסולה פטור,
* חימצה ויצאה מהעזרה לאחר החימוץ וחזר וחימצה - הגמרא מסתפקת אם חייב על החימוץ השני.
* חימצה לקומץ שבמנחה לאחר שהעלה אותה על המזבח כדי להקטירה - הגמרא מסתפקת אם חייב משום מחמץ את המנחה.

דף נז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי סובר שחייבים על חימוץ לחם הפנים, ורבי עקיבא סובר שחייבים על חימוץ מנחת נסכים.
* רבי יוחנן סובר שרבי יוסי הגלילי ורבי יאשיה סוברים שכלי המדידה של דברים יבשים התקדשו [ורבי עקיבא ורבי יונתן חולקים וסוברים שלא התקדשו (ונחלקו אם כלי המדידה של דברים לחים התקדשו רק מבפנים או אף מבחוץ)].
* המעלה למזבח "כל שממנו לאישים" עובר בלא תעשה, ונחלקו האמוראים אם חייב כשהעלה על גבי הכבש.