דף מא עמוד א * טלית ארוכה שכפלה לשתים - לדעת ת"ק: חייבת בציצית, לדעת רבי שמעון: פטורה (אך אם תפר אותה - חייבת). * לדעת רבה בר הונא ולדעת שמואל: מצות ציצית היא חובת טלית (ולא חובת גברא). * המלאך אמר לרב קטינא שבזמן שיש כעס בשמים מענישים את מי שלא לובש בגד החייב בציצית (ובכך נמנע מלקיים את מצות עשה של ציצית). (ולדעת תוס': המלאך סובר שמצות ציצית היא חובת גברא). * בגד שנעשה לתכריכין למת - פטור מציצית, אך בשעת הקבורה כשמלבישים אותו למת - חייב בציצית, משום "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ". * טלית שנקרעה חוץ לשלש - יתפור, תוך שלש - לדעת רבי מאיר לא יתפור ולדעת חכמים יתפור. דף מא עמוד ב * בברייתא אחת נאמר "טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן", ובברייתא שניה נאמר "וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר", והגמרא מתרצת את הסתירה. * לדעת רב: אסור להתיר ציצית מבגד זה ולהטילה בבגד אחר, אסור להדליק מנר לנר (בנרות חנוכה), אין הלכה כרבי שמעון המתיר בשבת דבר שאינו מתכוון, ושמואל חולק על רב בכל הדינים הללו. * מספר החוטים הנצרך למצות ציצית - בית שמאי: 4, בית הלל: 3. * אורך הענף (המשתלשל מהגדיל) - בית שמאי: 4 אצבעות, בית הלל: 3 אצבעות. (לפי פירוש רש"י)
דף מג עמוד א * הלוקח טלית מצוייצת מן השוק - מישראל: הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים: מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה. * אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה (והאמוראים חולקים בטעם הדבר). * רב יהודה היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו (כי סבר שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא). * לדעת רבי: תפילין - כל זמן שמניחן מברך עליהן. * הכל חייבין בציצית - כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים, רבי שמעון פוטר בנשים מפני שלדעתו זו מצות עשה שהזמן גרמא הוא. דף מג עמוד ב * הגמרא מביאה חמש ברייתות הדורשות באופנים שונים את הפסוק "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם". * חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. * בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: 'אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה', וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. * כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא. * מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין (שיחדו הקב"ה למצוה זו)? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. * גדול עונשו של לבן (=מי שאינו מטיל חוטי ציצית לבנים) יותר מעונשו של תכלת. * חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. * חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור/עבד.
דף מד עמוד א * חלזון זה - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים. * אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה. * בציצית כתוב "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, ונדרש מכך: אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. * טלית שאולה - כל שלושים יום פטורה מן הציצית, מכאן ואילך חייבת. * הדר בפונדקי והשוכר בית בחו"ל - כל שלושים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב. * השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב של א"י. * כל שאינו מניח תפילין עובר ב-8 עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר ב-5 עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר ב-3 עשה, כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר ב-2 עשה. * כל המניח תפילין - מאריך ימים. דף מד עמוד ב * לדעת זעירי: אין נסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח. * במנחת נסכים (=סולת ושמן) ונסכים (=יין) הבאים עם הזבח - לדעת כולם: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים. * במנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמם - לדעת חכמים: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים, ולדעת רבי: להיפך. * "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" - מפסוק זה לומדים לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר.
דף מה עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבארת את דברי המשנה (שבסוף העמוד הקודם): "הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה". * הגמרא מביאה ארבעה פסוקים מספר יחזקאל (פסוקים לא מובנים או שנראים סותרים את התורה) ומבארת אותם. * זכור אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשה? העלה 300 גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו. * לדעת רבי שמעון: אם היה כסף לקנות פרים/אילים בכמות הנדרשת אך לא היה כסף לקנות להם נסכים - מוטב שיביאו פר/איל אחד ונסכיו ולא יקרבו כולם בלא נסכים. דף מה עמוד ב * הפר ושני האילים ושבעת הכבשים (הבאים לעולה) והשעיר (הבא לחטאת) (=כל אלו הם קורבנות המובאים עם שתי הלחם) - לא מעכבים את שתי הלחם, ואין שתי הלחם מעכבים אותם. * לדעת רבי עקיבא: שתי הלחם מעכבים את שני הכבשים הבאים לשלמים, ואין שני הכבשים מעכבים את שתי הלחם, ובן ננס סובר הפוך - והגמרא מבררת מה המקור לשיטתם ומביאה שתי אפשרויות. * בברייתא מובאת דעה ש"שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם" (כל זמן שהיו במדבר).
דף מו עמוד א * לדעת רבי יוחנן: כולם מודים שאם שני הכבשים ושתי הלחם הוזקקו זה לזה (שהיו קיימים שתי הלחם בשעה שנשחטו הכבשים) - הם מעכבים זה את זה (ואם אח"כ אבד אחד מהם - הנותר לפנינו יצא לבית השריפה). * הגמרא מקשה על רבי יוחנן מברייתא שממנה עולה לכאורה שאף אם נפסל הלחם לאחר שחיטת הקורבן הקורבן כשר, ומתרצת. דף מו עמוד ב * הביא לחם וכבשים והונפו ואבד הלחם והביא לחם אחר - לפי הדעה שתנופה אינה עושה זיקה (ולכן הכבשים לא הולכים לאיבוד), הגמרא מסתפקת אם הלחם החדש (שהובא במקום הלחם שאבד) טעון תנופה לדעת רבי עקיבא. (ולדעת בן ננס הוא לא טעון תנופה). * הגמרא מבררת מדוע שבעה כבשים ופר ואילים הבאים לעולה עם שתי הלחם לא מקדשים את הלחם ולא מעכבים את הלחם, ובניגוד לשני הכבשים הבאים לשלמים עם שתי הלחם שכן מקדשים ומעכבים את הלחם. * בברייתא מבואר ששתי הלחם הבאות בפני עצמן (לדעת רבי עקיבא) יונפו ותעובר צורתם ויצאו לבית השריפה - והגמרא מבררת את ההגיון שבדין זה (שהרי אם שתי הלחם הבאות בפני עצמן נאכלות לכוהנים אז מדוע לא אוכלים אותן, ואם לא נאכלות אלא דינם בשריפה אז מדוע צריך עיבור צורה), ומביאה כמה אפשרויות.
דף מז עמוד א * לדעת רבי: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לעולם הלחם אינו קדוש עד שישחוט את הכבשים לשמן ויזרוק את דמן לשמן - והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי: אם שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש - אביי ורבא חולקים בביאור דברי רבי, ובהבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. * רב שמואל בר רב יצחק שואל האם הלחם מותר באכילה לכוהנים כאשר שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, והגמרא מבררת ועוסקת בשאלתו. דף מז עמוד ב * לדעת רב גידל בשם רב: זריקת הדם במחשבת פיגול אינה מביאה לידי חיוב מעילה (באימורי קדשים קלים) ואינה מוציאה מידי חיוב מעילה (בבשר קדשי קדשים). * רב פפא מקשה על ביאור הגמרא לספקו הנ"ל של רב שמואל בר רב יצחק (וקושייתו נשארת למסקנה לפי פירוש רש"י). * כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם - רבי ירמיה שואל האם ניתן לזרוק את דמן שלא לשמן (אלא לשם שלמים הבאים בנדבה) כדי להתיר את הבשר באכילה, ורבי זירא מוכיח ומשיב בשלילה.
דף מח עמוד א * בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מבואר שאם שחט שני כבשים לשלמי עצרת על ארבע חלות (שהוקדשו לשתי הלחם), מושך שתים מהן ומניפן עם הכבשים - והגמרא דנה האם ברייתא זו מסתדרת עם שיטת רבי (הסובר ששחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים). * בברייתא מבואר שאם שחט ארבעה כבשים לשלמי עצרת על שתי חלות, מושך שני כבשים וזורק דמם שלא לשמם ואח"כ זורק את דם הכבשים השניים לשמם - והגמרא דנה מדוע מותר לנהוג כך ("וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?"). דף מח עמוד ב * בברייתא ששנה רבי יצחק מבואר שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותם, פסולים ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אך לדעת תנא דבי לוי הכבשים כשרים. * הגמרא מקשה על תנא דבי לוי מברייתא אחרת של תנא דבי לוי, ומתרצת. * תנא דבי לוי לומד שלמי חובה משלמי נדבה, אך לא לומד אשם משלמים.
דף מט עמוד א * כסבור שהכבשים (כבשי עצרת) שהוא שוחט הם אילים ושחט אותם לשם אילים - לדעת רב חסדא (בדעת רב): לא עלו לציבור לשם כבשי שלמי עצרת (כי עקירה בטעות נחשבת לעקירה), ולדעת רבה: כן עלו (כי עקירה בטעות לא נחשבת לעקירה). * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה (ממשנה ומברייתא), ואביי מתרץ. * ציבור שיש להם שני כבשים בשבת (בנוסף לתמידים של שבת) - ר' חייא בר אבין שואל את רב חסדא האם עליהם להקריבם למוסף שבת או לדחותם ולהקריבם לעולת התמיד למחר. דף מט עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שני נסיונות לפשוט את הספק של ר' חייא בר אבין, אך הנסיונות נדחים. * אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים. * לדעת בן בג בג: תמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
דף נ עמוד א * מזבח חדש - הגמרא מביאה את המקור לכך שאם לא נתחנך המזבח בתמיד של שחר לא יקריבו תמיד של בין הערביים. * אם לא הקריבו תמיד של שחר (במזבח שכבר נתחנך בעבר) - לדעת ת"ק: יקריבוהו בין הערביים, לדעת רבי שמעון: אותם כהנים שהתרשלו לא יקריבוהו בין הערביים, אבל כהנים אחרים כן יקריבו. * התנאים חולקים אם חינוך מזבח הזהב נעשה בקטורת של שחרית או של בין הערביים. * גם חינוך השולחן וגם קידוש לחם הפנים שעליו - צריכים להיות בשבת דוקא. * את הקטורת שהביאו הנשיאים הקטירו על מזבח החיצון (מזבח העולה). דף נ עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שעבור חביתי כהן גדול הכהן הגדול מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים. * כהן גדול שהקריב מחצה ומת, ומינו כהן גדול תחתיו, עליו להביא עשרון שלם מביתו ולהקריב את חציו - ולדעת התנא ששנה ברייתא לפני רב נחמן: שני החצאים הנותרים תעובר צורתם ויצאו לבית השריפה (ונחלקו הדעות אם דין זה שטעונים עיבור צורה שנוי במחלוקת תנאים). * האמוראים חולקים כיצד עושים את חביתי כהן גדול, האם קודם אופה אותם בתנור או קודם מטגנם במחבת, וכך גם חולקים התנאים. (ובדברי התנאים יש דעה נוספת ורש"י מביא שלושה פירושים כיצד לבאר דעה זו). * חביתי כהן גדול - לישתן ועריכתן ואפייתן נעשות בעזרה ודוחות את השבת (והגמרא מביאה כמה דעות לגבי המקור לכך שדוחות את השבת).
דף נא עמוד א * מנחת חביתים טעונה כלי שרת לאפייתה. * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בבירור שיעור השמן הניתן במנחת חביתין, ושלושה אמוראים חולקים כיצד לבאר את הברייתא וליישב את הסתירה הקיימת בה. * במנחת נסכים - נותן שלושה לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת נדבה - נותן לוג שמן אחד, במנחת פרים ואילים - נותן שני לוגין שמן לעשרון סולת. דף נא עמוד ב * במשנה מובא, שכהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, לדעת רבי שמעון: המנחה קריבה לבינתיים משל ציבור, ולדעת רבי יהודה: משל יורשים - והגמרא מביאה ברייתא עם המקורות לדין זה, ומבררת את הדעות השונות לאורך כל העמוד. * מהדברים שהתקינו בית דין: עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים - אם שלח עמה נסכים קריבה משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור, וכן גר שמת והניח זבחים - אם יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבין משל ציבור. * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו - לדעת רבי שמעון: מדין תורה מביאים משל ציבור, וחכמים תיקנו (כשההוצאות היו מרובות) שיביאו משל היורשים, ולאחר מכן (כשראו שהם פושעים ולא מביאים) ביטלו את תקנתם.
דף נב עמוד א * פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים - לדעת רבי יהודה: גובים אותם מחדש מכל אחד ואחד מישראל, ולדעת רבי שמעון: מביאים אותם מתרומת הלשכה. * רבי ירמיה אמר, שאנשי בבל טפשים, ומכיון שדרים הם בארץ חשוכה הם אומרים שמועות חשוכות. * למסקנת הגמרא: אם מת הכהן הגדול ולא מינו אחר תחתיו, היו מביאים מנחת חביתין שלימה בבוקר ומנחת חביתים שלימה בין הערביים. (כדעת רבא ולא כדעת רבי ירמיה). * שיעור הלבונה שהיה בא עם מנחת החביתין - לדעת אבא יוסי בן דוסתאי: קומץ בשחרית וקומץ בבין הערביים, ולדעת חכמים: חצי קומץ בשחרית וחצי קומץ בבין הערביים. דף נב עמוד ב * כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו (ומביאים עשרון שלם בבוקר ועשרון שלם בבין הערביים) - שיעור הלבונה והשמן לא הוכפל. * האמוראים חולקים בדעת רבי יוחנן אם פוסק כאבא יוסי בן דוסתאי או כסתם משנה החולקת עליו. * פרק חמישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מפרט כללים במעשה המנחות.
