דף לז עמוד א * המקור לכך שמניחים תפילין ביד שמאל - לדעת רבי נתן: מהסמיכות "וּקְשַׁרְתָּם... וּכְתַבְתָּם" (מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ולכן הנחה בשמאל); לדעת רב אשי: מהמילה "יָדְכָה" (שלא כתוב "ידך"). * אין לו זרוע - ת"ק ואחרים חולקים אם פטור מן התפילין או חייב. * אטר מניח תפילין בימינו, אא"כ שולט בשתי ידיו ואז מניח ביד שמאל. * תפילין של ראש מניחים במקום שמוחו של תינוק רופס. * פלימו שאל את רבי "מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין", ורבי כעס עליו כי שאל שאלה לא מציאותית, אך הגמרא מספרת שמיד הגיע אדם שנולד לו תינוק עם שני ראשים ושאל כמה עליו לתת לפדיון הבן (והשיב לו "ההוא סבא" שעליו לתת עשרה סלעים). דף לז עמוד ב * שלושה תנאים חולקים מה המקור לכך שמניחים תפילין של יד על הקיבורת שאצל הכתף ולא על כף היד. * שני תנאים חולקים מה המקור לכך שמניחים תפילין של ראש על גובה שבראש ולא בין העיניים ממש. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לביאור ההבדל שבין ת"ק (הסובר שארבע ציציות הן מצוה אחת) לבין רבי ישמעאל (הסובר שארבעתן הן ארבע מצות), והגמרא מכריעה שהלכה כת"ק.
דף לח עמוד א * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (דין זה אמור בנוגע ללאו של "לא תסור"). * פרק רביעי (פרק "התכלת"), המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני עיכוב ומפרט דברים שאינם מעכבים זה את זה - והדין הראשון הוא: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". * בברייתא מבואר שלדעת רבי תכלת ולבן מעכבים זה את זה (ואם חסר אחד מהם הציצית פסולה) וחכמים חולקים (והגמרא דנה האם המשנה היא שלא כדעת רבי, ומעלה שתי אפשרויות [בשם רב ובשם רבא] לבאר שמשנתנו היא אף כדעת רבי). * מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה (מצות הקדמה). (ולדעת רב בכך עוסקת משנתנו). דף לח עמוד ב * בטלית שכולה תכלת מצוה להקדים תכלת ללבן, לדעת רמי בר חמא, ורבא חולק. * לדעת רבא, כוונת משנתנו היא כך: אם נפסקו החוטין הלבנים של הציצית (אך נשאר מהם כדי עניבה) ונשארו חוטי התכלת בשלמותם (או להיפך) - כשרה. * רבי יוסי הגלילי הוא זה שחולק על רבי וסובר שתכלת ולבן לא מעכבים זה את זה (ואם חסר אחד מהם הציצית כשרה).
דף לט עמוד א * רבא מדייק שחיוב "קשר עליון בציצית" (לפי רש"י: הקשר בציצית בסוף הגדיל) הוא מדאורייתא. * אם נפסק חוט מעיקרו (ראש המחובר לטלית) - הציצית פסולה. * חוט של כרך (אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל) - עולה ממנין שמונה חוטים. * נויי תכלת (עיקר מצות ציצית) - שליש גדיל ושני שלישי ענף, אך אם כרך רובה או אם לא כרך בה אלא חוליא אחת (הקפה 3 פעמים) - כשרה. * הפוחת לא יפחות מ-7 (כנגד 7 רקיעים), והמוסיף לא יוסיף על 13 (כנגד 7 רקיעין ו-6 אוירין שביניהם). [נחלקו הדעות אם הכוונה למספר החוליות או למספר הכריכות שבכל חוליה (תוס')]. * כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. דף לט עמוד ב * אם אין ענף אלא רק גדיל - לדעת רב: פסולה, לדעת רבה בר בר חנה: הציצית כשרה. * חוטי צמר לבנים פוטרים בגד של פשתן, וחוטי פשתן לבנים פוטרים בגד של צמר. * לדעת רב יהודה: חוטי צמר ופשתים פוטרים את כל סוגי הבגדים ואפילו שיראין (מעיל של משי), אך לדעת רב נחמן: השיראין (וכל בגד שאינו צמר או פשתים) פטורים מציצית (אך חייבים מדרבנן). * לדעת רבא: צמר ופשתים - פוטרים בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים - במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים. * יש שתי דעות בשיטת תנא דבי רבי ישמעאל אם מחייב בציצית רק בגד צמר ופשתים או כל סוגי הבגדים.
דף מ עמוד א * סדין פשתן - בית שמאי פוטרים מציצית, ובית הלל מחייבים. * "א"ר אליעזר ב"ר צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין". * הגמרא מבררת מדוע אסרו בירושלים להטיל תכלת בסדין פשתן על אף שהלכה כבית הלל. * כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה. דף מ עמוד ב * למסקנת הגמרא, הטעם שאסרו ציצית בסדין - לדעת רבא: גזירה שמא יקרע סדין בתוך ג' אצבעות לשפת הכנף ויתפרנו ויניח את חוטי התפירה תלויים שם והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי; לדעת רב זירא: גזירה שמא יתכסה בו בלילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה. * לדעת רבא: היא של בגד וכנפיה של עור - חייבת בציצית, היא של עור - וכנפיה של בגד - פטורה, ורב אחאי חולק וסובר הפוך. * לדעת רב הונא: הטיל ציציות לבגד בעל 3 כנפות ואח"כ השלימו ל-4 כנפות והטיל ציצית בכנף הרביעית - פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. (והגמרא מקשה על כך).
דף מא עמוד א * טלית ארוכה שכפלה לשתים - לדעת ת"ק: חייבת בציצית, לדעת רבי שמעון: פטורה (אך אם תפר אותה - חייבת). * לדעת רבה בר הונא ולדעת שמואל: מצות ציצית היא חובת טלית (ולא חובת גברא). * המלאך אמר לרב קטינא שבזמן שיש כעס בשמים מענישים את מי שלא לובש בגד החייב בציצית (ובכך נמנע מלקיים את מצות עשה של ציצית). (ולדעת תוס': המלאך סובר שמצות ציצית היא חובת גברא). * בגד שנעשה לתכריכין למת - פטור מציצית, אך בשעת הקבורה כשמלבישים אותו למת - חייב בציצית, משום "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ". * טלית שנקרעה חוץ לשלש - יתפור, תוך שלש - לדעת רבי מאיר לא יתפור ולדעת חכמים יתפור. דף מא עמוד ב * בברייתא אחת נאמר "טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן", ובברייתא שניה נאמר "וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר", והגמרא מתרצת את הסתירה. * לדעת רב: אסור להתיר ציצית מבגד זה ולהטילה בבגד אחר, אסור להדליק מנר לנר (בנרות חנוכה), אין הלכה כרבי שמעון המתיר בשבת דבר שאינו מתכוון, ושמואל חולק על רב בכל הדינים הללו. * מספר החוטים הנצרך למצות ציצית - בית שמאי: 4, בית הלל: 3. * אורך הענף (המשתלשל מהגדיל) - בית שמאי: 4 אצבעות, בית הלל: 3 אצבעות. (לפי פירוש רש"י)
דף מג עמוד א * הלוקח טלית מצוייצת מן השוק - מישראל: הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים: מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה. * אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה (והאמוראים חולקים בטעם הדבר). * רב יהודה היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו (כי סבר שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא). * לדעת רבי: תפילין - כל זמן שמניחן מברך עליהן. * הכל חייבין בציצית - כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים, רבי שמעון פוטר בנשים מפני שלדעתו זו מצות עשה שהזמן גרמא הוא. דף מג עמוד ב * הגמרא מביאה חמש ברייתות הדורשות באופנים שונים את הפסוק "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם". * חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. * בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: 'אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה', וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. * כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא. * מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין (שיחדו הקב"ה למצוה זו)? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. * גדול עונשו של לבן (=מי שאינו מטיל חוטי ציצית לבנים) יותר מעונשו של תכלת. * חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. * חייב אדם לברך שלוש ברכות בכל יום: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור/עבד.
דף מד עמוד א * חלזון זה - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים. * אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה. * בציצית כתוב "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, ונדרש מכך: אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. * טלית שאולה - כל שלושים יום פטורה מן הציצית, מכאן ואילך חייבת. * הדר בפונדקי והשוכר בית בחו"ל - כל שלושים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב. * השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב של א"י. * כל שאינו מניח תפילין עובר ב-8 עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר ב-5 עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר ב-3 עשה, כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר ב-2 עשה. * כל המניח תפילין - מאריך ימים. דף מד עמוד ב * לדעת זעירי: אין נסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח. * במנחת נסכים (=סולת ושמן) ונסכים (=יין) הבאים עם הזבח - לדעת כולם: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים. * במנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמם - לדעת חכמים: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים, ולדעת רבי: להיפך. * "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" - מפסוק זה לומדים לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר.
דף מה עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מבארת את דברי המשנה (שבסוף העמוד הקודם): "הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה". * הגמרא מביאה ארבעה פסוקים מספר יחזקאל (פסוקים לא מובנים או שנראים סותרים את התורה) ומבארת אותם. * זכור אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשה? העלה 300 גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו. * לדעת רבי שמעון: אם היה כסף לקנות פרים/אילים בכמות הנדרשת אך לא היה כסף לקנות להם נסכים - מוטב שיביאו פר/איל אחד ונסכיו ולא יקרבו כולם בלא נסכים. דף מה עמוד ב * הפר ושני האילים ושבעת הכבשים (הבאים לעולה) והשעיר (הבא לחטאת) (=כל אלו הם קורבנות המובאים עם שתי הלחם) - לא מעכבים את שתי הלחם, ואין שתי הלחם מעכבים אותם. * לדעת רבי עקיבא: שתי הלחם מעכבים את שני הכבשים הבאים לשלמים, ואין שני הכבשים מעכבים את שתי הלחם, ובן ננס סובר הפוך - והגמרא מבררת מה המקור לשיטתם ומביאה שתי אפשרויות. * בברייתא מובאת דעה ש"שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם" (כל זמן שהיו במדבר).
דף מו עמוד א * לדעת רבי יוחנן: כולם מודים שאם שני הכבשים ושתי הלחם הוזקקו זה לזה (שהיו קיימים שתי הלחם בשעה שנשחטו הכבשים) - הם מעכבים זה את זה (ואם אח"כ אבד אחד מהם - הנותר לפנינו יצא לבית השריפה). * הגמרא מקשה על רבי יוחנן מברייתא שממנה עולה לכאורה שאף אם נפסל הלחם לאחר שחיטת הקורבן הקורבן כשר, ומתרצת. דף מו עמוד ב * הביא לחם וכבשים והונפו ואבד הלחם והביא לחם אחר - לפי הדעה שתנופה אינה עושה זיקה (ולכן הכבשים לא הולכים לאיבוד), הגמרא מסתפקת אם הלחם החדש (שהובא במקום הלחם שאבד) טעון תנופה לדעת רבי עקיבא. (ולדעת בן ננס הוא לא טעון תנופה). * הגמרא מבררת מדוע שבעה כבשים ופר ואילים הבאים לעולה עם שתי הלחם לא מקדשים את הלחם ולא מעכבים את הלחם, ובניגוד לשני הכבשים הבאים לשלמים עם שתי הלחם שכן מקדשים ומעכבים את הלחם. * בברייתא מבואר ששתי הלחם הבאות בפני עצמן (לדעת רבי עקיבא) יונפו ותעובר צורתם ויצאו לבית השריפה - והגמרא מבררת את ההגיון שבדין זה (שהרי אם שתי הלחם הבאות בפני עצמן נאכלות לכוהנים אז מדוע לא אוכלים אותן, ואם לא נאכלות אלא דינם בשריפה אז מדוע צריך עיבור צורה), ומביאה כמה אפשרויות.
דף מז עמוד א * לדעת רבי: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לעולם הלחם אינו קדוש עד שישחוט את הכבשים לשמן ויזרוק את דמן לשמן - והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי: אם שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש - אביי ורבא חולקים בביאור דברי רבי, ובהבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. * רב שמואל בר רב יצחק שואל האם הלחם מותר באכילה לכוהנים כאשר שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, והגמרא מבררת ועוסקת בשאלתו. דף מז עמוד ב * לדעת רב גידל בשם רב: זריקת הדם במחשבת פיגול אינה מביאה לידי חיוב מעילה (באימורי קדשים קלים) ואינה מוציאה מידי חיוב מעילה (בבשר קדשי קדשים). * רב פפא מקשה על ביאור הגמרא לספקו הנ"ל של רב שמואל בר רב יצחק (וקושייתו נשארת למסקנה לפי פירוש רש"י). * כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם - רבי ירמיה שואל האם ניתן לזרוק את דמן שלא לשמן (אלא לשם שלמים הבאים בנדבה) כדי להתיר את הבשר באכילה, ורבי זירא מוכיח ומשיב בשלילה.
דף מח עמוד א * בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מבואר שאם שחט שני כבשים לשלמי עצרת על ארבע חלות (שהוקדשו לשתי הלחם), מושך שתים מהן ומניפן עם הכבשים - והגמרא דנה האם ברייתא זו מסתדרת עם שיטת רבי (הסובר ששחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים). * בברייתא מבואר שאם שחט ארבעה כבשים לשלמי עצרת על שתי חלות, מושך שני כבשים וזורק דמם שלא לשמם ואח"כ זורק את דם הכבשים השניים לשמם - והגמרא דנה מדוע מותר לנהוג כך ("וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?"). דף מח עמוד ב * בברייתא ששנה רבי יצחק מבואר שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותם, פסולים ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אך לדעת תנא דבי לוי הכבשים כשרים. * הגמרא מקשה על תנא דבי לוי מברייתא אחרת של תנא דבי לוי, ומתרצת. * תנא דבי לוי לומד שלמי חובה משלמי נדבה, אך לא לומד אשם משלמים.
