דף כ עמוד א * התירוצים בגמרא חולקים אם לדעת רב מליחת הקורבנות מעכבת. * הפסוק "וְכׇל קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח..." לא בא לחייב מליחה לעיכובא, אלא בא ללמד אלו דברים טעונים מליחה ואלו לא, והגמרא מבארת באריכות את הלימודים מפסוק זה. * מסתבר יותר שהמילים "מֵעַל מִנְחָתֶךָ" באות למעט שדם של קורבן אינו טעון מליחה ולא באות ללמד שאיברי הקורבן לא טעונים מליחה. דף כ עמוד ב * לדעת רבי: עצים נקראים "קרבן" וטעונים מלח והגשה. * לדעת רבי: המתנדב להביא עצים למזבח - טעון קמיצה, וצריכים עצים אחרים כדי לשורפם.
דף כא עמוד א * לדעת רבי: נסכים לא צריכים מליחה. * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: עצים, דם, יין של נסכים, קטורת - לא צריכים מליחה. * לדעת זעירי בשם רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו אם אכלו. (והגמרא דנה באיזה דם מדובר). * דם יבש ודם לח שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת - חוצץ (לענין טבילה). * המליחה עבודה היא ודוחה שבת וטומאה. * כיצד עושה את המליחה? מביא את האבר של הקורבן ונותן עליו מלח וחוזר והופכו לצד השני ונותן עליו מלח. (וכך השיעור גם למי שרוצה לבשל בשר בקדירה וצריך להוציא את דמו). דף כא עמוד ב * מלח שעל גבי האבר (אך לא מלח שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח) - מועלים בו. * הגמרא מבארת למסקנה את דברי שמואל כך: מותר לכוהנים להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת הקורבנות שלהם, אך אסור להם להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת חולין. (רבינא מביא ראיה לפירוש זה בדברי שמואל, אך רב מרדכי דוחה את הראיה).
דף כב עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שהעצים (לצורך הקטרת הקורבנות) באים משל ציבור. * התנאים חולקים אם העצים הללו צריכים להיות עצים חדשים שלא השתמש בהם הדיוט. * קומץ שנתערב במנחת כהן משיח או במנחת נסכים - לדעת ת"ק: המנחה והקומץ שנתערב בה כשרים, לדעת רבי יהודה: פסולים. * טיפת דם קודשים שנתערבה בדם בהמה/חיה של חולין - לדעת רבי יהודה (החולק על ת"ק): הדם כשר לזריקה. דף כב עמוד ב * רבי יוחנן (מסוף העמוד הקודם) מבאר את טעמם של חכמים ורבי יהודה, והגמרא מקשה על דבריו. * לדעת רבי יוחנן: חכמים דורשים מהפסוק "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר" שהעולים על המזבח לא מבטלים זה את זה, ורבי יהודה דורש שמין במינו אינו בטל.
דף כג עמוד א * קומץ מנחת חוטא שנתן עליו שמן - לדעת רבי יוחנן: פסול, לדעת ריש לקיש: כשר. * קומץ שסחט על גבי העצים של המזבח את השמן שהיה בלוע בו ואח"כ הניח את הקומץ עצמו על גבי אותו השמן - רבא מסתפק אם דין קומץ זה כדין קומץ חסר ופסול. (כך הוא הביאור לפי הפירוש הראשון ברש"י). * לדעת רב חסדא: חתיכת נבילה אחת בטילה בשתי חתיכות שחוטה, וחתיכת שחוטה אחת אינה בטילה בשתי חתיכות נבילה, ולדעת רבי חנינא להיפך. דף כג עמוד ב * הגמרא מבארת שרב חסדא ורבי חנינא נחלקו אם הולכים לפי המין ה'מבטל' או לפי המין ה'בטל'. * הגמרא דנה ומקשה לאורך כל העמוד על שיטות אלו. * לדעת רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשיריים - מה הקטרה האמורה בקומץ, אין הקומץ מבטל את חברו, אף הקטרה האמורה בשיריים, אין שיריים מבטלים את הקומץ. * מצה שתיבל אותה בכל מיני תבלין - כשרה ("מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת").
דף כד עמוד א * שני חלקי מנחה המונחים בנפרד בתוך כלי אחד ונגע טבול יום באחד מהם - הכל נטמא, אך אם נתן חצי עשרון נוסף בכלי ונגע רק בו - לא נטמאו שני חלקי המנחה. * הושיט טבול יום את אצבעו לאוויר שבין שני חלקי המנחה המונחים בכלי שאינו מחרס אך לא נגע במנחה - לא נטמאה המנחה. * שני חצאי עשרון של מנחה אחת המונחים בכלי אחד ואינם נוגעים זה בזה - רב כהנא שאל האם יכול לקמוץ מחצי עשרון אחד על השני (והגמרא הביאה שני ניסיונות לענות על השאלה, ושניהם נדחו). * הגמרא מסתפקת אם הנטמא על ידי "צירוף כלי" חוזר ומטמא על ידי חיבור מים את הנמצא מחוץ לכלי, וכן אם הנטמא על ידי חיבור מים מדבר שמחוץ לכלי חוזר ומטמא על ידי "צירוף כלי". דף כד עמוד ב * ספקו של רבא מסוף העמוד הקודם (עשרון שחלקו לשניים ונטמא אחד מהם והניחו את שני החצאים בתוך כלי וחזר טבול יום ונגע באותו חלק טמא - האם נפסל החצי השני מדין "צירוף כלי") לא נפשט. * עשרון של מנחה שחלקו לשניים ואבד אחד מהם והפריש חצי עשרון אחר תחתיו ואחר כך נמצא החלק האבוד וכעת שלושתם מונחים בכלי - לדעת רבא: רק במקרה שנטמא החצי עשרון הראשון שלא אבד נטמאו כל שלושת החצאים, אך לדעת אביי: אפילו אם נטמא האבוד או המופרש נטמאו כל שלושת החצאים. (ובאופן דומה מביאה הגמרא מחלוקת זו לגבי דין קמיצה).
דף כה עמוד א * הגמרא מביאה ומבררת את המקור לדין המשנה, שאם נטמא הקומץ ועבר והקריבו הציץ מרצה, אך אם יצא הקומץ חוץ לחומת עזרה ועבר והקריבו אין הציץ מרצה. * קורבן עוף כשר אף אם הוא בעל מום או נקבה (להבדיל מקורבן בהמה). דף כה עמוד ב * ארבעה אמוראים מתרצים את הסתירה בין שתי הברייתות (בנוגע לקורבן יחיד שנטמא ונזרק דמו במזיד, האם הקורבן הורצה וכשר או לא), והתירוץ הראשון נדחה. * אם תרם במזיד מן הטמא על הטהור - לדעת ת"ק: אין תרומתו תרומה, ולדעת רבי יוסי: תרומתו תרומה. * לדעת רבי אליעזר: הציץ מרצה על בשר שנטמא, ורבי יוסי חולק.
דף כו עמוד א * נטמאו או נשרפו או אבדו מקצת שייריה של המנחה - לא נפסלה המנחה (גם לדעת רבי יהושע). * הגמרא מבררת את המקור לכך שגם אם לא נשתייר בשר מהקורבן אלא רק חלב זורק את הדם. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון המכשיר אף אם לאחר שקמץ את המנחה לא הניחו בכלי שרת כדי לקדשו. * רב נחמן בר יצחק סובר שאף לדעת רבי שמעון צריך קידוש קומץ בכלי שרת. דף כו עמוד ב * רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן חולקים אם רשאי לחלק את הקומץ ליותר משני חלקים ולהקטיר כל חלק בפני עצמו. * רבי חנינא ורבי יוחנן חולקים מאימתי מותרים שיירי המנחה באכילה לכוהנים לאחר הקרבת הקומץ - לאחר שהאש תתפוס במקצת הקומץ או לאחר שהאש תתפוס ברובו של הקומץ. * קטורת שפקעה מעל גבי המזבח - אין מחזירים אותה. * רבי אלעזר מסתפק מה הדין בקומץ שסידרו על המזבח וסידר עליו את עצי המערכה - האם דרך הקטרה בכך או לא. (ואח"כ הגמרא מביאה שתי שאלות באופן דומה).
דף כז עמוד א * המשנה מפרטת דברים שבהם המיעוט מעכב את הרוב ודברים שמעכבים זה את זה, והגמרא מביאה את המקורות לכך. * המשנה השניה בעמוד מפרטת דברים נוספים שמעכבים זה את זה, והגמרא מביאה את המקורות לכך. * כשישראל מתענים - אין נענים עד שיהיו כולם (צדיקים ורשעים) באגודה אחת. (ע"פ רש"י) * התנאים נחלקו אם יש חובה לאגוד את הלולב. דף כז עמוד ב * שבע הזאות שבפרה אדומה שהיזה אותן שלא מול פתח אוהל מועד - ברייתא אחת פוסלת וברייתא אחת מכשירה, והגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים כיצד ליישב את הסתירה. * טהורים שנכנסו מבית לפרוכת ולפנים - לדעת חכמים: במיתה, לדעת רבי יהודה: בארבעים מלקות (אבל אם הלכו עד לפני הארון - במיתה).
דף כח עמוד א * ז' הזאות שבמצורע - בברייתא אחת נאמר שאם היזה שלא לשמן פסולות ובברייתא אחרת נאמר שכשרות, והגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה (ודוחה את התירוץ הראשון). * המשנה מפרטת דברים נוספים המעכבים זה את זה. * רוב הדף עוסק במנורה. * לפי הברייתא בעמוד זה: המנורה היתה באה מחתיכה אחת שלימה (שמכה עליה עד שנהיית בצורת מנורה), וצריכה להיות מזהב אך כשרה אם עשאה משאר מיני מתכות - והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו. דף כח עמוד ב * כל הכלים שעשה משה - כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות - כשרות לו ופסולות לדורות. (והגמרא מבררת את הטעם לכך). * האמוראים נחלקו האם רבי ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו אם מנורה העשויה ממתכת כשרה (ואם עשויה מעץ פסולה לדעת כולם) או שנחלקו אם מנורה העשויה מעץ כשרה (ואם עשויה ממתכת כשרה לדעת כולם). * הגמרא מתארת את מבנה המנורה (גובהה 18 טפחים, 22 גביעים, 11 כפתורים, 9 פרחים).
דף כט עמוד א * גם רב סובר (כמו דעת שמואל משמיה דסבא בעמוד הקודם) שגובה המנורה היה 18 טפחים. * עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר. * השולחן - מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם את לחם הפנים ואומר להם: ראו חיבתכם לפני המקום (שנס גדול נעשה בלחם הפנים: סילוקו כסידורו, שנשאר חם כיום שהניחוהו על השולחן). * ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש - ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם. * שלושה דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הם: מנורה וראש חדש ושרצים, ויש אומרים: אף הלכות שחיטה. * כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה - פסולה. דף כט עמוד ב * בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. * שבעה אותיות צריכות שלושה זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ. * כל התולה בטחונו בהקב"ה - הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. * בא לטהר - מסייעים אותו, בא לטמא - פותחים לו. * הסוגיה בסוף העמוד עוסקת בהיקף כמות הטעויות בספר תורה הדורש גניזה (ולא מאפשר תיקון).
דף ל עמוד א * הכותב ספר תורה ועומד להגיע בכתיבתו לסוף התורה (סוף חמשת חומשי תורה) - לא יגמור באמצע הדף אלא בסופו, והאמוראים חולקים אם יסיים באמצע השורה דוקא. * שמונה פסוקים אחרונים שבתורה - אדם אחד קורא אותם בבית הכנסת ולא מפסיק באמצע כדי שיעלה אחר לתורה. (והתנאים חולקים אם יהושע או משה כתב פסוקים אלו). * הקונה ספר תורה מן השוק - הרי הוא כחוטף מצוה מן השוק (ועשה מצוה), ואילו הכותב את ספר התורה בעצמו - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. * הגמרא מביאה דינים שונים בנוגע לכתיבת ספר תורה (דינים שונים לגבי יריעות ספר תורה, לגבי מרווחים בכתיבה, ועוד) . דף ל עמוד ב * מי שכתב ספר תורה ושכח לכתוב שם משמות הקב"ה - נחלקו הדעות כיצד יתקן את טעותו. * רבי חנינא פוסק שהלכה כרבי שמעון שזורי, והגמרא מבררת לאורך כל העמוד על איזו הלכה שאמר רבי שמעון שזורי מדובר. * למסקנת הגמרא, לדעת רב פפא הכוונה היא להלכה שאמר רבי שמעון שזורי בנוגע לדין שידה, ולדעת רב נחמן בר יצחק הכוונה היא בנוגע לדין יין - וכמבואר בתחילת העמוד הבא.
דף לא עמוד א * במשנה במסכת כלים מובאות דעות שונות לגבי טומאת שידה כיצד מחשבים את שטח השידה (כדי לבדוק אם לא יצאה מתורת כלי ועדיין מקבלת טומאה). * שמן (וכל שכן יין) שנגע בדבר טמא דינו שהוא ראשון לטומאה לדעת רבי מאיר, ולדעת חכמים אף דבש, ולדעת רבי שמעון שזורי רק יין דינו כך. * רבי שמעון שזורי אמר "פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את רבי טרפון ואמר לי לך קח לך מן השוק (ולאיכא דאמרי: מן העובד כוכבים) ועשר עליו" - ודברי רבי חנינא ש"כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו" נאמרו אף על דין זה. דף לא עמוד ב * יריעה בספר תורה שנעשה בה קרע - הגמרא מבארת באיזה אופן יתפור ובאיזה אופן לא ניתן לתקן באמצעות תפירה. * מזוזה שכתב בה שורות קצרות שבכל אחת מהן שתי מילים - כשרה. * מזוזה שכתב בשורה העליונה שתי מילים ובשורה מתחתיה שלוש מילים ובשורה מתחתיה מילה אחת - כשרה. (ובספר תורה - פסול). * במזוזה יש לכתוב את המילים "עַל הָאָרֶץ" (אותן בלבד) בשורה האחרונה, ונחלקו הדעות אם בתחילת השורה האחרונה או בסופה. * רב הונא היה גולל את המזוזה מסופה לתחילתה. * רב הונא היה מסיים את פרשיית "שמע ישראל" באמצע השורה ומניח רווח לאחריה ומתחיל בסוף אותה שורה את פרשת "והיה אם שמוע".
