דף יח עמוד א
* למסקנת הגמרא רבי יהודה סובר שבמקרה בו שחט את הזבח על מנת להניח מדמו למחר לדברי הכל הקרבן פסול (גזירה משום הנחת כל דמו).
* אם לא יצק את השמן על המנחה - המנחה פסולה.
* אם זר יצק את השמן על המנחה (ולא כהן) - המנחה כשירה.

דף יח עמוד ב
* אם לא בלל את המנחה - המנחה כשירה ("כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו").
* לדעת רבי שמעון: כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
* למסקנת הגמרא, המשנה (בעמוד א) היא שלא כדעת רבי שמעון, הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה.

דף יט עמוד א
* למסקנת הגמרא, המקור לדעת רבי שמעון (הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה) הוא מהפסוק "והביאה..." (וי"ו מוסיף על ענין ראשון).
* למסקנת הסוגיה: כל מקום שנאמרה "תורה" לבדה אין ללמוד מכך עיכוב (אך בנזיר, תודה ומצורע לומדים עיכוב מפסוקים אחרים), וכל מקום שנאמרה "חוקה" לבדה הדינים מעכבים (אך במנחה לומדים מהפסוק "מגרשה ומשמנה" שאין כל דיניה מעכבים).

דף יט עמוד ב
* הקמיצה צריכה להיות ביד ולא בכלי - לדעת רב דין זה הוא אף לעיכובא, ושמואל חולק.
* שמואל סובר שלא לומדים "דורות" מ"שעה" (חוץ מקרבנות הנשיאים שמהם אפשר ללמוד אף לדורות כי הכתוב חזר וכתבם 12 פעמים).
* מקום הגשת המנחה - לדעת ת"ק: בקרן דרומית מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן, לדעת רבי אליעזר: בדרום המזבח (לדעתו המזבח כולו היה בצפון העזרה).

דף כ עמוד א
* נחלקו התירוצים בגמרא אם לדעת רב מליחת הקרבנות מעכבת.
* הפסוק "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח..." לא בא לחייב מליחה לעיכובא, אלא בא ללמד אלו דברים טעונים מליחה ואלו לא, והגמרא מבארות באריכות את הלימודים מפסוק זה.
* מסתבר יותר שהמילים "מעל מנחתך" בא למעט שדם של קרבן אינו טעון מליחה ולא בא ללמד שאיברי הקרבן לא טעונים מליחה.

דף כ עמוד ב
* לדעת רבי: עצים נקראים "קרבן" וטעונים מלח והגשה.
* לדעת רבי: המנדב להביא עצים למזבח - טעון קמיצה, וצריכין עצים אחרים כדי לשורפן.

דף כא עמוד א
* לדעת רבי: נסכים לא צריכים מליחה.
* לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: עצים, דם, יין של נסכים, קטורת - לא צריכים מליחה.
* לדעת זעירי בשם רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו אם אכלו. [והגמרא דנה באיזה דם מדובר]
* דם יבש ודם לח שמתחיל להתייבש - חוצץ (לענין טבילה).
* המליחה עבודה היא ודוחה שבת וטומאה.
* כיצד עושה את המליחה? מביא את האבר של הקרבן ונותן עליו מלח וחוזר והופכו לצד השני ונותן עליו מלח. [וכך השיעור גם למי שרוצה לבשל בשר בקדירה וצריך להוציא את דמו]

דף כא עמוד ב
* מלח שעל גבי האבר (אך לא מלח שעל גבי הכבש) - מועלין בו.
* הגמרא מבארת למסקנה את דברי שמואל כך: מותר לכהנים להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת הקרבנות שלהם, אך אסור להם להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת חולין. (רבינא הביא ראיה לפירוש זה בדברי שמואל, אך רב מרדכי דחה את הראיה)

דף כב עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהעצים (לצורך הקטרת הקרבנות) באים משל ציבור.
* נחלקו התנאים אם העצים הללו צריכים להיות עצים חדשים שלא השתמש בהם הדיוט.
* קומץ שנתערב במנחת כהן משיח או במנחת נסכים - לדעת ת"ק: המנחה והקומץ שנתערב בה כשרים, לדעת רבי יהודה: פסולים.
* טיפת דם קדשים שנתערבה בדם בהמה/חיה של חולין - לדעת רבי יהודה (החולק על חכמים): הדם כשר לזריקה.

דף כב עמוד ב
* רבי יוחנן (מסוף העמוד הקודם) מבאר את טעמם של חכמים ורבי יהודה, והגמרא מקשה על דבריו.
* לדעת רבי יוחנן: חכמים דורשים מהפסוק "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" שהעולים על המזבח לא מבטלים זה את זה, ורבי יהודה דורש שמין במינו אינו בטל.

דף כג עמוד א
* קומץ מנחת חוטא שנתן עליו שמן - לדעת רבי יוחנן: פסול, לדעת ריש לקיש: כשר.
* קומץ שסחט על גבי העצים של המזבח את השמן שהיה בלוע בו ואח"כ הניח את הקומץ עצמו על גבי אותו השמן - רבא הסתפק אם דין קומץ זה כדין קומץ חסר ופסול. (ביאור הספק הוא לפי הפירוש הראשון ברש"י)
* לדעת רב חסדא: חתיכת נבילה אחת בטילה ב-2 חתיכות שחוטה, וחתיכת שחוטה אחת אינה בטילה ב-2 חתיכות נבילה, ולדעת רבי חנינא להיפך.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מבארת שרב חסדא ורבי חנינא נחלקו אם הולכים לפי המין ה'מבטל' או לפי המין ה'בטל'.
* הגמרא דנה ומקשה לאורך כל העמוד על שיטות אלו.
* לדעת רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים - מה הקטרה האמורה בקומץ, אין הקומץ מבטל את חבירו, אף הקטרה האמורה בשירים, אין שירים מבטלין את הקומץ.
* מצה שתיבל אותה בכל מיני תבלין - כשרה (מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת).

דף כד עמוד א
* שני חלקי מנחה המונחים בנפרד בתוך כלי אחד ונגע טבול יום באחד מהם - הכל נטמא, אך אם נתן חצי עשרון נוסף לכלי ונגע רק בו - לא נטמאו שני חלקי המנחה.
* הושיט טבול יום את אצבעו לתוך כלי (שאינו מחרס) אך לא נגע במנחה - לא נטמאה המנחה.
* שני חצאי עשרון של מנחה אחת המונחים בכלי אחד ואינם נוגעים זה בזה - רב כהנא שאל האם יכול לקמוץ מחצי עשרון אחד על השני (והובאו 2 נסיונות לענות על השאלה, ושניהם נדחו)
* הגמרא מסתפקת אם הנטמא על ידי "צירוף כלי" חוזר ומטמא על ידי חיבור מים את הנמצא מחוץ לכלי, וכן אם הנטמא על ידי חיבור מים מדבר שמחוץ לכלי חוזר ומטמא על ידי "צירוף כלי".

דף כד עמוד ב
* ספקו של רבא מסוף העמוד הקודם (עשרון שחלקו לשנים ונטמא אחד מהם והניחו את 2 החצאים בתוך כלי וחזר טבול יום ונגע באותו חלק טמא - האם נפסל החצי השני מדין "צירוף כלי") לא נפשט.
* עשרון של מנחה שחלקו ל-2 ואבד אחד מהם והפריש חצי עשרון אחר תחתיו ואח"כ נמצא החלק האבוד וכעת שלושתם מונחים בכלי - לדעת רבא רק במקרה שנטמא החצי עשרון הראשון שלא אבד נטמאו כל 3 החצאים, אך לדעת אביי אפילו אם נטמא האבוד או המופרש נטמאו כל 3 החצאים.

דף כה עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שאם נטמא הקומץ ועבר והקריבו הציץ מרצה, אך אם יצא הקומץ חוץ לחומת עזרה ועבר והקריבו אין הציץ מרצה.
* קרבן עוף כשר אף אם הוא בעל מום או נקבה (להבדיל מקרבן בהמה).

דף כה עמוד ב
* 4 אמוראים מתרצים את הסתירה בין 2 הברייתות [בנוגע לקרבן יחיד שנטמא ונזרק דמו, כשהיתה הזריקה במזיד, האם הקרבן הורצה וכשר או לא], והתירוץ הראשון נדחה.
* אם תרם במזיד מן הטמא על הטהור - לדעת ת"ק: אין תרומתו תרומה, ולדעת רבי יוסי: תרומתו תרומה.
* לדעת רבי אליעזר: הציץ מרצה על בשר שנטמא, ורבי יוסי חולק וסובר שהציץ מרצה רק על דם ואימורים שנטמאו.

דף כו עמוד א
* נטמאו או נשרפו או אבדו מקצת שייריה של המנחה - לא נפסלה המנחה (גם לדעת רבי יהושע).
* הגמרא מבררת את המקור לכך, שגם אם לא נשתייר בשר מהקרבן אלא רק חלב, זורק את הדם.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון המכשיר אף אם לאחר שקמץ את המנחה לא הניחו בכלי שרת כדי לקדשו.
* רב נחמן סובר שאף לדעת רבי שמעון צריך קידוש קומץ בכלי שרת.

דף כו עמוד ב
* האמוראים נחלקו אם רשאי לחלק את הקומץ ליותר משני חלקים ולהקטיר כל חלק בפני עצמו.
* האמוראים נחלקו מאימתי מותרים שיירי המנחה באכילה לכהנים לאחר הקרבת הקומץ - לאחר שהאש תתפוס במקצת הקומץ או לאחר שהאש תתפוס ברובו של הקומץ.
* קטורת שפקעה מעל גבי המזבח - אין מחזירין אותה.
* רבי אלעזר הסתפק מה הדין בקומץ שסידרו על המזבח וסידר עליו את עצי המערכה - האם דרך הקטרה בכך או לא.

דף כז עמוד א
* המשנה מפרטת דברים המעכבים בקרבן מנחה, והגמרא מביאה את המקורות לכך.
* המשנה השניה בעמוד מפרטת דברים שמעכבים זה את זה, והגמרא מביאה את המקורות לכך.
* כשישראל מתענים - אין נענים עד שיהו כולם (צדיקים ורשעים) באגודה אחת. (ע"פ רש"י)
* התנאים נחלקו אם יש חובה לאגוד את הלולב.

דף כז עמוד ב
* 7 הזאות שבפרה אדומה שהזה אותן שלא מול פתח אוהל מועד - ברייתא אחת פוסלת וברייתא אחת מכשירה, ומובאות 2 דעות של אמוראים כיצד ליישב את הסתירה.
* טהורים שנכנסו מבית לפרוכת ולפנים - לדעת חכמים: במיתה, לדעת רבי יהודה: בארבעים מלקות.

דף כח עמוד א
* המשנה מפרטת דברים נוספים המעכבים זה את זה.
* רוב הדף עוסק במנורה.
* לפי הברייתא בעמוד זה: המנורה היתה באה מחתיכה אחת שלימה (שמכה עליה עד שנהיית בצורת מנורה), וצריכה להיות מזהב אך כשרה אם עשאה משאר מיני מתכות - והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו.

דף כח עמוד ב
* כל הכלים שעשה משה - כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות - כשרות לו ופסולות לדורות.
* האמוראים נחלקו האם רבי ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו אם מנורה העשויה ממתכת כשרה (ואם עשויה מעץ פסולה לדעת כולם) או שנחלקו אם מנורה העשויה מעץ כשרה (ואם עשויה ממתכת כשרה לדעת כולם).
* הגמרא מתארת את מבנה המנורה (גובהה 18 טפחים, 22 גביעים, 11 כפתורים, 9 פרחים).

דף כט עמוד א
* עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר.
* השולחן - מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים ואומר להם ראו חיבתכם לפני המקום (שנס גדול נעשה בלחם הפנים: סילוקו כסידורו).
* ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש - ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם.
* 3 דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הם: מנורה וראש חדש ושרצים, ויש אומרים: אף הלכות שחיטה.
* כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה - פסולה.

דף כט עמוד ב
* בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
* שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ.
* כל התולה בטחונו בהקב"ה - הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא.
* בא לטהר - מסייעין אותו, בא לטמא - פותחין לו.
* הסוגיה בסוף העמוד עוסקת בהיקף כמות הטעויות בספר תורה הדורש גניזה (ולא מאפשר תיקון).