דף יב עמוד א * המשנה מפרטת דיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקורבן מנחה. * לדעה הסוברת ששיריים שחסרו בן קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם והשיריים אסורים באכילה - לדעת רב הונא: הקטרה זו לא מועילה לעניין פיגול ולהוציא מידי מעילה, ורבא חולק. * רבא מביא הוכחה מברייתא לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דוחה זאת. דף יב עמוד ב * רבא חוזר בו משיטתו בעקבות ברייתא אחרת, אך אביי טוען שזה רק לפי רבי אליעזר (אך לפי רבי עקיבא רבא לא צריך לחזור בו). * לדעת רבי ירמיה: המשנה היא כדעת רבי אליעזר, הסובר שאם קמץ את המנחה על מנת לאכול לאחר זמנו דבר שאין דרכו לאכול (קומץ) או על מנת להקטיר לאחר זמנו דבר שאין דרכו להקטיר (שיריים), הקורבן פסול. (אך אביי מעמיד את המשנה גם כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר).
דף יג עמוד א * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין מחשבת פיגול במנחות ובזבחים. * הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר - פיגול וחייבים עליו כרת (לדעת כולם). * הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר - לדעת רבי יוסי: פסול ואין בו כרת, לדעת חכמים: פיגול וחייבים עליו כרת. דף יג עמוד ב * הטעם לדעת רבי יוסי הוא כי לדעתו "אין מתיר מפגל מתיר", ואילו חכמים סוברים שבמקרה ששני המתירים הוקבעו בכלי אחד (כמו הקומץ והלבונה) הרי הם חשובים כמתיר אחד, ולכן מועילה מחשבה באחד מהם על עבודת השני. * לדעת רבי ינאי: ליקוט הלבונה מעל הסולת (על מנת להקטיר את הלבונה) שנעשה על ידי זר - פסול. * לדעת רב הונא: אם חישב בשעת עבודת הקורבן על ירך של ימין לאוכלה חוץ לזמנה, לא נתפגלה ירך של שמאל, לדעת רבי יוסי. (והגמרא מביאה מקור לכך מסברה ומפסוק).
דף יד עמוד א * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש קושיות על דעת רב הונא שאמר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל. * השוחט כבש אחד משני כבשי עצרת לאכול למחר חצי זית מחלה אחת ואחר כך שוחט את הכבש השני לאכול למחר חצי זית מהחלה השניה - לדעת רבי: הקורבן כשר. דף יד עמוד ב * רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין כן נתפגלה ירך של שמאל. (ומה שבמשנה (יג ע"ב) רבי יוסי סובר שאם חישב על חלה אחת לא נתפגלה השניה זה מכיוון ש"הכתוב עשאן שני גופין"). * לדעת רבי יוסי: גם בלחמי תודה, אם חשב בשעת הקרבת הקורבן לאכול מין אחד מהלחמים חוץ לזמנו, לא נתפגלו שאר מיני הלחמים (וכך גם במנחת מאפה). * לפי הברייתא הראשונה: שתי מחשבות פיגול בשתי עבודות מצטרפות לשיעור כזית (ונחלקו הדעות אם הכוונה רק לשחיטה וזריקה או לכל ארבע העבודות). * לפי הברייתא של לוי: כל ארבע העבודות לא מצטרפות זו עם זו לפיגול. (והגמרא דוחה את האפשרות להעמיד ברייתא זו כדעת רבי).
דף טו עמוד א * למסקנת הגמרא, הטעם של רבי יהודה (שאמר: "נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים - שניהם יצאו לבית השריפה") הוא שכך למד מרבותיו שאין קורבן ציבור חלוק (ואם חל פסול בחלק ממנו - חל הפסול בכולו). * תודה שחשב עליה מחשבת פיגול מפגלת את הלחם, אך לחם שחשב עליו מחשבת פיגול אינו מפגל את התודה - הטעם לכך הוא כי הלחם טפל לתודה. (וכך הדין גם לגבי כבשי עצרת ושתי הלחם). * לדעת רב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר - הלחם מפוגל, אך התודה לא מפוגלת. (והגמרא מקשה על כך). דף טו עמוד ב * לדעת רב (בלשון השניה): השוחט את הכבשים של עצרת על מנת לאכול כזית מהם ומלחמם - הלחם מפוגל, אך הכבשים לא מפוגלים. (והגמרא מקשה על כך). * השוחט כבש אחד (משני כבשי עצרת) על מנת לאכול כזית "מחברו" למחר (ולא פירש "מכבש חברו") - רבי אלעזר מסתפק אם כוונתו על הכבש השני (ולא מפגל) או כוונתו על הלחם (ומפגל). * לדעת רבי מאיר (במשנה): הזבח מפגל את הנסכים הבאים איתו, ולדעת חכמים (בברייתא): הזבח לא מפגל את הנסכים. (וכך גם נחלקו בברייתא לגבי אשם של מצורע אם מפגל את הלוג שמן שבא עם האשם).
דף טז עמוד א * פיגל בזמן הקטרת קומץ ולא בזמן הקטרת הלבונה (או להיפך) - לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבים עליו כרת, לדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. * לדעת רב: המחלוקת הנ"ל היא רק במקרה שאת חצי המתיר הראשון הקטיר בשתיקה ואת החצי השני הקטיר במחשבת פיגול, לדעת שמואל: המחלוקת היא גם אם את חצי המתיר הראשון הקטיר במחשבה ואת החצי השני הקטיר בשתיקה. (והגמרא מקשה על דעת רב מברייתא ומתרצת, ומקשה מברייתא נוספת ונשארת בקושיה). דף טז עמוד ב * דעת חכמים כאשר פיגל בהולכה של הקומץ - לדעת רבי יוחנן: כדין קמיצה (פיגול), לדעת ריש לקיש: כדין הקטרה (לא פיגול). * הקטיר מהקומץ כשיעור שומשום על מנת לאכול מהשיריים כשיעור שומשום חוץ לזמנו, וכך עשה עד שכלה הקומץ כולו - נחלקו הדעות אם זהו פיגול, או שהקורבן פסול אך אינו פיגול, או שהקורבן כשר. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יז עמוד א * האמוראים חולקים (בדעת חכמים) אם "הקטרה מפגלת הקטרה" (=הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה לאחר זמנה, אם זהו פיגול או לא). * המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לפרט אופנים בהם מחשבת הפיגול אינה פוסלת את המנחה. * לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: הטעם של רבי אליעזר הפוסל במחשב מאכילת אדם למזבח ולהיפך ("הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר... רבי אליעזר פוסל"), הוא מהפסוק "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו". דף יז עמוד ב * לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: אע"פ שרבי אליעזר פוסל במשנה במחשב מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך, הרי שהוא מודה שאין ענוש כרת על אכילה זו. * רבי אסי מנסה לטעון שישנה מחלוקת תנאים בשיטת רבי אליעזר אם מנחה זו פסולה מהתורה (וענוש כרת) או מדרבנן (ואינו ענוש כרת על אכילה זו) - אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן שכל התנאים סוברים שאינו ענוש כרת.
דף יח עמוד א * אמר רבי אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי: אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר. * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר שבמקרה בו שחט את הזבח על מנת להניח מדמו למחר לדברי הכל הקורבן פסול (גזירה משום הנחת כל דמו). * אם לא יצק את השמן על המנחה - המנחה פסולה. * אם זר יצק את השמן על המנחה (ולא כהן) - המנחה כשירה. דף יח עמוד ב * אם לא בלל את המנחה - המנחה כשירה ("כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו"). * הגמרא מביאה שני פירושים אפשריים לדין האמור במשנה "או שפתתן פתים מרובות... כשירה". * לדעת רבי שמעון: כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. * למסקנת הגמרא: המשנה (בעמוד א) היא שלא כדעת רבי שמעון, הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה.
דף יט עמוד א * למסקנת הגמרא: המקור לדעת רבי שמעון (הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה) הוא מהפסוק "וֶהֱבִיאָהּ..." (וי"ו מוסיף על ענין ראשון). * למסקנת הסוגיה: כל מקום שנאמרה "תורה" לבדה אין ללמוד מכך עיכוב (אך בנזיר, תודה ומצורע לומדים עיכוב מפסוקים אחרים), וכל מקום שנאמרה "חוקה" לבדה הדינים מעכבים (אך במנחה לומדים מהפסוק "מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" שאין כל דיניה מעכבים). דף יט עמוד ב * כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה (שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת) אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. * הקמיצה צריכה להיות ביד ולא בכלי - לדעת רב דין זה הוא אף לעיכובא, ושמואל חולק. * שמואל סובר שלא לומדים "דורות" מ"שעה" (חוץ מקורבנות הנשיאים שמהם אפשר ללמוד אף לדורות כי הכתוב חזר וכתבם 12 פעמים). * מקום הגשת המנחה - לדעת ת"ק: בקרן דרומית מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן, לדעת רבי אליעזר: בדרום המזבח (לדעתו המזבח כולו היה בצפון העזרה).
דף כ עמוד א * התירוצים בגמרא חולקים אם לדעת רב מליחת הקורבנות מעכבת. * הפסוק "וְכׇל קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח..." לא בא לחייב מליחה לעיכובא, אלא בא ללמד אלו דברים טעונים מליחה ואלו לא, והגמרא מבארת באריכות את הלימודים מפסוק זה. * מסתבר יותר שהמילים "מֵעַל מִנְחָתֶךָ" באות למעט שדם של קורבן אינו טעון מליחה ולא באות ללמד שאיברי הקורבן לא טעונים מליחה. דף כ עמוד ב * לדעת רבי: עצים נקראים "קרבן" וטעונים מלח והגשה. * לדעת רבי: המתנדב להביא עצים למזבח - טעון קמיצה, וצריכים עצים אחרים כדי לשורפם.
דף כא עמוד א * לדעת רבי: נסכים לא צריכים מליחה. * לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: עצים, דם, יין של נסכים, קטורת - לא צריכים מליחה. * לדעת זעירי בשם רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו אם אכלו. (והגמרא דנה באיזה דם מדובר). * דם יבש ודם לח שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת - חוצץ (לענין טבילה). * המליחה עבודה היא ודוחה שבת וטומאה. * כיצד עושה את המליחה? מביא את האבר של הקורבן ונותן עליו מלח וחוזר והופכו לצד השני ונותן עליו מלח. (וכך השיעור גם למי שרוצה לבשל בשר בקדירה וצריך להוציא את דמו). דף כא עמוד ב * מלח שעל גבי האבר (אך לא מלח שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח) - מועלים בו. * הגמרא מבארת למסקנה את דברי שמואל כך: מותר לכוהנים להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת הקורבנות שלהם, אך אסור להם להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת חולין. (רבינא מביא ראיה לפירוש זה בדברי שמואל, אך רב מרדכי דוחה את הראיה).
דף כב עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שהעצים (לצורך הקטרת הקורבנות) באים משל ציבור. * התנאים חולקים אם העצים הללו צריכים להיות עצים חדשים שלא השתמש בהם הדיוט. * קומץ שנתערב במנחת כהן משיח או במנחת נסכים - לדעת ת"ק: המנחה והקומץ שנתערב בה כשרים, לדעת רבי יהודה: פסולים. * טיפת דם קודשים שנתערבה בדם בהמה/חיה של חולין - לדעת רבי יהודה (החולק על ת"ק): הדם כשר לזריקה. דף כב עמוד ב * רבי יוחנן (מסוף העמוד הקודם) מבאר את טעמם של חכמים ורבי יהודה, והגמרא מקשה על דבריו. * לדעת רבי יוחנן: חכמים דורשים מהפסוק "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר" שהעולים על המזבח לא מבטלים זה את זה, ורבי יהודה דורש שמין במינו אינו בטל.
דף כג עמוד א * קומץ מנחת חוטא שנתן עליו שמן - לדעת רבי יוחנן: פסול, לדעת ריש לקיש: כשר. * קומץ שסחט על גבי העצים של המזבח את השמן שהיה בלוע בו ואח"כ הניח את הקומץ עצמו על גבי אותו השמן - רבא מסתפק אם דין קומץ זה כדין קומץ חסר ופסול. (כך הוא הביאור לפי הפירוש הראשון ברש"י). * לדעת רב חסדא: חתיכת נבילה אחת בטילה בשתי חתיכות שחוטה, וחתיכת שחוטה אחת אינה בטילה בשתי חתיכות נבילה, ולדעת רבי חנינא להיפך. דף כג עמוד ב * הגמרא מבארת שרב חסדא ורבי חנינא נחלקו אם הולכים לפי המין ה'מבטל' או לפי המין ה'בטל'. * הגמרא דנה ומקשה לאורך כל העמוד על שיטות אלו. * לדעת רבי זירא: נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשיריים - מה הקטרה האמורה בקומץ, אין הקומץ מבטל את חברו, אף הקטרה האמורה בשיריים, אין שיריים מבטלים את הקומץ. * מצה שתיבל אותה בכל מיני תבלין - כשרה ("מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת").
