דף קז עמוד א * האומר "הרי עלי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (לדעת המשנה שבעמוד הקודם), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב (בברייתא) לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת (שמחטטין בה פתילות ומקנחין בה נרות). * האומר "הרי עלי ברזל" - לא יפחות מכמות ברזל בשיעור אמה על אמה. * האומר "הרי עלי שמן", לדעת ת"ק: לא יפחות מלוג, ולדעת רבי: לא יפחות משלושה לוגין - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם (והאפשרות השניה נדחית). * האומר "פירשתי (כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי" - יביא כפי הכמות שמביאים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. דף קז עמוד ב * האומר "הרי עלי עולה" צריך להביא את הפחות שבעולות - במקומו של ת"ק: כבש, במקומו של רבי אלעזר: עוף. * הרישא של המשנה (האומר "פירשתי (שאביא עולה) מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל") היא כדעת רבי שבסוף המשנה (הסובר שאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא). * במשנה בשקלים מובא ש-6 שופרות (=קופות בצורת שופר) שהיו בבית המקדש (מתוך 13 שופרות) היו למעות נדבה - והגמרא מביאה בעמוד זה ארבע דעות של אמוראים המבארים מדוע תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.
דף קח עמוד א * רבי מאיר ורבי אלעזר חולקים להיכן הולך הקלבון (=תוספת על מחצית השקל עבור דמי פריטה) - לשקלים או לנדבה. *הגמרא מביאה שתי דעות נוספות בביאור מדוע תיקנו שיהיו שישה שופרות למעות נדבה. * מותר עשירית האיפה של כהן גדול - האמוראים חולקים אם הולך לנדבה או שיירקב. דף קח עמוד ב * האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - אם רצה יביא בדמיו שנים, ורבי חולק. * האומר "שני שוורים אלו עולה" ונפל בהם מום - אם רצה יביא בדמיהם אחד, ורבי חולק. * האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - יכול להביא בדמיו מין אחר. * אם אמר "שור זה ודמיו עלי עולה" - הוקבע עליו חיוב להביא שור זה או דמיו לעולה (ולא יכול להביא בדמיו שנים). * האומר "אחד מכבשי/משוורי הקדש" והיו לו שלושה - חוששים שהתכוון לגדול או לבינוני (אך לא לקטן, כי המקדיש בעין יפה מקדיש), וממתין לבינוני עד שיפול בו מום ומחלל את קדושתו על הגדול. * האומר "שור בשוורי הקדש" - הגדול שבהן הקדש.
דף קט עמוד א * "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו... אם הקריבה בבית חוניו יצא" - לדעת רב המנונא: יצא בגלל שנעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אך חייב כרת משום שחוטי חוץ, לדעת רבא: יצא בגלל שכוונתו היתה לדורון בעלמא ולא חל עליה שם עולה, ולכן לדעתו לא חייב כרת משום שחוטי חוץ. * כהן ששחט קורבן לעבודת כוכבים (לרב נחמן: אפילו במזיד, לרב ששת: בשוגג) וחזר בתשובה ואחר כך הקריב קורבן בבית המקדש - קורבנו כשר. * כהן שחטא בשגגה בזריקת דמים לפני עבודה זרה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בבית המקדש ("קרבנו ריח ניחוח"), לדעת רב ששת: אסור ("אין קרבנו ריח ניחוח"). דף קט עמוד ב * השתחוה לעבודת כוכבים במזיד וחזר בתשובה או קיבל על עצמו לאלוה עבודת כוכבים וחזר בתשובה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בבית המקדש, לדעת רב ששת: אסור. * הברייתא מספרת על פטירתו של שמעון הצדיק, ועל כך שבשעת פטירתו אמר "חוניו בני ישמש תחתי" וכל מה שהתרחש בעקבות כך. * התנאים חולקים לגבי בית חוניו אם נעשה להקריב בו לשמים או לשם עבודה זרה.
דף קי עמוד א * "הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק" - אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, "וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ" - אלו גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות. * תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום - מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. * הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואחר כך לומד תורה. * תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה - מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה (שבמקדש). * לדעת רבי יוחנן: תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה - מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. * לדעת ריש לקיש: כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. * לדעת רבא: כל העוסק בתורה - אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. * אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. (והאמוראים חולקים מה הפסוק שמרמז על כך). * בכל הקורבנות נאמר "ריח ניחוח לה'", ולא נאמר "אל" או "אלהים" כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שיש רשויות הרבה. * מתעסק בדבר אחר ושחט בהמת קדשים - הקורבן פסול. הדרן עלך מסכת מנחות
