דף קד עמוד א * לדעת רבי יהודה בר אלעאי (שהיה מורה הוראות לבית רבי): דם נבילות - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. * למסקנת הגמרא: אין קבע לנסכים (ולכן כשאמר "הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים" - לא נקבעו כולם כנדבה אחת ואין עליו להקריבם דוקא ביחד, ולכן אם אין בהם שיעור הקרבה לא צריך להמתין עד שיביא עוד וישלים את שיעורם). דף קד עמוד ב * לדעת רבי עקיבא: לא מתנדבים שמן בפני עצמו (ללא סולת), ורבי טרפון חולק. * רבא לומד ממחלוקתם שמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום. * אין שנים מתנדבים עשרון אחד - כי בפרשת מנחה כתוב "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה" (ונפש לשון יחיד הוא). * מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני - מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. * פרק שלושה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בספקות של נדרי הקדש. * חזקיה ורבי יוחנן חולקים אם רבי חולק גם על הדין שבתחילת המשנה ("פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון").
דף קה עמוד א * רבי יהודה (הסובר שמי שאמר "הרי עלי מנחה" יביא מנחת הסולת) קורא למנחת הסולת "מנחה מיוחדת שבמנחות" כי אין לה שם לווי (רק היא נקראת בתורה מנחה סתם). * האומר "מיני מנחה עלי" - רב פפא מסתפק האם כוונתו לשתי מנחות או למנחה אחת. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהאומר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" יביא חמשת מיני המנחות - ורבי ירמיה ואביי חולקים אם המשנה היא רק כדעת חכמים או אף כדעת רבי שמעון. דף קה עמוד ב * לדעת רבי שמעון (לפי אביי): במקרה שנוצר ספק בנדר, ניתן להביא לכתחילה שתי מנחות, חלות ורקיקים, ולעשות תנאי ביניהם. * הגמרא עוסקת ומבארת את דעתו של אביי שהעמיד את המשנה כרבי שמעון באופן שמביא שתי מנחות נפרדות, אחת של חלות ואחת של רקיקים, ומתנה שיצטרפו החלות ממנחה זו לפי מה שנדר והרקיקים ממנחה זו לפי מה שנדר.
דף קו עמוד א * במשנה בתחילת הפרק נאמר שהנודר ששכח איזה מין מנחה נדר מביא חמש מנחות (סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור הבאה חלות, מאפה תנור הבאה רקיקין) - והגמרא מבארת מדוע אין להסתפק גם במנחת נסכים. * נדר שיביא מנחה ולא זוכר כמה עשרונים פירש - לדעת חכמים יביא 60 עשרון, ולדעת רבי יביא 60 מנחות של עשרונות מעשרון אחד ועד 60 עשרונות (ובסה"כ: 1830 עשרונות). (ואם לא זוכר איזו מנחה נדר, אז יביא כמות פי 5 [לחכמים: 300, לרבי: 9150]). * שורש מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רב חסדא: חולקים אם מותר להכניס חולין לעזרה, לדעת רבה: חולקים אם מותר לערב חובה בנדבה. דף קו עמוד ב * שורש מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רבא: חולקים אם למנחה של 60 עשרון נותן 60 לוג או לוג אחד, לדעת רב אשי: חולקים אם מי שהתחייב להביא קורבן קטן והביא גדול יצא. * הגמרא מביאה את המקור לכך שהאומר "הרי עלי עצים" לא יפחות משני גזירין והאומר "הרי עלי לבונה" לא יפחות מקומץ. * האומר "הרי עלי למזבח" - יביא לבונה, ואם אמר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" - יביא מכל דבר שקרב למזבח.
דף קז עמוד א * האומר "הרי עלי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (לדעת המשנה שבעמוד הקודם), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב (בברייתא) לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת (שמחטטין בה פתילות ומקנחין בה נרות). * האומר "הרי עלי ברזל" - לא יפחות מכמות ברזל בשיעור אמה על אמה. * האומר "הרי עלי שמן", לדעת ת"ק: לא יפחות מלוג, ולדעת רבי: לא יפחות משלושה לוגין - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם (והאפשרות השניה נדחית). * האומר "פירשתי (כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי" - יביא כפי הכמות שמביאים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. דף קז עמוד ב * האומר "הרי עלי עולה" צריך להביא את הפחות שבעולות - במקומו של ת"ק: כבש, במקומו של רבי אלעזר: עוף. * הרישא של המשנה (האומר "פירשתי (שאביא עולה) מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל") היא כדעת רבי שבסוף המשנה (הסובר שאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא). * במשנה בשקלים מובא ש-6 שופרות (=קופות בצורת שופר) שהיו בבית המקדש (מתוך 13 שופרות) היו למעות נדבה - והגמרא מביאה בעמוד זה ארבע דעות של אמוראים המבארים מדוע תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.
דף קח עמוד א * רבי מאיר ורבי אלעזר חולקים להיכן הולך הקלבון (=תוספת על מחצית השקל עבור דמי פריטה) - לשקלים או לנדבה. *הגמרא מביאה שתי דעות נוספות בביאור מדוע תיקנו שיהיו שישה שופרות למעות נדבה. * מותר עשירית האיפה של כהן גדול - האמוראים חולקים אם הולך לנדבה או שיירקב. דף קח עמוד ב * האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - אם רצה יביא בדמיו שנים, ורבי חולק. * האומר "שני שוורים אלו עולה" ונפל בהם מום - אם רצה יביא בדמיהם אחד, ורבי חולק. * האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - יכול להביא בדמיו מין אחר. * אם אמר "שור זה ודמיו עלי עולה" - הוקבע עליו חיוב להביא שור זה או דמיו לעולה (ולא יכול להביא בדמיו שנים). * האומר "אחד מכבשי/משוורי הקדש" והיו לו שלושה - חוששים שהתכוון לגדול או לבינוני (אך לא לקטן, כי המקדיש בעין יפה מקדיש), וממתין לבינוני עד שיפול בו מום ומחלל את קדושתו על הגדול. * האומר "שור בשוורי הקדש" - הגדול שבהן הקדש.
דף קט עמוד א * "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו... אם הקריבה בבית חוניו יצא" - לדעת רב המנונא: יצא בגלל שנעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אך חייב כרת משום שחוטי חוץ, לדעת רבא: יצא בגלל שכוונתו היתה לדורון בעלמא ולא חל עליה שם עולה, ולכן לדעתו לא חייב כרת משום שחוטי חוץ. * כהן ששחט קורבן לעבודת כוכבים (לרב נחמן: אפילו במזיד, לרב ששת: בשוגג) וחזר בתשובה ואחר כך הקריב קורבן בבית המקדש - קורבנו כשר. * כהן שחטא בשגגה בזריקת דמים לפני עבודה זרה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בבית המקדש ("קרבנו ריח ניחוח"), לדעת רב ששת: אסור ("אין קרבנו ריח ניחוח"). דף קט עמוד ב * השתחוה לעבודת כוכבים במזיד וחזר בתשובה או קיבל על עצמו לאלוה עבודת כוכבים וחזר בתשובה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בבית המקדש, לדעת רב ששת: אסור. * הברייתא מספרת על פטירתו של שמעון הצדיק, ועל כך שבשעת פטירתו אמר "חוניו בני ישמש תחתי" וכל מה שהתרחש בעקבות כך. * התנאים חולקים לגבי בית חוניו אם נעשה להקריב בו לשמים או לשם עבודה זרה.
דף קי עמוד א * "הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק" - אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, "וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ" - אלו גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות. * תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום - מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. * הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואחר כך לומד תורה. * תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה - מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה (שבמקדש). * לדעת רבי יוחנן: תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה - מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. * לדעת ריש לקיש: כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. * לדעת רבא: כל העוסק בתורה - אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. * אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. (והאמוראים חולקים מה הפסוק שמרמז על כך). * בכל הקורבנות נאמר "ריח ניחוח לה'", ולא נאמר "אל" או "אלהים" כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שיש רשויות הרבה. * מתעסק בדבר אחר ושחט בהמת קדשים - הקורבן פסול. הדרן עלך מסכת מנחות
