דף ק עמוד א
* חכמי ארץ ישראל שונאים את הבבליים, ולכן קוראים לאלכסנדריים שעושים מנהג רעבתנות על שם בבליים.
* קרבן תמיד שנשחט בלילה פסול ויוצא להישרף, ואביו של ר' אבין שנה בברייתא שכך הדין גם לגבי עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה.
* מנחה שנקמצה בלילה תישרף - הטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי הלילה הולך אחר היום ולכן מקדש כלי שרת את הקומץ, אלא שעבודת לילה אינה כשירה ולכן נפסל הקומץ.

דף ק עמוד ב
* רבינא מדייק מדברי המשנה, שלדברי האומר ש"נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב", דין זה הוא מהתורה ולא מגזירת חכמים.
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני הקרבת המנחות.
* לדעת שמואל: ניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים כל עוד לא קדשו בכלי (ולא רק אם נטמאו).

דף קא עמוד א
* הגמרא מקשה על שמואל (שאמר שניתן לפדות מנחות ונסכים טהורים [כל עוד לא קדשו בכלי]) מהמשנה, ומתרצת.
* רב פפא, רב כהנא, רבי אושעיא בלישנא הראשונה - חולקים על שמואל, רבי אושעיא בלישנא השניה - סובר כשמואל, רבי אלעזר - חולק על שמואל, חוץ מאשר עשירית האיפה של מנחת חוטא (שנפדית אף אם היא טהורה).
* רבי אושעיא סובר, שאם פיגל במנחה, לדעת רבי שמעון (הסובר שדבר האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלים) השיריים אינם מטמאים טומאת אוכלים.

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי שמעון - בשר בחלב מטמא טומאת אוכלים בגלל 2 סיבות: אוכל שאתה יכול להאכילו לגוים קרוי אוכל, הואיל והיתה לו שעת הכושר.
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רבי אושעיא (שאמר שלרבי שמעון מנחה שנפסלה במחשבת פיגול אין בה דיני טומאת אוכלין), ומתרצת.
* לדעת רבי שמעון: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", והגמרא דנה בכך.

דף קב עמוד א
* רב אשי מבאר (בדעת רבי שמעון), שאמנם לגבי פדיית בהמה ניתן לומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי", אך לגבי זריקת הדם אין אומרים "כל העומד לזרוק כזרוק דמי".
* הגמרא מקשה על דעת רב אשי ממשנה במסכת מעילה, ורב אשי מתרץ שאין להקשות מדין במעילה על דין טומאת אוכלים.

דף קב עמוד ב
* הגמרא מקשה (מסוף העמוד הקודם) על דעת רב אשי ממשנה במסכת כריתות (ולפי ביאורו של רבא), ומתרצת.
* לפי רבא בביאור שיטת רבי יוסי ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי", ולכן גם "כל העומד לשרוף כשרוף דמי" - הסיבה שנותר ופרה מטמאים טומאת אוכלים זה בגלל ש"חיבת הקודש מכשרתן".
* האומר "הרי עלי במחבת והביא במרחשת" (ולהיפך), וכן האומר "הרי עלי 2 עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים" (ולהיפך) - לדעת המשנה: "מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא", ולדעת רבי שמעון (בברייתא): יצא ידי נדרו.

דף קג עמוד א
* מה שאמר בשעת הנדר הוא הקובע איזו מנחה עליו להביא, ואם יביא מנחה אחרת ממה שאמר באותה שעה הרי הוא משנה ממה שהתחייב, ואין החיוב נקבע לפי מה שאמר בשעת ההפרשה.
* "האומר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' - יביא מן החטים" - לפי דעת חזקיה (לפני שחזר בו) הטעם הוא כי המשנה היא כדעת בית שמאי הסוברים שתפוס לשון ראשון, ולפי דעת רבי יוחנן הטעם הוא כי מדובר באופן שאמר הנודר לאחר נדרו "אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר כך אלא כך".

דף קג עמוד ב
* במשנה נאמר: "האומר 'הרי עלי מנחה מן השעורים' - יביא מן החטים", ומחדש זעירי: אבל אם אמר "הרי עלי מן השעורים", לא חייב להביא מנחה כלל.
* האומר "הרי עלי מנחה של 61 עשרון", מביא 60 בכלי אחד ו-1 בכלי אחד - הטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי התורה אמרה שצריך להביא מנחה שיכולה להיבלל (ו-61 אין נבללין בכלי אחד).
* כל מדות חכמים כך הוא, ששיעורם מדויק (לדוגמא: ב-40 סאה הוא טובל, ב-40 סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול).
* אמר רבי זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו.
* "והיו חייך תלואים לך מנגד" - זה הלוקח תבואה משנה לשנה, "ופחדת לילה ויומם" - זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, "ואל תאמן בחייך" - זה הסומך על הפלטר.

דף קד עמוד א
* לדעת רבי יהודה בר אלעאי (שהיה מורה הוראות לבית רבי): דם נבילות - בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.
* למסקנת הגמרא: אין קבע לנסכים (כשאמר "הרי עלי כך וכך לוגין לנסכים" - נקבעו כולם כנדבה אחת ועליו להקריבם ביחד, ואם אין בהם שיעור הקרבה ימתין עד שיביא עוד וישלים את שיעורם).

דף קד עמוד ב
* רבי עקיבא ורבי טרפון נחלקו אם מתנדבין שמן בפני עצמו (ללא סולת).
* רבא לומד ממחלוקתם שמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.
* אין שנים מתנדבין עשרון אחד - כי בפרשת מנחה כתוב "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ונפש לשון יחיד הוא).
* מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני - מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
* פרק שלשה עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בספיקות של נדרי הקדש.
* נחלקו האמוראים אם רבי חולק גם על הדין שבתחילת המשנה ("פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון").

דף קה עמוד א
* רבי יהודה (הסובר שמי שאמר "הרי עלי מנחה" יביא מנחת הסולת) קרא למנחת הסולת "מנחה מיוחדת שבמנחות" כי אין לה שם לווי (רק היא נקראת בתורה מנחה סתם).
* האומר "מיני מנחה עלי" - רב פפא הסתפק האם כוונתו ל-2 מנחות או למנחה אחת.
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שהאומר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" יביא חמשת מיני המנחות - ונחלקו האמוראים אם המשנה היא רק כדעת חכמים או אף כדעת רבי שמעון.

דף קה עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: במקרה שנוצר ספק בנדר, ניתן להביא לכתחילה 2 מנחות, חלות ורקיקים, ולעשות תנאי ביניהם.
* הגמרא עוסקת ומבארת את דעתו של אביי שהעמיד את המשנה כרבי שמעון באופן שמביא 2 מנחות נפרדות, אחת של חלות ואחת של רקיקים, ומתנה שיצטרפו החלות ממנחה זו לפי מה שנדר והרקיקים ממנחה זו לפי מה שנדר (וכן לגבי לוג השמן, שמתנה כשמביא את 2 לוגי השמן).

דף קו עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק נאמר שהנודר ששכח איזה מין מנחה נדר מביא חמשה מנחות (סולת, מחבת, מרחשת, מאפה תנור הבאה חלות, מאפה תנור הבאה רקיקין) - והגמרא מבארת מדוע אין להסתפק גם במנחת נסכים.
* נדר שיביא מנחה ולא זוכר כמה עשרונים פירש - לדעת חכמים יביא 60 עשרון, ולדעת רבי יביא 60 מנחות של עשרונות מעשרון אחד ועד 60 עשרונות.
* מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רב חסדא: נחלקו אם מותר להכניס חולין לעזרה, לדעת רבה: נחלקו אם מותר לערב חובה בנדבה.

דף קו עמוד ב
* מחלוקת חכמים ורבי - לדעת רבא: נחלקו אם למנחה של 60 עשרון נותן 60 לוג או לוג אחד, לדעת רב אשי: נחלקו אם מי שהתחייב להביא קרבן קטן והביא גדול יצא.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהאומר "הרי עלי לבונה" לא יפחות מקומץ.
* האומר "הרי עלי למזבח" - יביא לבונה, ואם אמר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" - יביא מכל דבר שקרב למזבח.

דף קז עמוד א
* האומר "הרי עלי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (לדעת המשנה), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב (בברייתא) לא יפחות מצינורא קטנה של נחשת (שמחטטין בה פתילות ומקנחין בה נרות).
* האומר "הרי עלי שמן", לדעת ת"ק: לא יפחות מלוג, ולדעת רבי: שלשה לוגין - ובגמרא מובאות 2 אפשרויות לבאר את שורש מחלוקתם (והאפשרות השניה נדחית).
* האומר "פירשתי (כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי" - יביא כפי הכמות שמביאים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת.

דף קז עמוד ב
* האומר "הרי עלי עולה" צריך להביא את הפחות שבעולות - במקומו של ת"ק: כבש, במקומו של רבי אלעזר: עוף.
* הרישא של המשנה (האומר "פירשתי (שאביא עולה) מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל") היא כדעת רבי (הסובר שאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא).
* במשנה בשקלים מובא ש-6 שופרות (=קופות בצורת שופר) שהיו בבית המקדש (מתוך 13 שופרות) היו למעות נדבה - והגמרא מביאה דעות שונות למה תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.

דף קח עמוד א
* נחלקו הדעות להיכן הולך הקלבון (=תוספת על מחצית השקל עבור דמי פריטה) - לשקלים או לנדבה.
*הגמרא ממשיכה להביא דעות שונות למה תיקנו שיהיו 6 שופרות למעות נדבה.
* מותר עשירית האיפה של כהן גדול - נחלקו הדעות אם הולך לנדבה או שירקב.

דף קח עמוד ב
* האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - אם רצה יביא בדמיו שנים, ורבי חולק.
* האומר "שור זה עולה" ונפל בו מום - יכול להביא בדמיו מין אחר.
* אם אמר "שור זה ודמיו עלי עולה" - הוקבע עליו חיוב להביא שור זה או דמיו לעולה (ולא יכול להביא בדמיו שנים).
* האומר "אחד מכבשי/משוורי הקדש" - חוששים שהתכוון לגדול או לבינוני (אך לא לקטן), וממתין לבינוני עד שיפול בו מום ומחלל את קדושתו על הגדול.
* האומר "שור בשוורי הקדש" - הגדול שבהן הקדש.

דף קט עמוד א
* "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו... אם הקריבה בבית חוניו יצא" - לדעת רב המנונא: יצא בגלל שנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, אך חייב כרת משום שחוטי חוץ, לדעת רבא: יצא בגלל שכוונתו היתה לדורון בעלמא ולא חל עליה שם עולה, ולכן לדעתו לא חייב כרת משום שחוטי חוץ.
* כהן ששחט קרבן לעבודת כוכבים (לרב נחמן: אפילו במזיד, לרב ששת: בשוגג) וחזר בתשובה ואח"כ הקריב קרבן בביהמ"ק - קרבנו כשר.
* כהן שחטא בשגגה בזריקת דמים לפני עבודה זרה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בביהמ"ק, לדעת רב ששת: אסור.

דף קט עמוד ב
* השתחוה לעבודת כוכבים במזיד וחזר בתשובה או קיבל על עצמו לאלוה עבודת כוכבים וחזר בתשובה - לדעת רב נחמן: מותר לכהן זה לשרת בביהמ"ק, לדעת רב ששת: אסור.
* הברייתא מספרת על פטירתו של שמעון הצדיק, ובשעת פטירתו אמר "חוניו בני ישמש תחתי".
* ישנה מחלוקת תנאים לגבי בית חוניו אם נעשה להקריב בו לשמים או לשם עבודה זרה.

דף קי עמוד א
* תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום - מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.
* ת"ח העוסקים בתורה בלילה - מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה (שבמקדש).
* לדעת רבי יוחנן: תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה - מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.
* לדעת ריש לקיש: כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.
* לדעת רבא: כל העוסק בתורה - אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם.
* אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
* מתעסק בדבר אחר ושחט בהמת קדשים - פסול.

הדרן עלך מסכת מנחות