דף צד עמוד א
* בסוף העמוד הקודם נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה או צריך שיהא דבר המקבל טומאה - והגמרא מביאה 3 אפשרויות לנפקא מינה בין הדעות.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין טעון כיבוס אלא מקום הדם.
* הגמרא דנה באריכות האם "עור בר כיבוס הוא".

דף צד עמוד ב
* לדעת רבא: זרק סודר למים - חייב ("בגד - שרייתו זהו כיבוסו"), זרק פשתן למים - חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך, שכיבוס הבגד, ושבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת - הם במקום קדוש.
* בגד שניתז עליו דם חטאת, ויצא חוץ לעזרה ונטמא - קורע אותו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו בחזרה לעזרה ומכבסו.

דף צה עמוד א
* מעיל של כהן גדול שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - מכניסו לעזרה בפחות משלש על שלש ומכבסו.
* כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, וכן כיבוסם של מראות נגעי בגדים - צריכים להיות על ידי העברת שבעת הסממנים שבהם בודקים בגד מדם נדה.

דף צה עמוד ב
* צריך לערב עם כל אחד מהסמנים הללו גם רוק תפל (ולכן אין בעיה בכך שאחד הסממנים הוא מי רגלים ומכניסים אותו למקדש).
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאף כלי שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה.
* רמי בר חמא מסתפק במקרה שצלה שפוד של חטאת באויר תנור ולא נבלע כלום בדופני התנור אם צריך לשוברו או לא (הגמרא הביאה 2 נסיונות לפשוט את הספק, ודחתה).
* אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה (שלא יאכל הפת עם הבשר).

דף צו עמוד א
* אין עושים כבשונות בירושלים, ולכן קדירות כלי חרס שבבית המקדש לאחר שבישלו בהם קרבנות - ישברו, ולא יושבו לכבשונות כדי להכשירם בכך.
* שברי כלי החרס היו נבלעים במקומם בדרך נס, כדי שלא יהיו אשפתות בעזרה.
* תנור של מקדש של מתכת היה ולא של חרס (בגלל שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן בתנור וקדושתן בתנור, ולכן התנור נחשב לכלי שרת, וכלי שרת לא נעשה מחרס).

דף צו עמוד ב
* אף אם בישל בשר קרבנות במקצת הכלי ולא בכולו - כל הכלי טעון מריקה ושטיפה (ובניגוד לבגד שניתז עליו דם חטאת, שאינו טעון כיבוס אלא מקום שניתז עליו הדם ולא כל הבגד).
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה או רק קדשי קדשים.

דף צז עמוד א
* הטעם של רבי טרפון, הסובר שכלי שבישל בו בתחילת הרגל אינו טעון מריקה ושטיפה אלא בסוף הרגל, הוא בגלל ש"כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת חכמים, הסוברים שאם בישל בכלי בתחילת הרגל ממתין רק עד אחר זמן אכילה ואז טעון מריקה ושטיפה.
* מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי, וחכמים אומרים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן.
* האמוראים נחלקו אם לבאר את המשנה כדעת חכמים או כדעת רבי שמעון החולק עליהם וסובר שקדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאינו אסור אלא מקום שבלע, וכן המקור לכך שרק הנוגע בבשר החטאת נעשה כמותה ולא אם נגע בגידין או בעצמות או בקרנים או בטלפים.
* אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש (ולכן לדעת רבא: בשר שלמים נפסל כשנגע בחטאת שהיא פסולה).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קדשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו.
* המקור לחיוב לשחוט את כל הקרבנות בסכין (בכלי שרת) נלמד מקרבן עולה (מאברהם).

דף צח עמוד א
* המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קדשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זאת התורה...".
* מההיקש לאשם בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים.
* מההיקש לשלמים בפסוק "זאת התורה..." לומדים שבכל הקרבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם.

דף צח עמוד ב
* נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואח"כ נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס.
* טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד).
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכהנים בבשר הקדשים ובעורות של קדשי הקדשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.

דף צט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום).
* בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקדשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* טמא אינו חולק בקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקדשים, ומקשה על כך הגמרא ממשנה בחגיגה שממנה עולה שאינו נוגע.

דף צט עמוד ב
* למסקנת הגמרא, נגיעת אונן בקדשים מותרת, אך לא אכילת קדשים.
* מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קדשים מותרת לאונן בערב, ומקשה הגמרא על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים.
* אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, לדעת רבי שמעון: מדברי סופרים.
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא, ומביאה 2 תירוצים בעמוד זה, ו-3 תירוצים בעמוד הבא.

דף ק עמוד א
* הגמרא מביאה בעמוד זה 2 תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות.
* "לה יטמא" - רשות, דברי רבי ישמעאל, ר"ע אומר: חובה.

דף ק עמוד ב
* הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קרבן פסח או לא).
* לדעת רבה בר רב הונא: אכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו).
* הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה 3 תירוצים.
* לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).

דף קא עמוד א
* מדוע שרפו אהרן ובניו את שעיר חטאת של ראש חודש (ביום השמיני למילואים)? - לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות (שמתו שני בני אהרן), לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני שנגעה בה טומאה.
* הגמרא מבארת באריכות כיצד שתי הדעות הללו מפרשות את הפסוקים שנאמרו בעניין זה (מה שאל משה ומה השיב אהרן).

דף קא עמוד ב
* שעיר נחשון וחטאת שמיני - לא נשרפו (אלא רק שעיר של ראש חודש).
* רבי נחמיה סובר שאנינות לילה היא מהתורה.
* לדעת רבי אלעזר בשם רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ולדעת רב אשי: עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע.
* לדעת רב: משה רבינו היה כהן גדול [והגמרא מקשה על כך כמה קושיות מברייתות ומתרצת].

דף קב עמוד א
* אין זר ואין קרוב רואים את הנגעים.
* הגמרא מביאה שזו מחלוקת תנאים אם משה היה כהן או לא.
* כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם.
* "ונצבת לקראתו על שפת היאור" - דעה אחת: מלך הוא והסביר לו פנים, דעה שניה: רשע הוא והעיז פניך בו.
* לעולם תהא אימת מלכות עליך.
* בקש משה מלכות לו ולזרעו, ולא נתנו לו (לזרעו).
* בשעה שפוסקים גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שכהנים בעלי מומים חולקים.

דף קב עמוד ב
* לדעת אבא שאול (החולק על משנתנו) לעולם הכהן אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שטבול יום אינו חולק במנחה חטאת ושלמים לאכול לערב.
* בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא (ואם הוא אנוס אז מותר).

דף קג עמוד א
* בגמרא מובאות 3 דעות לבאר את כוונת רבי יהודה שאמר שאין הכהנים זוכים בעורה של עולת הקדש (עולה הבאה מן המותרות / מתפיס עולה לבדק הבית / מקדיש נכסיו וכשיטת רבי יהושע).
* לדעת רבי יוסי בר יהודה אין הכהנים זוכים בעורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים.
* עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - אין הכהנים זכאים בעורה.

דף קג עמוד ב
* אף אם העולה נשחטה שלא לשמה - הכהנים זכאים בעורה.
* המקור לכך שגם עורות קדשי קדשים (ולא רק עולה) הם לכהנים - לדעת ת"ק: מריבוי הפסוק ("אשר הקריב"), לדעת רבי ישמעאל: מקל וחומר, לדעת רבי: אין צורך בלימוד לשם כך.
* לדעת אביי: המשנה היא כדעתו של רבי, לדעת רבא: המשנה היא כדעתו של ר"א ברבי שמעון (מחלוקת רבי ור"א ברבי שמעון היא האם הדם מרצה על העור בפני עצמו).

דף קד עמוד א
* רבי יהושע אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם, רבי אליעזר אומר: דם אע''פ שאין בשר. (הגמרא דוחה את האפשרות שרבי ור"א ברבי שמעון, שנחלקו אם הדם מרצה על העור בפני עצמו, נחלקו במחלוקת זו).
* לדעת רבי חנינא: נמצאת טריפה בבני מעיים, הדם מרצה על העור (כיון שהפסול הוכר רק לאחר הפשט וזריקה).

דף קד עמוד ב
* נחלקו האמוראים מה היא "בירה" שהוזכרה במשנה - רבי יוחנן: מקום בהר הבית, ריש לקיש: כל הבית כולו קרוי בירה
* פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו בעזרה אחר זריקה - לדעת הברייתא של לוי: שריפתם בעזרה, לדעת רב נחמן: שריפתם בהר הבית.
* רבי ירמיה מסתפק אם לינה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (הגמרא מביאה 3 נסיונות לפשוט את הספק ודוחה נסיונות אלו).
* רבי אלעזר מסתפק אם יציאה מחוץ לעזרה פוסלת בבשר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים.

דף קה עמוד א
* פרים ושעירים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח - לדעת רבי מאיר: מטמאים אוכלים ומשקים שנגעו בהם, ולדעת חכמים: שעיר המשתלח אינו מטמא.
* פרים ושעירים הנשרפים - אינם מטמאים אוכלים ומשקים כל עוד לא יצאו מחוץ לעזרה.

דף קה עמוד ב
* לדעת רבי חייא בר אבא [בדעת רבי מאיר]: כזית מנבלת עוף טהור שבידו של אדם, מטמא אוכלים ומשקים.
* לדעת רבי זירא [בדעת רבי מאיר]: נבלת עוף טהור - רק הנוגע בה טמא, אך אינו מטמא אחרים.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שמרגע שיצא הפר מהעזרה הרי הוא מטמא את בגדי המתעסקים בו.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששריפת הפרים והשעירים נעשית מחוץ ל-3 מחנות.