דף צב עמוד א
* הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו - עושה להם מערכה בפני עצמם ושורפם.
* פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בגד שניתז עליו דם חטאת, בדין כלי שבושל בו בשר חטאת, ובדין מאכל שנגע בבשר חטאת.
* דם חטאת בהמה חיצונית או פנימית שניתז על הבגד - הבגד טעון כיבוס, דם חטאת העוף שניתז על הבגד - הבגד לא טעון כיבוס.

דף צב עמוד ב
* הגמרא מבררת, מתחילת הסוגיה בעמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה, את המקור לדין הנ"ל.
* חטאת העוף שהכניס להיכל את דמה בצווארה (לאחר מליקה ולפני הזאת הדם) - רבי אבין מסתפק אם נפסלה.
* נשפך הדם מצוואר העוף על הרצפה של העזרה ואסף הכוהן את הדם - רבי אבין מסתפק אם הדם כשר להזאה.
* דם חטאת בהמה שניתז על הבגד ומשם ניתז לבגד אחר - השיב רבי ללוי שלדעתו גם הבגד השני טעון כיבוס.

דף צג עמוד א
* ניתז דם חטאת על בגד טמא - לדעת רב חסדא: זוהי מחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים אליבא דרבה, וכפי שביאר אביי את מחלוקתם, אם הבגד טעון כיבוס או לא.
* מי חטאת שנטמאו - רבי אלעזר וחכמים חולקים אם הם מטהרים את האדם מטומאת מת (ואביי ורבא חולקים בביאור מחלוקתם).
* לדעת המשנה בדף הקודם (וכך דעת רבי שמעון): חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר, אך רבי עקיבא חולק וסובר שאם היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס.
* אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל קודם לכן בכלי שרת וראוי להזאה ושעדיין לא הוזה.

דף צג עמוד ב
* אם קיבל הדם מצוואר הבהמה פחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי זה ופחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי אחר, ועירבם יחד, וניתז מהם על הבגד - לא טעון כיבוס.
* שיריים שבאצבע הכוהן מההזאה הקודמת - פסולים להזאה.
* נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה (רבי יהודה) או צריך שיהא דבר המקבל טומאה (רבי אלעזר) - והגמרא מביאה ברייתא עם המקור לדבריהם.

דף צד עמוד א
* בסוף העמוד הקודם נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה או צריך שיהא דבר המקבל טומאה - והגמרא בעמוד זה מביאה שלוש אפשרויות לנפקא מינה בין הדעות.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאין טעון כיבוס אלא מקום הדם.
* הגמרא דנה באריכות האם "עור בר כיבוס הוא".

דף צד עמוד ב
* לדעת רבא: זרק בשבת סודר למים - חייב ("בגד - שרייתו זהו כיבוסו"), זרק בשבת פשתן למים - חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך, שכיבוס של דם החטאת מן הבגד, ושבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת – צריכים להיות במקום קדוש.
* למרות שהמשנה בדף הקודם אמרה ש"זה חומר בחטאת מקדשי קדשים", מסקנת הגמרא היא שיש חומרות נוספות.
* בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - קורע אותו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו בחזרה לעזרה ומכבסו.

דף צה עמוד א
* מעיל של כוהן גדול שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא - מכניסו לעזרה בחלקים נפרדים של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות ומכבסו.
* כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, וכן כיבוסם של מראות נגעי בגדים - צריכים להיות על ידי העברת שבעת הסממנים שבהם בודקים בגד מדם נדה.
* אין מכניסים מי רגלים למקדש.
 

דף צה עמוד ב
* צריך לערב עם כל אחד מהסמנים הללו גם רוק תפל (ולכן אין בעיה בכך שאחד הסממנים הוא מי רגלים ומכניסים אותו למקדש).
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאף כלי שעירה לתוכו תבשיל רותח של בשר הקודשים צריך מריקה ושטיפה.
* במקרה שצלה שיפוד של חטאת באוויר תנור ולא נבלע כלום בדופני התנור - רמי בר חמא מסתפק אם צריך לשוברו או לא (הגמרא מביאה שני ניסיונות לפשוט את הספק, ודוחה אותם).
* אין לשים את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה (שלא יאכל הפת עם הבשר).
* לדעת רב: קדירות חרס של חמץ בפסח ישברו (ולא יבער אותם על ידי הסקה).

דף צו עמוד א
* אין עושים כבשונות בירושלים, ולכן קדירות כלי חרס שבבית המקדש לאחר שבישלו בהם קרבנות - ישברו, ולא יושבו לכבשונות כדי להכשירם בכך.
* שברי כלי החרס היו נבלעים במקומם בדרך נס, כדי שלא יהיו אשפתות בעזרה.
* תנור של מקדש של מתכת היה ולא של חרס (בגלל שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן בתנור וקדושתן בתנור, ולכן התנור נחשב לכלי שרת, וכלי שרת לא נעשה מחרס). 

דף צו עמוד ב
* אף אם בישל בשר קרבנות במקצת הכלי ולא בכולו - כל הכלי טעון מריקה ושטיפה (ובניגוד לבגד שניתז עליו דם חטאת, שאינו טעון כיבוס אלא מקום שניתז עליו הדם ולא כל הבגד).
* הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה או רק קדשי קדשים.

דף צז עמוד א
* הטעם של רבי טרפון, הסובר שכלי שבישל בו בתחילת הרגל אינו טעון מריקה ושטיפה אלא בסוף הרגל, הוא בגלל ש"כל יום ויום נעשה גיעול לחברו".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת חכמים, הסוברים שאם בישל בכלי בתחילת הרגל ממתין רק עד אחר זמן אכילה ואז טעון מריקה ושטיפה.
* לדעת רבי: מריקה ושטיפה בצונן, ולדעת חכמים: מריקה בחמין ושטיפה בצונן. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* האמוראים נחלקו אם לבאר את המשנה כדעת חכמים או כדעת רבי שמעון החולק עליהם וסובר שכלים שנתבשלו בהם קודשים קלים לא טעונים מריקה ושטיפה.

דף צז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאינו אסור אלא מקום שבלע, וכן המקור לכך שרק הנוגע בבשר החטאת נעשה כמותה ולא אם נגע בגידין או בעצמות או בקרנים או בטלפים.
* אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש (ולכן לדעת רבא: בשר שלמים נפסל כשנגע בחטאת שהיא פסולה ואסור לאוכלו).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו.
* המקור לחיוב לשחוט את כל הקורבנות בסכין (בכלי שרת) נלמד מקורבן עולה (מאברהם).

דף צח עמוד א
* נחלקו התנאים מה המקור לכך שאכילת שלמי ציבור היא לזכרי כהונה בלבד.
* המקור לכך שאף הנוגע בבשר שאר קודשים (ולא רק בחטאת) נהיה קדוש כמוהו הוא מההיקש לחטאת (ולדעת רבי עקיבא: מההיקש למנחה) בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה...".
* מההיקש לאשם בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות השפיר והשליא שבמעיהם לא קדושים.
* מההיקש לשלמים בפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה..." לומדים שבכל הקורבנות אם חשב על מנת לאוכלם לאחר זמנם מתפגלים ופוסלים את הנסכים הבאים עמהם.
* חטאת וכל הקודשים אינם באים אלא מן החולין ומקריבים אותם ביום ועבודתם נעשית ביד הימנית.
* העצמות של אשם ושל כל הקודשים מותרים ואין בהם קדושה.

דף צח עמוד ב
* נפל דם חטאת תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם עולה - הבגד טעון כיבוס, אך אם נפל דם עולה תחילה על הבגד ואחר כך נפל דם חטאת - הבגד לא טעון כיבוס.
* טבח המתעסק בדמים ונמצא דם על בגדו הטעון טבילה - אינו חוצץ (כי אינו מקפיד על הדם שעל הבגד).
* פרק שנים עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחלקם של הכוהנים בבשר הקודשים ובעורות של קודשי הקודשים, ובדיני פרים ושעירים הנשרפים.

דף צט עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שכוהן שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר (חוץ מבעל מום).
* בעל מום טמא - אינו חולק בבשר הקודשים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* טמא אינו חולק בקורבנות ציבור שהקריבו טהורים כדי לאכול בערב לאחר שיטהר.
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שאונן נוגע בקודשים, והגמרא מקשה על כך ממשנה בחגיגה שממנה משתמע שאינו נוגע.

דף צט עמוד ב
* למסקנת הגמרא: נגיעת אונן בקודשים מותרת, אך לא אכילת קודשים.
* מהמשנה בדף הקודם עולה שאכילת קודשים מותרת לאונן בערב, והגמרא מקשה על כך ממשנה בפסחים, ומביאה שני תירוצים.
* אנינות לילה - לדעת רבי יהודה: מדברי תורה, ולדעת רבי שמעון: מדברי סופרים.
* הגמרא מקשה שיש סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא, ומביאה שני תירוצים בעמוד זה, ושלושה תירוצים בדף הבא.

דף ק עמוד א
* הגמרא מביאה בעמוד זה שני תירוצים נוספים על הקושיה שהקשתה בעמוד הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא).
* הגמרא מוכיחה כתירוצו של אביי משתי ברייתות הנראות סותרות, שיש חילוק בין מי שנעשה אונן לפני חצות בערב פסח למי שנעשה אונן אחר חצות.
* "לָהּ יִטַּמָּא" - לדעת רבי ישמעאל: רשות, ולדעת רבי עקיבא: חובה.

דף ק עמוד ב
* הגמרא מביאה בעמוד זה תירוץ נוסף על הקושיה שהקשתה בדף הקודם (על סתירה בדעת רבי שמעון אם אונן מביא קורבן פסח או לא).
* רבינא לומד מדברי רבה בר רב הונא שאכילת הפסח מעכבת (ומי שהקריב ולא אכל לא יצא ידי חובתו).
* הגמרא מביאה ברייתא עם סתירה לכאורה בין הרישא לסיפא, ומביאה שלושה תירוצים.
* נחלקו התנאים אם אכילת קודשים במוצאי יום קבורה מותרת או אסורה.
* לדעת רבי: אנינות הלילה שאחר יום המיתה היא מדרבנן ולא מהתורה (וחולק על רבי יהודה).

דף קא עמוד א
* הטעם לכך ששרפו אהרן ובניו את שעיר חטאת של ראש חודש (ביום השמיני למילואים) - לדעת רבי נחמיה: מפני אנינות (שמתו שני בני אהרן), לדעת רבי יהודה ורבי שמעון: מפני שנגעה בה טומאה.
* הגמרא מבארת באריכות כיצד שתי הדעות הללו מפרשות את הפסוקים שנאמרו בעניין זה (מה שאל משה ומה השיב אהרן).

דף קא עמוד ב
* שעיר נחשון וחטאת שמיני - לא נשרפו (אלא רק שעיר של ראש חודש).
* רבי נחמיה סובר שאנינות לילה היא מהתורה.
* לדעת רבי אלעזר בשם רבי חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, ולדעת רב אשי: עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע.
* לדעת רב: משה רבינו היה כוהן גדול (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות מברייתות, ומתרצת).

דף קב עמוד א
* אין זר ואין קרוב רואים את הנגעים.
* הגמרא מביאה שזו מחלוקת תנאים אם משה היה כוהן או לא.
* כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם.
* "וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר" - דעה אחת: מלך הוא והסביר לו פנים, דעה שניה: רשע הוא והעיז פניך בו.
* לעולם תהא אימת מלכות עליך.
* ביקש משה מלכות לו ולזרעו, ולא נתנו לו עבור זרעו.
* בשעה שפוסקים גדולה לאדם - פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ואם הגיס דעתו - הקב"ה משפילו.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שכוהנים בעלי מומים (בין מום קבוע ובין מום עובר) חולקים בקודשים (וגם אם הם בעלי מומים מעיקרם).

דף קב עמוד ב
* לדעת אבא שאול (החולק על המשנה שבתחילת הפרק): לעולם הכוהן אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים.
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שטבול יום אינו חולק במנחה חטאת ושלמים לאכול לערב.
* בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא (ואם הוא אנוס אז מותר).

דף קג עמוד א
* הגמרא מביאה שלוש דעות לבאר את כוונת רבי יהודה שאמר שאין הכוהנים זוכים בעור של עולת הקדש (עולה הבאה מן המותרות / מתפיס עולה לבדק הבית / מקדיש נכסיו וכשיטת רבי יהושע).
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אין הכוהנים זוכים בעורה של עולת גר שמת ואין לו יורשים.
* עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה - אין הכוהנים זכאים בעורה.

דף קג עמוד ב
* אף אם העולה נשחטה שלא לשמה - הכוהנים זכאים בעורה.
* המקור לכך שגם עורות קודשי קודשים (ולא רק עולה) הם לכוהנים - לדעת ת"ק: מריבוי הפסוק ("אֲשֶׁר הִקְרִיב"), לדעת רבי ישמעאל: מקל וחומר, לדעת רבי: אין צורך בלימוד לשם כך.
* לדעת אביי: המשנה היא כדעתו של רבי, לדעת רבא: המשנה היא כדעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון (מחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון היא האם הדם מרצה על העור בפני עצמו).