דף עח עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שדם שהתערב במים אם יש בו מראית דם כשר - ומחדש רבי יוחנן שדין זה הוא רק אם נפלו המים לתוך הדם, אבל אם נפל הדם לתוך המים, כל טיפת דם שנפלה לתוך המים בטלה. (ואומר רב פפא שדין זה של "דחוי" הוא רק בדבר קדושה אך לא בדבר מצוה). * ריש לקיש אמר שהפיגול והנותר והטמא שבללם זה בזה ואכלם פטור - ומדייקת הגמרא מכך שלושה דברים: (1) איסורים מבטלים זה את זה. (2) הדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, אינו מן התורה. (3) התראת ספק לא נחשבת להתראה. דף עח עמוד ב * בעקבות קושיית רבא (בסוף העמוד הקודם) הגמרא חוזרת בה ואומרת שאין ללמוד מדברי ריש לקיש, שהדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, הוא לא מן התורה (במין בשאינו מינו). * למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים אם אומרים בנוגע לתערובת מין במינו "רואים אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו" ואז אינו בטל ברוב אלא משערים אותו כמין בשאינו מינו (בנותן טעם) או אין אומרים "רואים וכו'" ובטל המין במינו ברוב. * הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה לגבי תערובת מין במינו אם אומרים "רואים וכו'" או לא (ואביי ורבא מתרצים בעמוד הבא).
דף עט עמוד א * לדעת רבי יהודה משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, אין רוק מבטל רוק, ואין מי רגלים מבטלים מי רגלים. * לדעת רבא: מין בשאינו מינו - בטעמא, מין במינו - ברובא, ובמקום שיש חשיבות למראה הדבר - תלוי ביטולו במראה. * רבי אלעזר חולק על ריש לקיש (שבדף הקודם) וסובר שכשם שאין מצוות מבטלות זו את זו (וכדעת הלל הזקן) כך אין איסורים מבטלים זה את זה. דף עט עמוד ב * לדעת רבי יהודה: נתינת מים שלוש פעמים על מי רגלים הבלועים בחרס מפליטים אותם, אך רוק לא יוצא מהפשתן אפילו ברחיצות רבות. * לפי רב זביד: ת"ק ורבי אליעזר נחלקו בדם קורבן שנתערב בדם פסולים או בדם התמצית, ונחלקו אם פסול מלזורקו בגלל גזירה, ולפי רב פפא: נחלקו רק בדם קורבן שנתערב בדם התמצית (אך בדם קורבן שנתערב בדם פסולים, לדעת כולם פסול מלזורקו בגלל גזירה). * המשנה בסוף העמוד ממשיכה לעסוק בדין דמים שנתערבו.
דף פ עמוד א * מובא במשנה (שבעמוד הקודם), שאם נתערבו כוס של דם בעלי מומים עם כוסות של דם תמימים, לדעת רבי אליעזר אם נזרקה אחת מהכוסות ניתן לזרוק גם את השאר - ומבאר רבי אלעזר שלא הכשיר רבי אליעזר את זריקת דם שאר הכוסות שבתערובת אלא באופן שזורקם שנים שנים. * במשנה במסכת פרה מובא, שצלוחית של מי חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהו, לדעת רבי אליעזר יזה על הנטהר שתי הזאות - והגמרא מבררת מהי סברת רבי אליעזר ומביאה שלוש דעות של אמוראים (ריש לקיש, רבא, רב אשי). * הגמרא בסוף העמוד מקשה מברייתא על ביאורו של ריש לקיש. דף פ עמוד ב * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רב אשי (הסובר שלדעת רבי אליעזר "אין בילה"), ומתרצת. * הגמרא מקשה על רב אשי מהדינים שבמשנתנו (שבתחילת עמוד א), ובעקבות כך רבה (בתחילת העמוד הבא) מתרץ את כל הקושיות באופן אחר.
דף פא עמוד א * המקום לנתינת דם העולה (קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא) - לדעת אביי וריש לקיש: כשר לנתינת השיריים של דם החטאת, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לא כשר, והמקום לשיירי דם החטאת הוא היסוד של המזבח. (ולכן אם נתערבו השיריים של דם החטאת בדם העולה - לדעת אביי וריש לקיש: מודים חכמים שיתן למטה, ולדעת רב יוסף ורבי יוחנן/אלעזר: לדעת חכמים ישפך לאמה). * הגמרא (בסוף העמוד ובתחילת העמוד הבא) מביאה שתי קושיות של שני אמוראים משתי ברייתות על הדעה השניה, ומתרצת. דף פא עמוד ב * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שלוש שיטות של תנאים מהיכן נלמד דין "אין עולין מבטלין זה את זה", והגמרא מבארת מדוע כל שיטה לא למדה כמו השיטות האחרות. * הגמרא מביאה ראיה מברייתא לדעת אביי וריש לקיש (ש"מקום עולה מקום שירים"), ודוחה את הראיה. * כשם שמצוה להקדים נתינת דמים עליונים לתחתונים, כך מצוה להקדים נתינת דם קורבנות פנים לדם קורבנות שדמם ניתן על מזבח החיצון.
דף פב עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי עקיבא (שאמר במשנה בסוף העמוד הקודם, שכל הדמים של כל הקורבנות שנכנסו לכפר בהיכל פסולים), ומסיקה שהטעם הוא מריבוי הכתוב במילה "וכל" בפסוק "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ...". * חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות ונכנסה אחת לפנים - לדעת רבי יוסי הגלילי: הכוס שנשארה בחוץ כשירה, ולדעת חכמים: פסולה - ובמשנה ובברייתא מבוארים טעמיהם. דף פב עמוד ב * בשר היוצא לחוץ - פסול, ובשר הנכנס לפנים - כשר (ובגמרא מבואר המקורות לכך). * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בעניין פסול דם חטאת חיצונה הנכנס להיכל ודנה בברייתא זו. * רבא מביא ספיקות שונים בנוגע לאופנים שונים של דם שנכנס שלא למקומו או שהוציאו ממקומו והחזירו למקומו.
דף פג עמוד א * הגמרא מבררת את הטעם של רבי אליעזר (הסובר שדם שנכנס להיכל כדי לכפר, פסול אף על פי שלא היזה ממנו עדיין) ואת הטעם של רבי שמעון (הסובר שדם קורבן נפסל בכניסתו להיכל רק לאחר שהיזה ממנו על המזבח הפנימי). * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון (ולכן סובר שאם הכניס לבפנים את הדם במזיד (אך לא בשוגג) פסול רק לאחר שהיזה מן הדם על המזבח הפנימי). * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט אלו הם הדברים, שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואלו הם הדברים שאפילו אם עלו ירדו. דף פג עמוד ב * קומץ הניטל מן המנחה, שלא קידשו אותו בכלי שרת לאחר שנקמץ - אם עלה על המזבח, ירד. * עיכולי עולה שפקעו מעל המזבח אתה מחזיר, ואין אתה מחזיר עיכולי קטורת שפקעו מעל המזבח הפנימי. * הגמרא מבררת את הטעמים של שלוש דעות התנאים שבמשנה שנחלקו איזה דבר פסול שעלה למזבח לא ירד (כל הראוי לאישים / כל הראוי למזבח / נסכים הבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח). * הגמרא מביאה שתי דעות תנאים נוספות, ומבארת את המחלוקת ביניהם וכן את המחלוקת ביניהם לבין התנאים שבמשנה.
דף פד עמוד א * יכול אדם להתנדב בכל יום מנחת נסכים שכולה כליל גם אם לא הביא זבח. * אדם רשאי להקריב את הנסכים של הקורבן גם בלילה שלאחר הקרבת הקורבן ואף למחרת. * המשנה מפרטת אלו פסולים המזבח מקדש ואלו פסולים המזבח לא מקדש. * בברייתא מבואר המקור לדעתו של רבי יהודה, הסובר שקורבן שנשחט בלילה וקורבן שנשפך דמו וקורבן שיצא דמו חוץ לקלעים, אם עלה על המזבח ירד, וכן מבואר המקור לדעתו של רבי שמעון החולק עליו. דף פד עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא נוספת הממשיכה לבאר את דעתו של רבי יהודה, ומבארת את הכלל בדעתו של רבי יהודה, שכל פסול שמצינו לו הכשר במקום אחר המזבח מקדשו (ואם עלה לא ירד). * לדעת רבי יוחנן: השוחט בהמה של קודשים בלילה בפנים (בבית המקדש) והעלה את איבריה מחוץ למקדש - חייב (משום מעלה בחוץ).
דף פה עמוד א * לדעת עולא: אימורי קודשים קלים שהעלם על המזבח לפני זריקת דמם - לא ירדו מן המזבח, לפי שנעשו לחמו של מזבח. * הגמרא מביאה הוכחות לדעת עולא ודוחה אותן. * במקרה שעבר ושחט בהמה כשירה בראש המזבח - ישנה מחלוקת אם צריך להורידה כדי להפשיט עורה ולנתח איבריה או שמותר לעשות זאת בראש המזבח. דף פה עמוד ב * לדעת רבי יוחנן (למסקנה): אימורי קודשים קלים שהעלם על המזבח לפני זריקת דמם - לא ירדו מן המזבח ואין בהם מעילה. * במשנה (פד ע"א) מובא שלדעת רבי עקיבא בעלי מומים שעלו על המזבח לא ירדו - ומבאר רבי יוחנן שלא הכשיר רבי עקיבא אלא במום ש"בדוקין שבעין" ורק באופן שקדם הקדשם למומם. * עוף הנרבע פסול לקורבן. * עולא מבאר שאם ירדו הפסולים מן המזבח שוב לא יעלו היינו רק באופן שעדיין לא שלטה בהם האש.
דף פו עמוד א * המשנה בסוף העמוד הקודם היא כדעתו של רבי, הסובר שהעצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מגוף הבהמה, אפילו הם בראשו של מזבח, ירדו. * עצמות עולה שפירשו לפני זריקה - לדעת רבה: אין בהם מעילה אלא עד שעת זריקת הדם בלבד, לדעת רבי אלעזר: יש בהם מעילה לעולם. * עצמות עולה שפירשו לאחר זריקה - לדעת רבה: יש בהם מעילה, לדעת רבי אלעזר: אסורים רק מדרבנן. * לדעת רבי ישמעאל: עצמותיו של קורבן אשם וקורבן עולה מותרים לכוהנים בהנאה. דף פו עמוד ב * איברים קשים, שכבר שלטה בהם האש להקשותם אך עדיין לא נעשו פחם - באלו אמרה המשנה (בסוף עמוד א) שדינם תלוי בחצות הלילה (שאם פקעו קודם חצות יחזירם, ואם פקעו לאחר חצות לא יחזירם). * הגמרא מבררת את המקור לכך שדין זה תלוי בחצות הלילה, ולומדת מהפסוקים ש"חציו (של הלילה) להקטרה וחציו להרמה", אלא שלומדת מהמילים "עַד הַבֹּקֶר" שישנם אופנים שמותר להרים את הדשן אפילו קודם חצות (=במעוכלים).
דף פז עמוד א * איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכוהן על המזבח אחר חצות הלילה - לדעת רבה: אינם נידונים כמעוכלים עד שיגיע חצות הלילה של ליל המחרת, ולדעת רב חסדא: יש לדונם כמעוכלים משעה שיעלה עמוד השחר. * איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכוהן על המזבח אחר עלות השחר - לדעת רבה: חצות לילה שני עושה אותם כמעוכלים, לדעת רב חסדא: אין בהם עיכול לעולם. * אביי מבאר שמחלוקת רבה ורב חסדא היא באיברים שמנים, אך באיברים רגילים כולם סוברים ששעת חצות מועילה לדון איברים קשים כמעוכלים אף אם אינם על גבי המזבח. * איברים שלנו בראשו של מזבח וירדו משם לאחר עלות השחר - רבה ורבא חולקים אם מותר להחזירם על המזבח. דף פז עמוד ב * הגמרא לא מכריעה בשאלה אם כלי שרת מקדש דבר פסול שהונח בו (ואז דינו ככשר ומותר לכתחילה להעלותו על המזבח ולהקטירו). * הגמרא מסתפקת אם "אויר מזבח כמזבח" (והיינו שאם תלה אדם איברים של קורבן פסול באויר שמעל המזבח האם יש לדונו כנוגע במזבח עצמו ודינו שלא ירד) או לא (אך במקרה שהאדם עומד על המזבח ואוחז בידו קורבן באויר המזבח פשוט הדבר שנידון כמונח על המזבח עצמו, כמבואר בתחילת העמוד הבא).
