דף סז עמוד א * במשנה (מסוף העמוד הקודם) ובברייתא מובא משא ומתן בין רבי אליעזר ורבי יהושע בנוגע למחלוקתם אם מועלים בעולת העוף שעשאה למטה במזבח כמעשה חטאת לשם חטאת (לדעת רבי יהושע אין מועלים כי נעשית חטאת). * למסקנה, טעמו של רבי יהושע הוא כפי שביאר רב אדא בר אהבה: "אומר היה רבי יהושע שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף". * לדעה הראשונה בגמרא: רבי יהושע סובר שגם בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה נעשית עולה וכשירה, ולדעת רב אשי: אין דינו של רבי יהושע אמור אלא בעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, אך לא בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה. דף סז עמוד ב * הגמרא מקשה ממשנה בקינים על דברי רב אדא בר אהבה (שאמר (כמובא בעמוד הקודם) שאומר היה רבי יהושע שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף), ומתרצת. * הגמרא מקשה קושיה נוספת ממשנה בקינים על דברי רב אדא בר אהבה, ומוכיחה (החל מעמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) שמשנה זו היא כדעת רבי יהושע, ולכן קשה על דברי רב אדא בר אהבה.
דף סח עמוד א * הגמרא מסיימת להוכיח שהמשניות במסכת קינים הם כשיטת רבי יהושע. * למסקנת הגמרא, מה שאמר רבי יהושע (שעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד נמשכת ונעשית חטאת העוף) היינו לעניין להוציאה מידי מעילה, אך לעלות לבעליה לשם חובה לא. * המשנה מפרטת פסולים שונים במליקה, ומפרטת מתי נעשה העוף על ידי כך כנבילה ומטמא בבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור, ומתי לא. דף סח עמוד ב * מלק ביד שמאל או מלק בלילה - לא מטמא בבית הבליעה, מלק בסכין - מטמא בבית הבליעה. * עוף שנמלק בידי זר - לדעת רב: מטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יוחנן: לא מטמא בבית הבליעה. * שחיטת פרה אדומה על ידי זר - פסולה. * הגמרא מקשה שתי קושיות (מהמשנה) על רב, ומתרצת.
דף סט עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבי יוחנן הסובר שעוף שנמלק בידי זר לא מטמא בבית הבליעה. * קמיצת זר במנחה - אם עלתה על המזבח תרד, מליקת זר בעוף - אם עלתה על המזבח לא תרד. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שעוף קודשים שנמלק בעזרה (רש"י כת"י: במליקה של פסולים) לא מטמא בגדים בבית הבליעה. * עוף קודשים שנמלק מחוץ לעזרה, ועוף חולין שנמלק בין בעזרה ובין מחוץ לעזרה - מטמאים בגדים בבית הבליעה. * עוף חולין שנשחט בעזרה, ועוף קודשים שנשחט בין בעזרה ובין מחוץ לעזרה - לא מטמאים בגדים בבית הבליעה. דף סט עמוד ב * בעוף טריפה - לדעת רבי מאיר: שחיטה או מליקה מועילות ולא מטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יהודה: לא מועיל לא שחיטה ולא מליקה ומטמא בבית הבליעה, לדעת רבי יוסי: כמו רבי מאיר בשחיטה וכמו רבי יהודה במליקה. * למסקנת הגמרא: הטעם של רבי מאיר הוא לא מקל וחומר (כפי שנראה מהמשנה) אלא מהיקש (בפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף"). * הטעם של רבי יהודה נלמד מהמילה "טריפה", והגמרא מבררת את טעמו באריכות.
דף ע עמוד א * רבא מבאר שהאוכל חלב נבילה או חלב טריפה עובר גם על איסורי נבילה וטריפה בנוסף לאיסור חלב (ואין אומרים בזה שאין איסור חל על איסור). * רבי מאיר לומד מהמילה "טריפה" שעוף שנשחט בעזרה אינו מטמא בבית הבליעה (ורבי יהודה לומד זאת מפסוק נוסף בו מוזכרת המילה "טריפה", והגמרא ממשיכה לבאר מה רבי מאיר לומד מפסוק זה וכך הלאה). * הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שחלב בהמה טהורה שמתה טהור, ובניגוד לחלב בהמה טמאה שמתה. דף ע עמוד ב * חלב חיה טהורה שמתה - טמא. * עוף בעל מום שנמלק - רבי יוחנן סובר שלדעת רבי מאיר מטמא בבית הבליעה (והמליקה לא הועילה לטהר), ורבי אלעזר סובר שלדעת רבי מאיר לא מטמא בבית הבליעה. * עגלה ערופה - טהורה (אף שלא נשחטה והרי היא נבילה), ורבי ירמיה מסתפק בדעת רבי מאיר מה הדין כאשר ערף עז. * פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני תערובות (וקרוי בלשון הראשונים "פרק התערובות").
דף עא עמוד א * עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (שתי שורות בלבד של משנה). * המשנה הראשונה של פרק שמיני התחילה בסוף העמוד הקודם ומסתיימת באמצע העמוד הבא. * החלק הראשון של המשנה (המובא בעמוד זה) עוסק בתערובת זבחים עם בהמות הפסולות להקרבה. דף עא עמוד ב * החלק השני של המשנה (המובא בעמוד זה) עוסק בתערובת זבחים עם בהמות הכשרות להקרבה. * הגמרא מבארת את הדין הראשון במשנה כך: כל הזבחים הכשרים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל, אפילו אחד פסול בריבוא כשרים - ימותו כולם. * הגמרא מבררת את הצורך לשנות את הדין במשנתנו, שהרי דין דומה נשנה במסכת תמורה ובמסכת עבודה זרה.
דף עב עמוד א * במשנה בתחילת הפרק נאמר, שכאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו בזבחים כשרים, והזבחים הכשרים הם הרוב, כל התערובת נאסרת - והגמרא מקשה מדוע הבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב. * נחלקו הדעות (בדעת רבי מאיר) מהו דבר חשוב שאינו בטל בתערובת - האם "כל שדרכו לימנות" (=שיש המקפידים למכור אותו במניין אך לא כולם) או "את שדרכו לימנות" (=שכולם מוכרים אותו במניין). * לדעה הסוברת "כל שדרכו לימנות שנינו" - מובן מדוע במקרה שבמשנה הבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב, אך לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" קשה. דף עב עמוד ב * דבר חשוב שאינו בטל בתערובת - בדעת רבי מאיר נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם "כל שדרכו לימנות שנינו" או "את שדרכו לימנות שנינו", וחכמים סוברים שיש שישה דברים חשובים בלבד שאינם בטלים בתערובת ומפרטים מה הם, ורבי עקיבא מוסיף דבר שביעי. * רב פפא מתרץ שהמשנה שלנו היא כדעת התנא של "ליטרא קציעות" הסובר שכל דבר שיש בו מנין ("כל שדרכו לימנות") לא מתבטל בתערובת (ואפילו אם האיסור הוא רק מדרבנן).
דף עג עמוד א * רבי יהודה אומר שרבי יהושע סובר שדבר שיש שמוכרים אותו במנין אינו בטל - ולדעת רב פפא זה הוא התנא של המשנה בתחילת הפרק הסובר שכאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו בזבחים כשרים, והזבחים הכשרים הם הרוב, כל התערובת נאסרת והבהמות האסורות לא מתבטלות ברוב. * רב אשי מציע שהטעם של המשנה הוא כי בעלי חיים חשובים ולכן לא בטלים ברוב לדעת כולם. * הגמרא מקשה מדוע כאשר בהמות האסורות בהקרבה התערבו בזבחים כשרים, והזבחים הכשרים הם הרוב, כל התערובת נאסרת ולא מתירים כל בהמה הפורשת מהתערובת מדין הליכה אחר הרוב. דף עג עמוד ב * למסקנת הגמרא: רבא מבאר, שחכמים גזרו שלא להתיר את הבהמות שבתערובת על ידי הפרשתם מן הרוב לאחר שינידם ממקום קביעותם, משום שחששו שמא יבוא ליטול את הבהמות ממקום קביעותם מבלי שינידם ממקומם ואז כל הבהמות אסורות מדין קבוע. * לדעת רבא: מכיוון שלא התירו חכמים להקריב את הבהמות שבתערובת אפילו על ידי הפרשתם אחת אחת מן התערובת בשעה שהיא ניידת, הרי שאם עבר והקריב את כל הבהמות שבתערובת הקורבן לא מכפר (הואיל ונדחו מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולים המעורבים בהם ולכן נדחו לגמרי). (והגמרא מבארת שדבריו הם כדעה הסוברת ש"בעלי חיים נדחין").
דף עד עמוד א * לדעת רב נחמן בשם רב (הסובר כרבי אליעזר): טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים הגדול - הותרו כולן ובתנאי שימכור הטבעות (לפחות) שתים שתים בכל פעם. * ספק ספיקה של עבודת כוכבים - לדעת רב: מותרת, לדעת שמואל: אסורה (ואף התנאים נחלקו בכך, והתנאים נחלקו בכך אף בנוגע לשאר איסורים). דף עד עמוד ב * לדעת ריש לקיש: חבית סתומה של תרומה שנתערבה במאה חביות סתומות ונפלה אחת מהן לים המלח - הותרו כולן (ונחלקו האמוראים אם היתר זה הוא דווקא בחבית שניכרת או גם בתאנה). * לדעת רבי אלעזר: חבית של תרומה שנפלה לתוך מאה חביות - פותח אחד מהן ונוטל הימנה כדי דימועה (=אחת ממאה ואחת שבה) ושותה. (ולדעת רב נחמן דין זה הוא רק אם נפתחה אחת מהן). * לדעת רבי אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמישים חביות ונפתחו מאה מהן - נוטל הימנה כדי דימועה ושותה, ושאר החביות הסתומות אסורות עד שיפתחו. * הגמרא מבררת כיצד יתכן שנתערבה בהמת טריפה בשאר זבחים והיא אינה ניכרת (והאמוראים מציעים שלוש אפשרויות).
דף עה עמוד א * מדברי רב יוסף (בסוף העמוד הקודם) עולה שבקורבנות אנשים שנתערבו לא ניתן להקריב את הקורבנות (כל קורבן לשם מי שהוא בעליו) הואיל ולא ניתן לקיים בהם מצות סמיכה - ואביי מקשה על כך (בעמוד זה) מברייתא, ורבא מתרץ. * לדעת רבי יש שיעור לזריקת הדם - והגמרא מקשה על כך, ובעמוד הבא הגמרא מתרצת בשני אופנים. דף עה עמוד ב * כל הדינים הנובעים מחמת קדושת הבכור (לא מאכילים אותו לנדות לדעת בית שמאי, ואין קדושתו פוקעת על ידי פדיון, ואינו נשקל בליטרא אם רצה הכוהן למוכרו) חלים גם על התמורה. * למסקנת הגמרא: אם הכוהן הקדיש לבדק הבית בכור שנפל בו מום, אינו רשאי לשוקלו בליטרא כדרך הקצבים. * לדעת רבי שמעון: מביאים קודשים לבית הפסול (ומבאר רבא שיתכן שזה רק בדיעבד ולא לכתחילה).
דף עו עמוד א * אביי מקשה שתי קושיות (משתי משניות) על דעת רבה שאמר שלא התיר רבי שמעון להביא קודשים לבית הפסול לכתחילה אלא רק בדיעבד, ורבה מתרץ את הקושיה הראשונה ושותק לאחר הקושיה השניה. * רב יוסף שואל את אביי מדוע לא הקשה על רבה ממשנה במסכת שביעית (ובגמרא מבואר התירוץ לכך באריכות). * אביי מקשה קושיה נוספת (מברייתא) על דעת רבה, והגמרא (בעמוד הבא) מתרצת. דף עו עמוד ב * בברייתא (בסוף העמוד הקודם) מבואר, שמצורע שיש לו ספק אם הוא מצורע מוחלט, מביא קורבן ומתנה עליו, והגמרא מבררת מה יעשה עם לוג השמן הבא עם האשם. * שיירי מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה - אין מקטירים את הקומץ עליהם. * דברים שאסורים בהקטרה על המזבח הם דוקא כשמקטירם לשם קורבן, אך מותר להעלות אותם למזבח לשורפם שם בתורת עצים. (לדעת רבי אליעזר).
דף עח עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שדם שהתערב במים אם יש בו מראית דם כשר - ומחדש רבי יוחנן שדין זה הוא רק אם נפלו המים לתוך הדם, אבל אם נפל הדם לתוך המים, כל טיפת דם שנפלה לתוך המים בטלה. (ואומר רב פפא שדין זה של "דחוי" הוא רק בדבר קדושה אך לא בדבר מצוה). * ריש לקיש אמר שהפיגול והנותר והטמא שבללם זה בזה ואכלם פטור - ומדייקת הגמרא מכך שלושה דברים: (1) איסורים מבטלים זה את זה. (2) הדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, אינו מן התורה. (3) התראת ספק לא נחשבת להתראה. דף עח עמוד ב * בעקבות קושיית רבא (בסוף העמוד הקודם) הגמרא חוזרת בה ואומרת שאין ללמוד מדברי ריש לקיש, שהדין שאיסור שנותן טעם ברוב היתר שהתערב בו אוסר את כל התערובת, הוא לא מן התורה (במין בשאינו מינו). * למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים אם אומרים בנוגע לתערובת מין במינו "רואים אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו" ואז אינו בטל ברוב אלא משערים אותו כמין בשאינו מינו (בנותן טעם) או אין אומרים "רואים וכו'" ובטל המין במינו ברוב. * הגמרא מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה לגבי תערובת מין במינו אם אומרים "רואים וכו'" או לא (ואביי ורבא מתרצים בעמוד הבא).
