דף נא עמוד א * הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש או בגזירה שוה או בקל וחומר או בבנין אב (ולמסקנת הגמרא [לפי תוס'] הגמרא מוכיחה שבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב). * הגמרא מביאה ברייתא המפרטת פסולים שונים שנאמר בהם ש"אם עלו לא ירדו" (דם שלן, אימורים שלנו, פסול יוצא, פסול טמא, פסול חוץ לזמנו, פסול חוץ למקומו, שקיבלו או זרקו כהנים פסולים את דמם). * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת שלושה דינים מהפסוקים בפר כוהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור ובשעיר נשיא בהם נאמר לשפוך את הדם "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" (הדין הראשון: יש לשפוך את השיריים של דם פר כוהן משיח דוקא ביסוד מזבח החיצון, הדין השני: אין יסוד למזבח הפנימי). דף נא עמוד ב * עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (שלוש שורות גמרא קצרות). * הגמרא מפרשת את ההכרח ללימוד הדין השלישי שבברייתא שבעמוד הקודם (שיש דין שפיכת שיריים בכל הקורבנות הניתנים על המזבח החיצון אף באלו שלא נאמר בהם כך במפורש - וכך נלמד מהמילים "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" האמור בשעיר נשיא).
דף נב עמוד א * לדעת רב אדא בר אהבה: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם שפיכת שיריים של דם קורבן חטאת אל היסוד מעכבת או לא, ולדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדבריו): כולם סוברים שלא מעכבת. * לדעת רב פפא: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם מיצוי חטאת העוף מעכב או לא. * פר יום הכיפורים טעון לכתחילה מתן דמים ליסוד. דף נב עמוד ב * נחלקו התנאים בדעת רבי ישמעאל אם סובר שמיצוי חטאת העוף מעכב. * רמי בר חמא מביא תנא וטוען שלדעת התנא שיריים (של חטאות פנימיות) מעכבים, ורבא דוחה את הוכחתו. * חטאת שניתן דמה במזבח למטה מחוט הסיקרא ולא למעלה מחוט הסיקרא - פסולה. * לדעה אחת באמוראים: רבי עקיבא ורבי יהודה סוברים ששיריים לא מעכבים, ולדעת אחרת באמוראים: רבי עקיבא ורבי יהודה נחלקו אם שיריים מעכבים או לא.
דף נג עמוד א * נחלקו האמוראים (בדעת רבי) לגבי אופן נתינת דם החטאת על המזבח - לדעה אחת: נותן אמה אילך ואמה אילך, ולדעה השניה: מחטא ויורד כנגד חודו של קרן. (ובדעת רבי אלעזר ברבי שמעון לדעת כולם יכול לתת בכל האמה ולא רק בחודה). * לדעת רבי: דמים העליונים (דם חטאת בהמה ודם עולת העוף) - ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה, דמים התחתונים - ניתנים מחוט הסיקרא ולמטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: בחטאת בהמה אין נותנים את דמה על גובה המזבח, שהרי עיקר מצוותה אינו אלא על הקרן עצמה שעל המזבח. * לדעה ראשונה: דם חטאות פנימיות שופך על יסוד מערבי ודם חטאות חיצוניות שופך על יסוד דרומי, ולדעת רבי ישמעאל: זה וזה על יסוד מערבי, ולדעת רבי שמעון בן יוחאי: זה וזה על יסוד דרומי. דף נג עמוד ב * בתורה לא נאמר "קדשי קדשים היא" בפרשת קורבן עולה, ולכן הוצרך התנא ללמדנו שאף העולה היא מקדשי קדשים. * נחלקו האמוראים לגבי אופן זריקת דם העולה על המזבח - לדעת רב: נותן וחוזר ונותן, ולדעת שמואל: מתנה אחת כמין גמא. (ואף התנאים נחלקו בכך). * קרן מזרחית דרומית של המזבח לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של שבט בנימין. * רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה.
דף נד עמוד א * הגמרא מקשה ממשנה על מה שנאמר בעמוד הקודם (שלא היה יסוד בזוית מזרחית דרומית של מזבח העולה), ודוחה את הקושיה. * "קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד" - לדעת רב: לא היה לה יסוד בבניין, ולדעת לוי: לא היה לה יסוד בדמים. * הגמרא מביאה הוכחה אחת כדעת רב, ושלוש הוכחות כדעת לוי - ודוחה את כל ההוכחות הללו. דף נד עמוד ב * 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה' - וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם (במציאת מקום ראוי על פי התורה לבניית בית המקדש). * "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. * על דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד. * המשנה (בסוף העמוד) מבארת את דיני זבחי שלמי ציבור ואשמות.
דף נה עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטת שלמי ציבור וקבלת דמם הוא בצפון העזרה. * זבחי שלמי ציבור אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. * הגמרא מבררת את המקור לכך שקורבן תודה ואיל נזיר נאכלים בכל העיר. * הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטתם של השלמים הוא בכל מקום בעזרה. דף נה עמוד ב * שלמים ששחטן קודם שייפתחו דלתות ההיכל - פסולים. * אם פתח ההיכל מוגף - נחשב הפתח כמו פתח נעול. * אם יש וילון פרוש כנגד פתח ההיכל - נחשב הפתח כמו פתח פתוח. * אם מונח דבר גבוה כנגד פתח ההיכל ומפסיק בין מקום השחיטה לפתח ההיכל - הגמרא מסתפקת מה הדין. * שני פשפשין היו בבית החליפות (בקרן זווית של האולם) כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קודשי קודשים ולשחיטת קודשים קלים. (אך בסוף העמוד הבא מובא שאין צורך בפשפשין הללו כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קודשי קודשים).
דף נו עמוד א * כל העזרה היתה 187 אמה על רוחב 135 אמה, ולשם כוהנים נכנסים ואוכלים שם קודשי קודשים ושוחטים שם קודשים קלים וחייבים משום טומאה. * הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש - נחשבות חול לעניין טומאה ולעניין זה שאין שוחטים שם קודשים קלים, ונחשבות קודש לעניין זה שהכוהנים אוכלים שם קודשי קודשים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שדם קורבן שלא נזרק נפסל בשקיעת החמה של יום השחיטה. דף נו עמוד ב * המחשב בשעת שחיטת השלמים על מנת לאכול את בשרם בליל היום השלישי - נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם זה נחשב למחשבת חוץ לזמנו או לא. * האוכל בשוגג מבשר קורבן שלמים בליל היום השלישי לשחיטתו - נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם חייב קורבן חטאת על אכילת נותר בשוגג. (והגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יוחנן שמחייב). * הגמרא מביאה ברייתא הדנה לכמה זמן שלמים נאכלים ומתי שריפת הנותר מבשר השלמים. * התנא של משנתנו הוא רבי יוסי הגלילי הסובר שמתן דם פסח ומעשר הוא בזריקה (כמו בכור) ולא בשפיכה.
דף נז עמוד א * הגמרא מבארת מדוע לא לומדים שמתן דמם של בכור מעשר ופסח יהיה "שתי מתנות שהם ארבע" כמו בקורבן עולה (וזאת על אף שלומדים בגזירה שוה מקורבן עולה שמתן דמם צריך להיות כנגד היסוד). * המקור לכך שזמן אכילת בכור הוא שני ימים ולילה אחד - למסקנה: רבי עקיבא לומד זאת מהפסוק "לְךָ יִהְיֶה", ורבי ישמעאל לומד זאת מהיקש שהוקש בכור לשלמים (ודעתו של רבי טרפון שלמד בבניין אב נדחתה). * רבי ישמעאל סובר ש"הימנו ודבר אחר הוי היקש", ורבי עקיבא חולק. דף נז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות על רבי ישמעאל, ומתרצת. * התנא של המשנה (דף נו ע"ב) הסובר שהפסח נאכל עד חצות הוא רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא חולק וסובר שנאכל עד הבוקר.
דף נח עמוד א * המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מביאה מחלוקת תנאים לגבי דין קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח - לדעת רבי יוסי: כאילו נשחטו בצפון, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: רק חצי המזבח הצפוני נחשב כצפון העזרה (ובגמרא מובא שנחלקו בביאור כוונת הפסוק "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ"). * רבי יוחנן מבאר שלדעת רבי יוסי המזבח כולו היה ממוקם בצפון העזרה (רבי יוחנן לא למד זאת מהמשנה אלא כך למד מרבותיו). * רבי יוחנן מבאר שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה אם שחטן כנגדן בקרקע פסולות. * "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" - שיהא מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי מחילות ולא על גבי כיפין. דף נח עמוד ב * רבי זירא מנסה לברר (החל מסוף העמוד הקודם) האם יש משנה ממנה ניתן ללמוד שרבי יוסי סובר שכל המזבח ממוקם בצפון העזרה, וכך מנסה לדייק ממשנה במסכת תמיד, אך רב אדא בר אהבה ורב שרביא דוחים את דבריו (רב אדא טוען שהמשנה היא כדעת רבי יהודה ורב שרביא טוען שהיא כדעת רבי יוסי הגלילי). * רבי יהודה סובר שהמזבח כולו היה ממוקם באמצע העזרה. * רבי יוסי הגלילי סובר שהמזבח כולו היה ממוקם בצפון העזרה.
דף נט עמוד א * רבי אליעזר בן יעקב סובר שהמזבח כולו היה ממוקם בדרום העזרה. * מזבח שנפגם - לדעת רב: קודשים שנשחטו בזמן שהמזבח פגום נפסלו, ולדעת רבי יוחנן: גם הקודשים שהיו בזמן שהמזבח נפגם ונשחטו לאחר שתיקנו את המזבח נפסלו (כי לדעתו: "בעלי חיים נדחים"). * לדעת רב: מזבח שנעקר - מקטירים קטורת במקומו. * לדעת רבי יהודה: שלמה קידש את רצפת העזרה כדי להקריב עליה, ורבי יוסי חולק. דף נט עמוד ב * שטח המזבח של משה - לדעת רבי יוסי: חמש אמות על חמש אמות, לדעת רבי יהודה: עשר אמות על עשר אמות. * גובה המזבח של משה - לדעת רבי יהודה: שלוש אמות, לדעת רבי יוסי: עשר אמות. * גובה קלעי החצר - לדעת רבי יהודה: חמש אמות, לדעת רבי יוסי: חמש עשרה אמות.
דף ס עמוד א * רבי יהודה ורבי יוסי חולקים (בדף הקודם) בארבעה דברים, ומחלוקתם נובעת האם לדרוש את הגזירה שוה "רבוע" "רבוע" למזבח הנחושת שעשה משה מהמזבח של יחזקאל ("דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מפנים") או ממזבח הפנימי ("דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין"). * לדעת רבא: למרות שלדעת רבי יהודה שלמה המלך קידש את הרצפה בקדושת מזבח להקריב עליה, מודה רבי יהודה בדמים שצריך ליתנם דווקא על גבי המזבח. (והגמרא דוחה את הראיה שמביא רבא לדבריו). * אכילת קודשים (שיירי מנחה, שאר קודשי קודשים, ולדעת אביי אף קודשים קלים) אסורה בזמן שהמזבח פגום, והגמרא מביאה את המקורות לכך. דף ס עמוד ב * רבי ישמעאל מביא את המקור לכך שבזמן הזה לא מעלים את המעשר שני כדי לאוכלו בירושלים (ללא פדיון). * רבי ירמיה חולק על אביי וסובר שמותר לאכול קודשים קלים בזמן שאין מזבח, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) דוחה את ההוכחה שלו לדבריו.
דף סא עמוד א * עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (שלוש שורות גמרא קצרות). * בעמוד זה מובאות שתי אפשרויות כיצד לתרץ את קושיית רבי ירמיה על אביי (הסובר שאסור לאכול קודשים קלים בזמן שאין מזבח שלם). דף סא עמוד ב * לדעת רב: מזבח של משכן שילה - היה של אבנים. (והגמרא מקשה על כך מברייתא ומביאה שני תירוצים). * כשבנו את בית המקדש השני, הוסיפו על שטח המזבח ארבע אמות מן הדרום וארבע אמות מן המערב - לדעת רב יוסף: כי לא היה גודלו הקודם מספיק להקטרת כל הקורבנות, ולדעת בר קפרא: כי סברו שהיין והמים המתנסכים על גבי המזבח צריכים להיבלע במזבח ולא להישפך ממנו על הרצפה, ולכן הרחיבו את מקום המזבח על מקום השיתין שבקרקע ועשו בו נקבים שהנסכים ירדו אליהם.
דף סב עמוד א * הגמרא מביאה שלוש דעות המבארות כיצד ידעו אנשי כנסת הגדולה היכן לבנות את המזבח כשבנו את בית המקדש השני. * לדעת רבי אליעזר בן יעקב: שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבים אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתיכתב אשורית. * קרן וכבש ויסוד וריבוע (ולדעת רבי: אף הכיור, ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף הסובב) - מעכבים את כשרות המזבח אם לא עשה אחד מהם, מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו של המזבח - אין מעכבים (ובלבד שלא יפחת ממידות המזבח שעשה משה). * איזהו "כַּרְכֹּב"? - לדעת רבי: זה כִּיוּר (ציורים שנעשו מסביב למזבח למעלה מאמצעו), לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: זה הסובב. (וחוץ מזה, היה גם כרכוב נוסף: שטח שהקיף את המערכה שבראש המזבח). דף סב עמוד ב * אורך ורוחב הגזירין שעשה משה למערכה במזבח שבמשכן - לדעת רבי ירמיה: אמה קצרה, לדעת רב יוסף: אמה מדויקת. * הכבש היה דרומית למזבח - הגמרא מביאה שתי דעות למקור לכך (רב הונא וברייתא). * כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. * הכבש לא נגע במזבח אלא היה מרוחק ממנו מעט (והגמרא מביאה את המקור לכך). * שני הכבשים הקטנים שיצאו מהכבש הגדול (אחד פנה ליסוד ואחד לסובב) - היה אויר בינם לבין המזבח (והגמרא מביאה את המקור לכך).
