דף ה עמוד א
* במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - וריש לקיש בסוגייתנו הקשה על כך: "אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באין", והסוגיה עוסקת בתירוץ לקושיה זו.
* עולה - עולה כליל, שלמים - טעונים נסכים ותנופת חזה ושוק, תודה - באה רק על ידי יחיד ולא על ידי ציבור וטעונה לחם.

דף ה עמוד ב
* למסקנה, המקור לכך שאשם שלא לשמו אינו מרצה הוא מ"היקש" לשלמים (ולא מ"הצד השוה").
* אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם - כשר.
* הגמרא דנה (מסוף העמוד ועד תחילת העמוד הבא) האם יורשים קונים את קרבן אביהם ונחשבים לבעלים עליו.

דף ו עמוד א
* המקדיש - מוסיף חומש (אם הומם ובא לפדותו), ומתכפר - עושה תמורה, והתורם משלו על של חבירו - טובת הנאה שלו.
* במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - והגמרא בסוגייתנו מתלבטת האם כפרו על החטא שהופרשו עליו (ואין לו לדאוג מן הייסורים) או לא, ורב ששת בריה דרב אידי סובר שלא כיפרו.
* הגמרא מתלבטת (עד תחילת הדף הבא) האם עולה שנזבחה לשמה מכפרת לבעליה אף על עבירת עשה שעבר לאחר הפרשת הקרבן.

דף ו עמוד ב
* ראויים היו ישראל להקריב קרבנותיהם בכל עת ובכל שעה (כי כל שעה הם בספק חוטאים), אלא שחיסך הכתוב.
* רב פפא מבאר (בדעת רבי שמעון) שקרבנות צבור לב בית דין מתנה עליהן (והגמרא בסוף העמוד מקשה על כך).
* לדעת שמואל: קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן (ורק בשעת השחיטה נקבע שמם עליהם).

דף ז עמוד א
* תודה ששחט אותה לשם תודת חבירו - לדעת רבה: עלתה לבעלים לשם חובה, לדעת רב חסדא: לא עלתה לבעלים לשם חובה.
* חטאת ששחטה לשם חטאת (כגון חטאת חלב שנשחטה לשם חטאת דם) - כשירה, לשם עולה - פסולה.
* חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת (או על מי שאינו מחוייב כלום) - פסולה, על מי שמחוייב עולה - כשרה.
* אין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה.

דף ז עמוד ב
* חטאת מכפרת על חייבי עשה (כפרה הצפה ובאה מאליה ולא כפרה קבועה).
* עולה ששחטה שלא לשמה - אסור לזרוק דמה שלא לשמה.
* עולה הבאה לאחר מיתה: שחטה בשינוי קודש - פסולה, בשינוי בעלים - לדעת רבא כשרה, ולדעת רב פנחס בריה דרב אמי פסולה.
* עבר על מצות עשה ושב - לא זז משם עד שמוחלים לו.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפסח צריך להקרב לשמו, ואם קרב שלא לשמו נפסל.

דף ח עמוד א
* הגמרא מבררת (לאורך רוב העמוד) את המקור לכך שיש דין "לשמה" בקרבן חטאת, ושאם נשחטה בשינוי קודש או שינוי בעלים היא פסולה
* חטאת נזיר וחטאת מצורע- יש עמהם דמים של קרבנות אחרים, חטאת חלב וחטאת מצורע - אין אפשרות לבטל את חיובם על ידי 'שאלה' אצל חכם, חטאת חלב וחטאת נזיר - אין באין 'בדלות' ממין אחר.

דף ח עמוד ב
* פסח בזמנו: לשמו - כשר, שלא לשמו - פסול, ובשאר ימות השנה: לשמו - פסול, שלא לשמו - כשר.
* הגמרא מבררת (לאורך רוב העמוד) את המקור לכך שפסח בשאר ימות השנה שנשחט שלא לשמו (אלא לשם כל זבח אחר) כשר בתורת שלמים.

דף ט עמוד א
* רבי יוסי בר אבין הסביר שפסח (בשאר ימות השנה, שלא לשמו) נעקר דווקא לשלמים ולא לעולה וחטאת ואשם כי דוחים קדשים קלים אצל קדשים קלים ולא אצל קדשי קדשים - והגמרא מקשה (ומתרצת) מדוע לא נעקר לשם מעשר או בכור או תמורה או תודה כשנשחט לשם אחד מהם.
* כל מקום שכתוב בתורה "מן" זה בא למעט משהו.
* למסקנת הסוגיה נאמרו 3 פסוקים בדין מותר פסח שקרב שלמים, והגמרא מפרטת (בעמוד הבא) את הצורך שיש בכל הפסוקים הללו.

דף ט עמוד ב
* אין כפרה למתים.
* הגמרא מביאה מימרה של "רב משמיה דמבוג" בנוגע לדין שלא לשמה בחטאת, ומביאה אפשרויות שונות מה בדיוק הוא אמר.
* לדעת רב: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם או לשם חטאת עבודת כוכבים - כשירה, ואם שחטה לשם חטאת נזיר או חטאת מצורע - פסולה, אך לגרסת רב אחא בריה דרבא: בכל המקרים הללו פסולה.
* שחט קרבן לשמה אך חישב בשעת השחיטה לזרוק את דמה שלא לשמה - לדעת רבי יוחנן פסולה, ולדעת ריש לקיש כשירה.

דף י עמוד א
* רב ירמיה מביא סיוע לשיטת רבי יוחנן (הסובר שאם שחט קרבן לשמה אך חישב בשעת השחיטה לזרוק את דמה שלא לשמה - פסולה), ורבי אילא מביא סיוע לשיטת ריש לקיש (הסובר שכשירה).
* רב נחמן סובר כרבי יוחנן, ורבה בהתחלה סבר כריש לקיש ואח"כ חזר בו וסובר כרבי יוחנן.
* הגמרא מביאה ברייתא, המבארת את טעמו של רבי אליעזר הסובר שאשם ששחטו שלא לשמה פסול, ואת טעמו של רבי יהושע החולק עליו.

דף י עמוד ב
* הגמרא עוסקת באריכות בביאור הברייתא הנ"ל.
* לדעת ת"ק: דמים התחתונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמטה, והעליונים מחוט הסיקרא ולמעלה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: דמים של עולת העוף ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה, אך דמים של חטאת בהמה נעשים על הקרן של המזבח בלבד.
* הגמרא מבררת את טעמם של חכמים החולקים על רבי אליעזר וסוברים שדמים של אשם שנכנסו להיכל לכפר לא נפסלו.

דף יא עמוד א
* לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא - הרי היא כחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה (והמקור לכך למסקנה הוא מהמילה "היא"), מנחת נדבה - הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה.
* לדעת רבי שמעון: הקטרת קומץ המנחה כשירה בין ביד ובין בכלי, והמקור לכך הוא מהפסוק "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם".
* דעת רבי אליעזר - לדעת רבי יוחנן: קרבנות שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח ובכל השנה לשם חטאת - פסולים, וכדעת יוסף בן חוני, ולדעת רבה: קרבנות שנשחטו בכל השנה לשם חטאת - כשרים (ורק קרבנות שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח - פסולים).

דף יא עמוד ב
* המקור לדעת של שמעון אחי עזריה (הסובר שקרבנות ששחטן לשם גבוה מהן כשרין לשם נמוך מהן פסולין) הוא מהפסוק "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" (וגם דין האוכל את הטבל שהוא במיתה נלמד מפסוק זה).
* הגמרא מתלבטת בדעת שמעון אחי עזריה אם סובר שקרבנות ששחטן לשם גבוה מהן כשרין ואין מרצין או כשרין ומרצין.
* רבי אלעזר בשם רבי אושעיא סובר שבן בתירא מכשיר קרבן פסח ששחטו שחרית בארבעה עשר בניסן לשמו (אך בעמוד הבא הגמרא דוחה דעה זו).

דף יב עמוד א
* היו לפניו 2 תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוספין (ששהה ולא התפלל של מוספין עדיין) - רבי יוחנן פסק שיתפלל של מנחה ואח"כ יתפלל של מוספין.
* רבי יוחנן מבאר, שבן בתירא היה פוסל בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין לשמו בין שלא לשמו, הואיל ומקצת היום ראוי לקרבן פסח.
* לדעת רבי יוחנן: "בעלי חיים נדחין".
* לדעת רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה - קדושה ואינה קריבה, ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה.

דף יב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דת וחזר בו (או: נשתטה וחזר ונשתפה) - הואיל ונדחה ידחה.
* אכל חלב, והפריש קרבן, והורו בית דין שחלב מותר וחזרו בהן - הואיל ונדחה ידחה.
* הגמרא מבררת את טעמו של בן עזאי, הסובר שאף עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה.

דף יג עמוד א
* רבי עקיבא פירט 3 הבדלים בין קבלה לזריקה (קבלה - לא עשה בה מחשבה כמעשה, קבלו בחוץ אינו חייב כרת, קבלוהו פסולין אין חייבין עליו - ובניגוד לזריקה).
* "אמר לו רבי טרפון... אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה, בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו".
* מחשבת "שלא לשמה" בקבלת הדם פוסלת את הקרבן, ולמסקנת הגמרא גם מחשבת "פיגול" בקבלת הדם פוסלת.

דף יג עמוד ב
* אם בשעה שטובל אצבעו בדם החטאת הפנימית כדי להזות מדמה על המזבח חושב להקטיר את אימורי החטאת למחר - הקרבן נפסל.
* רב מרי ניסה להביא סיוע לדין זה ממשנה במסכת מנחות, אך הגמרא דחתה זאת.
* הגמרא דחתה את האפשרות שדין זה תלוי במחלוקת תנאים.

דף יד עמוד א
* במשנה (בדף יג ע"א) נאמר, שרבי שמעון סובר, שאם חשב מחשבת "שלא לשמו" בהולכת הקרבן, הקרבן כשר - ובסוגייתנו מחדש ריש לקיש שרבי שמעון מודה שבהולכת חטאות הפנימיות מחשבת שלא לשמו כן פוסלת את הקרבן, כי זו הולכה שאי אפשר לבטלה.
* רבא מפרט אופנים נוספים בהם ההולכה נחשבת כעבודה שאי אפשר לבטלה.
* לדעת רב חסדא: הולכה בזר כשירה, והגמרא הקשתה עליו מברייתא ודחתה את דבריו.

דף יד עמוד ב
* לדעת רבה ורב יוסף: דין הולכה בזר (אם כשירה או פסולה) שנויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים, אך הגמרא מקשה על דבריהם, ולסיום מביאה הגמרא שאף לדעת רבי אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לרבי שמעון.
* שחיטת פרה אדומה הנעשית בזר פסולה.
* הולכת אברים לכבש פסולה בזר.
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) לא נחשבת להולכה (ולא פוסלת בה מחשבה).

דף טו עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) - פסולה, ואי אפשר לתקנה. (והגמרא דחתה את דבריו)
* למסקנת הגמרא: מחלוקת רבי שמעון וחכמים היא ב"הולכה רבתי" (כשמוליך ממקום השחיטה ועד המזבח, והיה ביכולתו לבטל הולכה זו, ונחלקו אם מחשבה פוסלת בשעת הולכה זו).
* הוליך זר את הכלי עם הדם והחזירו כהן וחזר כהן והוליכו - נחלקו האמוראים אם הקרבן כשר.
* הוליך כהן את הכלי עם הדם והחזירו, וחזר והוליכו זר - נחלקו הדעות אם יש מי שמכשיר את הקרבן.

דף טו עמוד ב
* למסקנת הגמרא: גם רבי אליעזר סובר שאם צריך לחזור ולהביא את הדם למזבח פעם נוספת - הולכה היא, ומחשבה פוסלת בה.
* המשנה הראשונה בפרק שני המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי פסול ל"קבלת הדם", וכן מפרטת אופנים בהם עבודה זו פסולה גם אם נעשתה על ידי הכשר לעבודה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה, ומביאה ברייתא ששנה לוי וברייתא ששנה רבי ישמעאל.

דף טז עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה לברר את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* מותר לכהן לאכול קדשים בישיבה.
* כהן יושב - כשר לעבודה בבמה (נלמד מהפסוק: לעמוד לפני ה' לשרתו).
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה (ומביאה בעמוד זה 3 דעות למקור לדין זה).

דף טז עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* רבא סובר שפסולה עבודתו של אונן רק בקרבן יחיד אך לא בקרבן צבור (ולומד זאת באמצעות קל וחומר מטומאה), ורבא בר אהילאי מקשה על דבריו ודוחה אותם.
* ההנחות שרבא מתבסס עליהם הם: טומאה בקרבן יחיד לא הותרה אף לכהן גדול, טומאה הותרה בקרבן ציבור אפילו לכהן הדיוט, אנינות הותרה לכהן גדול אפילו בקרבן יחיד.