דף לד עמוד א
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה.
* אדם טהור שאכל מבשר קרבן שנטמא - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה.
* למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח - אין לוקים עליו, המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא.

דף לד עמוד ב
* מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לענין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח [כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה הדין הוא בספק].
* קרבן חטאת שקיבל את דמו ב-2 כוסות והזה מדמו של כוס אחת את 4 המתנות ע"ג המזבח - נחלקו התנאים אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שירים (ושופכים אותו על יסוד המזבח).
* לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).

דף לה עמוד א
* האוכל את דם התמצית - עובר באיסור לא תעשה, ולדעת רבי יהודה חייב כרת.
* לדעת כולם: דם התמצית פסול לזריקה ואינו מכפר, ולדעת רבי יהודה אם דם התמצית מעורב עם דם כשר, אינו מבטל את הדם הכשר ואפשר לזורקו.
* לדעת חכמים: פוקקין את העזרה בערב פסח, כי זה שבח לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם (בזמן הולכת עצים למערכה).
* לדעת רבי אלעזר: יש דברים שהמחשבה בהם אינה מפגלת, אך אם נתפגל הקרבן על ידי דבר אחר, אף הם מתפגלים.

דף לה עמוד ב
* הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה 2 ראיות לדעת רבי אלעזר ודוחה אותן, ומביאה קושיה של רבה על דעת רבי אלעזר ומתרצת, ולבסוף מביאה את רבא שמוכיח מהמשנה (בעמוד א) כדעת רבי אלעזר.
* לדעת רבי עקיבא, בעל מום שעלה על המזבח לא ירד, ורבי יוחנן מבאר שדין זה לא נאמר בדוקין שבעין ולא אם קדם מומן את הקדשן.
* לדעת רבי יוחנן: רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה על המזבח תרד (כי אין עולה באה אלא מזכרים, ולכן נחשב כקדם מומה להקדישה).

דף לו עמוד א
* למסקנת הגמרא: הטעם של רבי יהודה - הסובר, שאם חישב להניח את דמו או את אימוריו למחר או להוציאם לחוץ, פסול - הוא מסברה.
* ישנה מחלוקת תנאים בדעת רבי יהודה מה הדין במקרה שחישב בשעת שחיטת קרבן חטאת להכניס את דמה לתוך ההיכל (אם הקרבן פסול או כשר).

דף לו עמוד ב
* השוחט חטאת בדרום - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם סובר שחייב מלקות או לא.
* הגמרא דחתה את דברי רבי אבא, הסובר שרבי יהודה מודה שהקרבן נעשה פיגול במקרה שחישב להניח את הדם למחר, וחישב בעבודה בשניה על מנת לאכול מבשרו חוץ לזמנו.
* לדעת רבינא בר סילא: אם חישב בשעת עבודת הזבח שיאכלוהו טמאים למחר - הקרבן נעשה פיגול, וחייב כרת על אכילתו.
* לדעת רב דימי בר חיננא: בשר קרבן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו - אם אכל מהם בטומאת הגוף, חייב כרת.
* הגמרא בתחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבררת את המקור לכך ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר".

דף לז עמוד א
* בסוף העמוד הקודם, הברייתא לומדת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" - והגמרא אצלנו מקשה שהפסוק נדרש ללימוד אחר ומתרצת, וכך שוב מקשה עוד 2 פעמים ומתרצת.
* הברייתא הראשונה בעמוד לומדת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שכל הדמים טעונים מתן יסוד למזבח.
* ברייתא אחרת לומדת מפסוק זה שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא".
* מעשר בהמה ופסח טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח - רבי ישמעאל לומד זאת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק "דמם.. חלבם...".

דף לז עמוד ב
* בכור בעל מום - ניתן לכהן (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות).
* תמורת מעשר ופסח - אינן קרבין (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות).
* התנאים שדרשו את הפסוק "ודם זבחיך ישפך" לדרשה אחרת, לומדים ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" מחטאת.
* הגמרא מבררת את טעם מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שנחלקו אם בדיעבד רק מתנה אחת מעכבת בחטאת או שתי מתנות.

דף לח עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת בית הלל הסובר שחטאת שנתנה במתנה אחת כשירה ("וכפר" "וכפר" "וכפר"), וזאת לאחר שבעמוד הקודם הובאה דעתו של רב הונא שהביא מקור אחר.
* לא מצינו דמים, שחציין ניתנים למעלה מחוט הסיקרא, וחציין ניתנים למטה מחוט הסיקרא.

דף לח עמוד ב
* קרבן חטאת - לדעת בית שמאי: 2 מתנות מתירות את האימורין ואת הבשר, ומפגלות את הקרבן אם נתנם במחשבת פיגול, ולדעת בית הלל: מתנה אחת.
* רבי יוחנן ורב פפא מבארים דינים שונים שנוהגים ב-3 המתנות האחרונות של קרבן חטאת.

דף לט עמוד א
* הגמרא דנה בהוכחה שהביא רב פפא לדבריו (בסוף העמוד הקודם) שגם ב-3 מתנות האחרונות של חטאת אם ניתז מדם החטאת על הבגד הבגד טעון כיבוס.
* לדעת רבי נחמיה: שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לדין המשנה ש"כל הניתנין על המזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר".

דף לט עמוד ב
* הברייתא מסוף העמוד הקודם ממשיכה לאורך כל העמוד, ובעמוד הבא הגמרא מבארת ברייתא זו.
* שעירי עבודת כוכבים מכפרים על עבירת מצוה ידועה, ובניגוד לשעירי רגלים וראשי חודשים.
* הזאות מעכבות בכל מקום, לעומת סמיכה ושירים.

דף מ עמוד א
* הגמרא לאורך כל העמוד מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם.
* פרה אדומה ומצורע הבא להיטהר מנגעו - שניהם טעונים 7 הזאות, והזאות אלו מעכבות.
* הגמרא התקשתה מדוע הברייתא הצריכה לימוד מיוחד שגם 4 המתנות שצריך לתת על הקרנות של המזבח הפנימי מעכבות את הכפרה - והביאה את תירוצו של רבי ירמיה ואת תירוצו של אביי.

דף מ עמוד ב
* מזבח חדש שעדיין לא הקטירו עליו קטורת מעולם - אינו כשר להזות עליו את ההזאות של הפר.
* הגמרא הביאה ברייתא כדעת רב פפא, שלא הוצרך הפסוק להקיש פר יום הכיפורים לפר העלם דבר של ציבור אלא כדי ללמוד ממנו את ההלכות שנתרבו מ"את בדם וטבילה" (כך לדעת רבי, אך לדעת רבי ישמעאל אין צורך בהיקש כדי ללמוד הלכות אלו, שהרי יש ללמוד אותן בקל וחומר).

דף מא עמוד א
* לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.
* לדעת רב פפא (והגמרא הביאה ברייתא כמותו): התורה כתבה את המילה "לפר" כדי שפר העלם דבר של ציבור לא יהיה דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.
* דין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות בשעירי עבודת כוכבים נלמד בהיקש מפר כהן העלם דבר של ציבור.

דף מא עמוד ב
* לדעת חכמים: פיגול נעשה רק אם פיגל בכל מתירי המנחה, ורבי מאיר חולק.
* לדעת רבי שמעון בן לקיש: הטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר שכל העושה דבר מה בלא מחשבה, אנחנו אומרים שעל דעת הראשונה הוא עושה את מעשיו [והגמרא דחתה את נסיון ההוכחה שלו מהמשנה לכך].

דף מב עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש (הסובר שהטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"), ומביאה 3 תירוצים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי), והתירוצים נדחו.
* בברייתא מובא: בדמים הניתנים על המזבח הפנימי, ופיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבין עליו כרת, ולדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר - ונחלקו האמוראים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי) כיצד לפרש את הברייתא.

דף מב עמוד ב
* כהרצאת כשר כך הרצאת פסול - מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו (היינו: אין הקרבן נעשה פיגול אם נוסף בו פסול אחר מלבד פסול הפיגול).
* הגמרא מביאה ברייתא נוספת ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש, ומסיימת ב"קשיא".
* המשנה מפרטת דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתם משום פיגול.

דף מג עמוד א
* כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח - חייבין עליו משום פיגול.
* עולא חידש, שאף קומץ נידון כחלק אחד, ולכן אם עלה למזבח קומץ של פיגול ואחזה האש בחלק ממנו - אף אם ירד הקומץ מהמזבח, אפשר להעלותו כולו בחזרה.

דף מג עמוד ב
* לדעת רב אחאי: קומץ של מנחה שנתפגלה, שאת חציו העלו על גבי המזבח, ואחזה בו האש, מעלים אף את החצי שנשאר בארץ.
* לדעת רבי יוחנן: נותר וטמא שעלו על גבי המזבח ואחזה בהן האש - פקע מהם איסורם ואינו חייב על אכילתם. [לפי רש"י ע"פ הגהות הב"ח: דין זה לא נאמר בנוגע לפיגול].
* "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - בברייתא מובאות 4 דעות של תנאים המוכיחות שהפסוק עוסק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר.

דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין המשנה, שכל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח - חייבין עליו משום פיגול.
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט.
* נסכי בהמה הבאין עם הזבח - לדעת רבי מאיר: חייבין עליהן משום פיגול.

דף מד עמוד ב
* לוג שמן של מצורע הבא עם האשם - לדעת רבי מאיר: חייבין עליו משום פיגול.
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לכך שבשר חטאת העוף נאכל לכהנים.
* גזל הגר שלא הספיק להשיב לו עד שמת ללא יורש - ניתן לכהנים, והוא כממון של חולין ואין בו שום קדושה.

דף מה עמוד א
* לומדים את מסכת זבחים, אף שאינו נוגע לנו למעשה, משום "דרוש וקבל שכר".
* קדשי עובדי כוכבים - לדעת רבי שמעון: לא נהנין ולא מועלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין עושין תמורה, ואין מביאין נסכים כקרבן בפני עצמו, ולדעת רבי יוסי: דינם כדין קדשי ישראל. [והגמרא מבררת את המקור לדעתם]

דף מה עמוד ב
* דם של קרבן של עובד כוכבים שנטמא וזרקו כהן על המזבח - לא הורצה הקרבן (והמקור לכך הוא מהמילים "לרצון להם").
* במשנה מובא שלדעת ת"ק דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, חייבים עליהם משום נותר ומשום טמא, והגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין זה.